בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] שנובלות תמרה הם תמרי דזיקא [תמרים של השרת הרוח], היינו דהכא [זהו הטעם שכאן] במשנה שלנו כשהמדובר בתמרים מקולקלים קרי לה [הוא קורא להם] "נובלות" סתמא [סתם], והתם [ושם] שהמדובר באלה שנשרו ברוח קרי לה [קורא להם] "נובלות תמרה", אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שגם נובלות תמרה הם בושלי כמרא [תמרים שרופי שרב], ניתני אידי ואידי [ישנה אם כן בזה ובזה] "נובלות תמרה", או אידי ואידי [בזה ובזה] "נובלות" סתמא [סתם], ומאחר ונשתנה הלשון נראה שהם דברים נבדלים. לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ומעירים כי אכן לדעה זו קשיא [קשה].

א במשנה הובאה מחלוקת כיצד מברכים כשהיו לפניו מינין הרבה העומדים לאכילה, שלדעת ר' יהודה אם יש ביניהם אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל — מברך עליו. ולדעת חכמים מברך על איזה מהם שירצה. אמר עולא: מחלוקת זו דווקא בשברכותיהן של כל מיני המאכל הנמצאים לפניו שוות, שבכגון זה ר' יהודה סבר [סבור] שעל פרי שהוא ממין שבעה עדיף ולכך ראוי להקדימו בברכה, ורבנן סברי [וחכמים סבורים] כי על מין החביב עליו עדיף להקדים ולברך. אבל כאשר אין ברכותיהן שוות — דברי הכל מברך על זה, על אחד מהם, וחוזר אחר כך ומברך על זה, שמברך על כל מין לחוד בברכתו.

על כך מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: מי שהיו לפניו צנון וזית — מברך על הצנון ופוטר בברכה זו אף את הזית, ואף שאין ברכותיהם שוות! ומתרצים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כשהצנון עקר עבור אותו אדם בסעודה זו, והזית בא רק כדי להפיג את טעם הצנון, ולכן מברך על הצנון.

ומוסיפים לשאול: אי הכי, אימא סיפא [אם כן, אמור את סוף הברייתא] ששנינו שם שר' יהודה אומר: מברך על הזית, מפני שהזית ממין שבעה. וכי לית ליה [אין לו לר' יהודה, אינו מסכים] הא דתנן [כלל זה ששנינו במשנה]: כל שהוא עיקר המזון באותה סעודה ועמו באה טפלה, מין מאכל הנחשב כטפל באותה סעודה — מברך על העיקר ופוטר בברכה זו אף את הטפלה. וכי תימא [ואם תאמר]: הכי נמי דלית ליה [כך הוא גם כן שאין לו, אינו סבור] שהעיקר פוטר את הטפלה, והתניא [והרי שנינו ברייתא] מפורשת: ר' יהודה אומר: אם מחמת (בגלל) הצנון בא הזית — מברך על הצנון ופוטר את הזית. ואם כן ודאי שהמחלוקת אם לברך על הצנון או על הזית הריהי כשהצנון איננו עיקר, והיא לכאורה סתירה לדברי עולא.

ומשיבים: לעולם בשהצנון עיקר באותה סעודה עסקינן [אנו עוסקים], וכי פליגי [וכאשר נחלקו] ר' יהודה ורבנן [וחכמים] — במילתא אחריתי פליגי [בדבר אחר הם חולקים], וחסורי מחסרא, והכי קתני [וחסור חסרה ברייתא זו, וכך צריכה היא להיות שנויה]: היו לפניו צנון וזית — מברך על הצנון ופוטר את הזית. במה דברים אמורים — דווקא כשהצנון עיקר, אבל כאשר אין הצנון עיקר — דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. אבל אם אינו עיקר — מברך על כל אחד לחוד. ושני מינין בעלמא [סתם] שברכותיהן שוות — מברך על איזה מהן שירצה. ר' יהודה אומר: מברך על הזית, מפני שהזית ממין שבעה.

ב בענין זה עצמו פליגי [נחלקו] בה ר' אמי ור' יצחק נפחא. חד [אחד מהם] אמר שהמחלוקת היא בשברכותיהן שוות, שר' יהודה סבר [סבור] שמין שבעה עדיף ולכך ראוי להקדימו בברכה. ורבנן סברי [וחכמים סבורים] כי מין חביב עדיף ולפיכך אותו ראוי להקדים בברכה. אבל בשאין ברכותיהן שוות — דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. וחד [ואחד מהם] אמר שאף בשאין ברכותיהן שוות נמי [גם כן] היא מחלוקת.

על כך דנים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] כי בשברכותיהן שוות מחלוקת — שפיר [יפה], אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי בשאין ברכותיהן שוות מחלוקת, אם כן במאי פליגי [במה הם חולקים], והרי בכל אופן יש לברך שתי ברכות! אמר ר' ירמיה: מחלוקת זו היא לענין איזו מהן להקדים.

וכעין מה שאמר רב יוסף ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יצחק: כל המוקדם בפסוק זה המדבר בשבח ארץ ישראל וייאמר להלן, מוקדם לברכה, שנאמר: "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח, ח), שכיון שהקדימו הכתוב ודאי הדבר מוכיח על חשיבותו היתירה, ולכך יש להקדימו בברכה.

ג ומעירים: ופליגא [וחלוקה], שמועה זו על שיטת ר' חנן. שאמר ר' חנן: כל הפסוק כולו לענין שיעורין להלכות רבות בתורה נאמר.

"חטה" נאמרה כשיעור לענין שיעור הזמן בו חלה טומאת בית על אדם. דתנן [שכן שנינו במשנה]: הנכנס לבית המנוגע בצרעת הבית (עיין ויקרא יד, לג–נג) וכליו (בגדיו) מונחים על כתפיו, וסנדליו וטבעותיו בידיו — הוא והן, החפצים והבגדים טמאין מיד. אך כאשר היה לבוש כליו, וסנדליו ברגליו, וטבעותיו באצבעותיו — הוא טמא מיד עם כניסתו לבית, ואולם הן, הכלים טהורין עד שישהה בבית בכדי שיעור זמן אכילת פרס (חצי ככר), ודווקא חצי ככר העשויה מפת חטין ולא פת שעורין. ולגבי מהירות האכילה, הרי החשבון הוא באדם המיסב ואוכלן לאותו לחם בלפתן. הרי שיעור הנקבע על פי מאכל חיטה.

"שערה" נאמרה אף היא לענין שיעור, דתנן [שכן שנינו במשנה]: עצם שגודלה כשעורה מן המת מטמא במגע (של הנוגע בה) או במשא (של הנושא אותה) כנוגע במת עצמו, ואולם אינו מטמא באהל. שבית שהיא מצויה בו, אינו נטמא בגללה.

שיעור הלכתי הנקבע על פי הנאמר בכתוב "גפן" הוא כדי שיעור רביעית יין, שזהו השיעור שעליו מתחייב הנזיר כאשר הוא שותה יין. אבל לא יין בכמות של רביעית מים, השונה קצת בשיעורה. "תאנה" בא להשמיענו בסיס השיעור של כגרוגרת (תאנה מיובשת) אשר היא כרגיל היחידה הקטנה ביותר של דברי אוכל לענין הוצאת שבת, שאסור להוציא מרשות לרשות ביום השבת. "רמון" אף הוא בא להשמיענו שיעור, כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: כל כלי בעלי בתים (של אנשים סתם), אם ניקבו, הריהם יוצאים מכלל שימוש ככלים, ולכן אין טומאה חלה עליהם עוד,