א הלכה א משנה באחד באדר משמיעין (מכריזים) בית דין על חובת נתינת השקלים (מחצית השקל). וכן משמיעים על חובת עקירת הכלאים, כלאי הזרעים הנמצאים בגינות ובשדות. ובחמשה עשר בו בחודש אדר קורין את המגילה בכרכים (מקומות המוקפים חומה מימות יהושע). ומתקנין את הדרכים שהתקלקלו בחורף, ואת הרחובות, ואת מקוות (מאגרי) המים, ועושין את כל צרכי הרבים שזהו זמנם, ומציינין (מסמנים) את הקברות (קברי מתי ישראל), לאחר שהטשטשו הסימנים הקודמים בימות הגשמים, כדי שיידעו היכן מקומם ולא יגרמו לטומאה, ויוצאין שלוחי בית הדין אף על הכלאים לבדוק את השדות אם עקרו בעליהם את הכלאיים לאחר ההכרזה על כך בראש חודש, ואם מצאו שלא עקרום — עוקרים אותם שלוחי בית הדין.

ב גמרא שנינו במשנה שבאחד באדר משמיעים על השקלים. ושואלים: ולמה משמיעים על השקלים דווקא באחד באדר? ומשיבים: כדי שיביאו ישראל את שקליהן ללישכה המיוחדת לכך במקדש בעונתן, עד סוף חודש אדר שהוא הזמן האחרון להבאתם בכל שנה, ותיתרם תרומת הלשכה (שמוציאים שקלים מן הלשכה לצורך הקרבת קרבנות ציבור), מן התרומה החדשה של השנה הזו בזמנה, שהוא באחד בניסן. ומר [ואמר] ר' שמואל בר רב יצחק: תרומת הלשכה נעשית בכל שנה כתחלתה, באותו זמן שעשו אותה בפעם הראשונה, דכתיב [שנאמר]: "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן" (שמות מ, יז). ותני עלה [ושנויה ברייתא עליה]: ביום שהוקם המשכן — בו ביום נתרמה התרומה, משמע שהיום הראוי לתרומה של המשכן הוא באחד בניסן, וקבעוהו כזמן תרומת הלישכה לעולם. ר' טבי בשם ר' יאשיה בשם כהנא אומר כך: נאמר כאן בענין קרבנות המוספים של ראש חודש "חדשי" ("זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה". במדבר כח, יד), ונאמר להלן בענין מנין חדשי השנה "חדשי" ("החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה". שמות יב, ב), מה "חדשי" שנאמר להלן במנין חדשי השנה אין מונין כראשון לחודשים אלא מניסן, אף "חדשי" שנאמר כאן בענין תרומת הלישכה אין מונין אלא מניסן. שהזמן בו מתחילים להביא קרבנות ציבור מהשקלים החדשים שנתרמו בשנה זו הוא ראש חודש ניסן, ולכן צריך לתרום את הלישכה ביום זה, שכן קונים את הבהמות לקרבנות אלה מכספי תרומה זו. אמר ר' יונה: שבק [הניח] ר' טבי את ראשה דמתניתא [של ברייתא זו], ואמר רק את סופה [סופה]. ואולם מסופה למדים אנו רק שחדשי השנה נמנים מניסן, ומפיסקא זו עדיין אינך יודע כי זהו הזמן להבאת קרבנות הציבור מהשקלים החדשים. דל כן כהדא דתני [שלא כן כמו ששנינו]. שכך היא שנויה: נאמר "זאת עולת חדש בחדשו" (במדבר כח, יד), ויש לדון על זה: יכול תהא אומר שיהא אדם תורם בכל חדש וחדש? תלמוד לומר: "בחדשו לחדשי (השנה)", לומר: בחדש אחד הוא תורם לכל חדשי השנה. יכול תאמר שיכול לתרום באיזה חדש שירצה? נאמר כאן בענין קרבנות המוספים של ראש חודש "חדשי" ונאמר להלן בענין מנין חדשי השנה "חדשי", מה "חדשי" שנאמר להלן בענין מנין חדשי השנה אין מונין אלא מניסן, אף "חדשי" שנאמר כאן בענין הקרבנות אין מונין אותו אלא מניסן.

ג שנינו במשנה שבאחד באדר משמיעים על השקלים. ושואלים: מהו (מהי משמעות) "משמיעין"? רב הונא אמר: כוונתו — מכריזין בציבור על חובת נתינת השקלים. ומדוע צריכה מצות זו הכרזה וזירוז יותר ממצוות אחרות שלהן זמן קבוע? — היך מה דאת אמר [כמו שאתה אומר] בדברי הכתוב "ויתנו קול ביהודה ובירושל ם להביא לה' משאת משה" (דברי הימים ב כד, ט), שהכריזו אז שיש להביא את "משאת משה", היא מחצית השקל שנצטוו להביא במדבר. ואף שהיתה הכרזה זו לשנה ההיא, למדו חכמים שיש לעשות כן בכל שנה.

תמן תנינן [שם במשנה במסכת מגילה שנינו]: אין הבדל בהלכה בין אדר הראשון לאדר השני אלא לענין חובת מקרא מגילה ומתנות לאביונים, שעושים אותם רק באדר השני, והעושה אותם בראשון — לא יצא ידי חובתו. ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אומר: אף שימוע שקלים וכלאים ביניהם. שההכרזה על חובת הבאת השקלים ועל החובה לעקור את הכלאיים בשדות נעשים בשני ולא בראשון. ר' חלבו ורב הונא בשם רב בשם ר' חייא רבה [הגדול] אומר כך: הכל יוצאין ידי חובת קריאת מגילה בארבעה עשר באדר שהוא זמן קרייתה (קריאתה) הקבוע לרוב ישראל. אמר ר' יוסי: ויאות [וכן הוא]? כלום [האם לא] אמרו שמשמיעין על השקלים באחד באדר לא כדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונתן, עד ראש חודש ניסן. ואם את אמר [אתה אומר] שבשנה מעוברת משמיעין על השקלים באדר הראשון, עד כדון אית בשתא שיתין יומין [עד עכשיו יש בשנה עוד שישים יום] עד שיגיע ראש חודש ניסן, וכיון שיש עדיין זמן רב להבאת השקלים אולי יתרשלו ולא יביאום. אלא בוודאי עושים זאת לאחר מכן, חודש אחד לפני ראש חודש ניסן. ועוד, כלום אמרו שבחמישה עשר באדר יוצאין שלוחי בית הדין אף על הכלאים, לבדוק אם עקרו בעלי השדות את הכלאים, ולעוקרם אם לא עקרום בעליהם, האם לא כדי שיהיו הצמחין ניכרין באותו זמן, ובודאי עושים זאת בזמן הסמוך לאביב, שאז הצמחים יהיו ניכרים ואפשר לדעת איזה מהם כלאיים באותו שדה או גינה, ואם אומר את [אם אומר אתה] שעושים זאת באדר הראשון, עד כדון אינון דקיקין [עד כאן הם קטנים] ואין רואים אותם עדיין, וודאי צריך לחכות עד אדר השני שיהיו גדולים יותר ויהיו ניכרים.

ומעירים: לאור דברים אלו ר' חזקיה שאל את בני בית המדרש, לדעתכם, אם משמיעים על השקלים כדי לזרז את האנשים שיפרישו את התרומה שתגיע למקדש בזמנה, אם כן מעתה יהיו בני בבל הרחוקים מירושלים מהלך כמה חודשים משמיעין על השקלים מראשו של (חודש) חורף, שהרי האם לא כדי שיביאו ישראל שקליהן בעונתן ותיתרם תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן קבעו חכמים שיש להכריז על חובה זו בראש חודש אדר, ואם כן במקומות המרוחקים מירושלים יכריזו על כך מוקדם יותר! התיב [הקשה] ר' עולא קומי [לפני] ר' מנא: ואיך אמר ר' חזקיה שלבני המקומות המרוחקים, כבבל, ההכרזה נעשית מוקדם יותר, ומשמע שההכרזה נעשית בכל מקום לפי חשבון הזמן שיכולים השקלים להגיע משם למקדש, והא תנינן [והרי שנינו]: בשלשה פרקים (זמנים) בשנה תורמין את הלשכה לצורך הקרבנות: בפרוס הפסח, חמישה עשר יום קודם חג הפסח, בפרוס העצרת, חמישה עשר יום קודם חג השבועות, ובפרוס החג, חמישה עשר יום קודם חג הסוכות, ולפי זה, המשיך ו אמר ליה [לו] ר' עולא: נימר [האם לא נאמר] כך: ההכרזה על השקלים תיעשה בכל המקומות רק פעם אחת בשנה, בראש חודש אדר, ואולם תרומת הלישכה תיעשה בכמה עיתים בשנה, לפי קצב הבאתם למקדש, שאילין דקריבין [אלה שהם קרובים] לירושלים והספיקו להביא את שקליהם עד ראש חודש ניסן, תורמים משקליהם בפרוס הפסח, בראש חודש ניסן, ואילין דרחוקין [אלה שרחוקים יותר] ומביאים אותם יותר מאוחר, תורמים משקליהם בפרוס העצרת, ואילין דרחוקין מנהון [ואלה שרחוקים עוד יותר מהם] תורמים משקליהם בפרוס החג! אמר ליה [לו] ר' מנא לר' עולא: לא כך כפי שהבנת, אלא כל התרומה כולה כאחת היא באה, בראש חודש ניסן. ולמה אמרו שתורמים בשלשה פרקים? לא משום שהשקלים מגיעים בשלושה זמנים שונים, אלא כדי לעשות פומבי (פרסום) לדבר, לפרסם שחובה להביא את השקלים לצורך הקרבנות. א ר'

יהודה בר פזי בשם רבי אמר: הן נקרא ולא נבעת [האם אנו קוראים מן הדברים הנלמדים מדברי הפסוק ולא נפחד]? שמצד אחד אנחנו מוצאים שכאשר נדרשו ישראל לתרום לטובה, לצורך הקמת המשכן, נאמר: "כל נדיב לב הביאו... תנופת זהב לה' " (שמות לה, כב), שרק נדיבי לב מן העם הביאו, ואילו כשנדרשו לתרום לרעה, לצורך עשיית העגל, נאמר: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב" (שם לב, ג) — כל העם ולא רק נדיבי הלב. ובענין הליכה, כאשר עשו זאת לטובה, לקבל את התורה, נאמר "ויוצא משה את העם" (שם יט, יז), שלא יצאו מעצמם אלא לפי הוראת משה, ואילו כשעשו זאת לרעה, כשבאו לדרוש ממשה שישלח מרגלים לתור את הארץ, נאמר: "ותקרבון אלי כלכם" (דברים א, כב) — מעצמם. ובענין נשיאת קול, כאשר עשו זאת ישראל לטובה, בשירת הים על הצלתם מידי מצרים, נאמר "אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות טו, א) — שלא החלו לשיר מעצמם אלא נמשכו אחר משה, ואילו כאשר עשו זאת לרעה, לאחר חזרת המרגלים מארץ ישראל והוצאתם דיבה עליה, נאמר: "ותשא כל העדה את קולם" (במדבר יד, א). אמר ר' חייא בר אבא: גם הנביא בתוכחתו לעם מציין את זריזות ישראל לרעה יותר מלטובה, שנאמר: "אכן השכימו השחיתו" (צפניה ג, ז), שכל השחתה שהיו עושין ישראל — בהשכמה היו עושין אותה, ואילו בענין קיום המצוות ידוע כי רק זריזים מקדימים במצוות. אחר שהוזכר קודם שבני ישראל התנדבו גם למשכן וגם לעגל, הוסיף ואמר ר' אבא בר אחא: אין את [אתה] יכול לעמוד על אופיא (טבעה) של אומה זו, של ישראל. שמצד אחד הם נתבעין לעגל, ונותנין, ומצד אחר הריהם נתבעין אחר כך למשכן, ונותנין. כדי לבאר דבר זה, תנא [שנה] ר' יוסי בר חנינא הדא מתניתא [את הברייתא הזו, הבאה]: נאמר "ועשית כפורת זהב טהור" (שמות כה, יז) — יבא זהב של כפורת ויכפר על זהב של עגל, שישנו מעשיהם לטובה. ושוב לענין השקלים ותרומת השקלים.

ר' חגי בשם ר' שמואל בר נחמן אומר כך: שלש תרומות נאמרו בפרשה זאת, פרשת תרומה: תרומת אדנים שהיו הבסיס לקרשי המשכן, ותרומת שקלים לקרבנות הציבור, ותרומת המשכן, לצורך מלאכת המשכן. מה שנאמר "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב) — הרי זו תרומת אדנים. מה שנאמר "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שם) — הרי זו תרומת שקלים. "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם" (שם פסוק ג) — הרי זו תרומת המשכן. תרומת המשכן הולכת למשכן, מה שירצו לעשות בכסף זה לצורך מלאכת המשכן — יעשו. תרומת שקלים מביאים לקרבן ציבור, מה שירצו לעשות בשקלים הללו, כלומר, לקרבנות הציבור השונים — יעשו. אבל כולם מביאים את התרומה הזו כדי שיהא יד כולן שוה בה, שכל ישראל שמביאים את שקליהם לצורך קרבנות הציבור יתנו סכום שווה. תרומת אדנים מביאים לצורך עשיית האדנים. ובענין תרומה זו נקבעה קיצבה מדוייקת, אלא "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" (שם פסוק כא), לומר שלצורך האדנים נתן כל אחד (מבן עשרים שנה ומעלה) סכום קבוע של מחצית השקל, ורוב הסכום הזה הלך לעשיית האדנים. כיון שהוזכר הכתוב "העשיר לא ירבה" שבפרשת "כי תשא", אמר ר' אבון: אף בפרשה הזאת נאמר בה שלש תרומות "מחצית השקל תרומה לה' "(שמות ל, יג), "יתן תרומת ה' "(שם פסוק יד), "לתת את תרומת ה' "(שם פסוק טו).

ב שנינו במשנה בחמשה עשר בו, באדר, קורין את המגילה בכרכים. ושואלים: ואיך תאמר כן, והאם לא כן אמר ר' חלבו בשם רב הונא בשם רב בשם ר' חייא רבה: הכל (ובכלל זה בני הכרכים) יוצאין ידי חובת קריאת מגילה בארבעה עשר באדר, שהוא זמן קריאתה! לא בא האמור לקבוע את היום המדוייק של קריאת המגילה, אלא ללמדך שדין כל שאר הדברים המוזכרים במשנה כדין קריאת המגילה לענין שכל המצו‍ת הנוהגות בשנה מעוברת באדר שני אינן נוהגות באדר ראשון. ר' יוסה ור' אחא הוון יתבין [היו יושבים], אמר ר' יוסה לר' אחא: לא מסתברא אלא לשעבר (בדיעבד), שכבר עבר חמישה עשר, ויצאו ידי חובה בדיעבד. אבל לבא, כלומר, לכתחילה כשקראו בארבעה עשר ועדיין לא עבר חמישה עשר ודעתם שלא לקוראה שוב בחמישה עשר מלכתחילה — לא יצאו ידי חובה. ושואלים: והא תני [והרי שנינו]: מקום שנהגו מחמת הספק אם מקומם נחשב כמוקף חומה מימות יהושע (כגון טבריה. ראה מגילה ה,ב) לקרותה שני ימים — קורין אותה שני ימים. ולדעתך הלא אם קראה בארבעה עשר אף במקום שזמן קריאתה לכתחילה בחמישה עשר — שוב אינו קוראה בחמישה עשר! אמר ליה [לו]: אוף אנא סבר כן [גם אני סבור כך], אבל מסכים אני איתך בסברתך בדברי ר' חלבו. ובכל אופן אין להקשות מהברייתא על שיטתו. ואף שלא פירט איך לא יקשו דבריו מדברי הברייתא, שנינו הסבר לדבריו, שאמר רבי מנא: ויאות [ונכון הוא]. אילו משקרייא [אם אחרי שקרא] את המגילה בארבעה עשר וחוזר וקרייא [וקוראה] בחמישה עשר שמא אין שומעין לו, אין מניחים לו לקרוא עוד פעם את המגילה בזמנה? אם את [אתה] אומר כן שלא יקראו אותה פעם שניה בחמישה עשר, נמצאת עוקר זמן כרכים בידך, והרי זמן מגילה בכרכים הוא בחמישה עשר.

תני [שנינו בברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: מצו‍ות הנוהגות באדר שני אינן נוהגות בראשון חוץ מהספד ותענית שאסור לעשותם בפורים, שהן שווין בזה ובזה, שבארבעה עשר ובחמישה עשר באדר ראשון אסורים גם כן בהספד ותענית. ר' בא בשם ר' ירמיה בשם רב, וכיוצא בו ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אמרו: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואילו רב הונא רבה [הגדול] דצפורין [מהעיר ציפורי] אמר: הנהיג ר' חנינא בציפורין כהדא [כהלכה זו] של רבן שמעון בן גמליאל. ומדקדקים: לא נקט רב הונא בלשון 'אמר ר' חנינא', ממנה היה משמע שכך קבע ר' חנינא כהלכה פסוקה, אלא נקט בלשון 'הנהיג', שכך ינהגו בפועל, ומשמע: הא [הרי] להלכה — לא, אין חובה לנהוג כך.

אבל לענין התאריך המצויין בשטרות עושים כך: באדר ראשון כותבין 'אדר ראשון' וב'אדר שני' כותבים 'אדר' סתם. ר' יוסי אומר: באדר ראשון כותבים אותו סתם, רק "אדר", ואילו אדר שני כותבים אותו "אדר תניין" [שני].

א שנינו במשנה שבחמישה עשר באדר מתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים ועושין כל צרכי הרבים. ומפרשים, אלו הן צרכי הרבים: דנין דיני ממונות ודיני נפשות, ודיני מכות. ועוסקים בעניינם של הפודין ערכין וחרמים והקדישות. ומשקין את הסוטה, ושורפין את הפרה אדומה כדי להשתמש באפרה לטהרת טמא מת, ועורפין עגלה ערופה, ורוצעין עבד עברי, ומטהרין את המצורע, ומפרקין את המנעל (המנעולים) שהיו עושים מעל גבי בורות המים בחורף, שמהם יהיו לוקחים מים לכל בקיץ, ואין מחזירים אותן שוב עד תחילת החורף.

תמן תנינן [שם במשנה במועד קטן שנינו] אף שאסורה עשיית מלאכה שאינה בגדר 'דבר האבד' בחול המועד, משקין את בית השלחין (שדה המושקית על ידי אדם ואינה מסתפקת במי גשמים), ומציינין (עושים ציון, סימן) באמצעות סיד על הקברות אף בחול המועד. ושואלים: וכי לא כבר ציינו את הקברות מאדר, כפי ששנינו במשנתנו, ולמה צריך לציינם שנית? תיפתר [תיתרץ] לך שאלה זו שמדובר באופן שירד שטף של גשמים לאחר ציונם באדר ושטפו את הציונים מעל הקבר.

עוד שנינו במשנה במועד קטן שיוצאין בחול המועד אף על הכלאים ושואלים: וכי לא כבר יצאו מאדר על הכלאים, וכפי ששנינו במשנתנו? ומשיבים: תיפתר [תיתרץ] לך שאלה זו באופן שהיתה השנה אפילה (מאוחרת), שאחרו הצמחים לצמוח בה, ואין הצמחין נכרים עד חול המועד.

ב ובענין ציון הקברים שעסקנו בו, שואלים: מניין, מהו המקור לצורך בציון הקברים? ומשיבים: אמר ר' ברכיה בשם ר' יעקב בר בת יעקב בשם ר' חונייא מהמקום הקרוי ברת חוורין, ור' יוסה אמרי לה [אמר אותה] בשם ר' יעקב בר אחא בשם ר' חונייא דברת חוורין, ואילו ר' חזקיה ור' עוזיאל בריה דרב חונייא דבית חוורן אמרו זאת בשם ר' חונייא דבית חוורן, כולם אומרים שהראיה היא ממה שנאמר במצורע "וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג, מה) — כדי שתהא הטומאה (הדבר הטמא, המצורע) כאילו קוראה לך בפיה ואומרת לך פרוש. וכשם שהמצורע מודיע לכולם שהוא טמא, כך יש לציין את הקבר, שהריהו כמודיע בכך על טומאתו. רמז נוסף מן הכתוב מביא ר' אילא בשם ר' שמואל בר נחמן, נאמר: "ועברו העוברים בארץ וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון" (יחזקאל לט, טו), הרי מפורשת בכתוב החובה להקים ציון על הטומאה. אכן מכתוב זה אפשר ללמוד פרטים נוספים בדרך מדרש ההלכה. ומה למדים מכאן? נאמר "עצם" ובהמשך נאמר "ובנה אצלו ציון" — מיכן [מכאן] שמציינין על העצמות שמצאו. מה שנאמר "אדם" — מיכן [מכאן] שמציינין על השדרה והגלגולת שנמצאו, אף שהם עצם אחת בלבד, ומשום שהם רובו של אדם. "ובנה" — מיכן [מכאן] שמציינין על גבי אבן קבועה את הסימנים הללו לטומאה. שאם אומר את [אתה] שמציינים אף על גבי אבן תלושה — אף היא יכול שתהא אותה אבן הולכת, כלומר, תזוז ממקומה או שיזיזו אותה, ותהא מטמא שלא כדין במקום אחר, והמקום ההוא אינו מקום טומאה. לכן צריך שיהיה הציון דווקא על גבי אבן קבועה, שלא תזוז ממקומה. עוד נאמר שם "אצלו", וכוונתו למקום טהרה. שלא יהיה הציון על גבי המקום הטמא, אלא סמוך לו, במקום טהור. "ציון" — מיכן [מכאן] לחובת הציון עצמו.

ובאותו ענין שנינו עוד: ומצא אבן אחת מצויינת, אף על פי שאין מקיימין כן, כלומר, לכתחילה אין מציינים את מקום הטומאה על גבי אבן אחת, אלא בסימון שתי אבנים, מצידי מקום הטומאה, אבל בכל זאת המאהיל עליה טמא. שאני אומר (מניח) שהיה מת מצויין והיה נתון תחתיה תחת האבן הזו. ואולם אם היו שתים, שתי אבנים שיש עליהם ציון, המאהיל עליהן על גבי האבנים עצמן — טהור, שכרגיל הטומאה אינה מצויה תחת האבנים, אלא ביניהן. ולכן אם האהיל על המקום שביניהן — טמא. ו אם היה חורש (סימני חרישה) בינתיים, בין שתי האבנים הללו — הרי הן נידונות לענין זה כאבנים יחידיות (בודדות), ולכן אם האהיל על השטח שביניהן — טהור, וסביבותיהן — טמא, שמסתבר שמתחת לכל אחת מהן היתה טומאה.

תני [שנויה ברייתא] אחרת: אין מציינין על הבשר של מת שנמצא אלא רק על העצמות וכיוצא בהם. ומדוע? שמא נתעכל (ירקב) מאוחר יותר הבשר ולא יהיה בו שיעור המטמא באהל (כזית), ואם ישאר שם הציון יתייחסו למקום כמקום המטמא ויבואו בטעות לשרוף טהרות שהאהילו עליו. ר' יוסטא בר שונם בעא קומי [שאל זאת לפני] ר' מנא: וכי לא נמצא מטמא טהרות למפרע? הרי אם אין מציינים את הבשר גם בשעה שיש בו עדיין שיעור המטמא, לא יזהר אדם מלהביא לשם טהרות וייטמאו הללו בלא ידיעתו! אמר ליה: מוטב שיתקלקלו בו לשעה, בזמן שעדיין הבשר מטמא, ואל יתקלקלו בו לעולם, שייחשבו טהרות שנגעו במקום זה טמאות בכל זמן למרות שכבר נתעכל הבשר ולא נטמאו בו, וישרפום שלא כדין.