א הלכה ב משנה הזכרנו במשנה הקודמת שהיו שלוש עשרה השתחוויות בבית המקדש, ומסבירים במשנה: היכן היו השתחויות האלו? ארבע בצפון העזרה, וארבע בדרום, שלש במזרח, ושתים במערב, הרי שלוש עשרה השתחוויות שהם כנגד שלשה עשר השערים שהיו בעזרה. ומפרטים אלו הם: שערים דרומיים לפי הסדר החל מה סמוכים למערב הם: שער העליון (השער הסמוך לצידו המזרחי של המקדש, שכיון שהיה הר הבית משופע ממזרח למערב היה שער זה גבוה לעומת אחרים), שער הדלק (דרכו היו מכניסים את העצים למערכה שעל המזבח), שער הבכורות (דרכו היו מכניסים את בכורות הבהמות הטהורות להקרבה הנשחטים אף בדרום העזרה), שער המים. ולמה נקרא שמו של שער זה 'שער המים'? — שבו היו מכניסין לעזרה צלוחית של ניסוך המים בחג הסוכות, שבה היו מביאים את המים ממעין השילוח. ר' אליעזר בן יעקב אומר: לא על שם כך, אלא בו המים מפכים (זורמים כמפי הפך) ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית, ואחר כך יהפכו להיות לנהר גדול לעתיד לבוא. לעומתן השערים בצפון, לפי הסדר החל מה סמוכים במערב, והם: שער יכניה, שער הקרבן (דרכו היו מכניסים את קרבנות קדשי הקדשים לשחיטה, שכן שחיטתם צריכה להיות בצפון), שער הנשים (דרכו היו הנשים נכנסות לעזרה לסמוך על קרבנותיהן), שער השיר (דרכו היו מכניסים לעזרה את כלי השיר). ולמה נקרא שמו 'שער יכניה'? — שבו יצא המלך יכניה בגלותו. שקודם צאתו לגלות (שהגלהו נבוכנצר) בא להפרד מבית המקדש ויצא משם דרך שער זה. והשערים שבמזרח הם: שער נקנור (הנקרא על שמו של נקנור שהביא דלתות שער זה ממצרים. ראה יומא לח,א), ושני פשפשין (פתחים קטנים) היו לו לשער ניקנור, אחד מימינו ואחד משמאלו, ועוד היו שנים, שני שערים, במערב ולא היה להן שם. ובסך הכל הם שלושה עשר שערים.

א גמרא שנינו במשנה שהיו לעזרה שלושה עשר שערים. ומעירים: מתניתין [משנתנו] שיטת אבא יוסה בן יוחנן היא, שאמר במשנה במסכת מידות (פ"ב מ"ו) שההשתחוויות היו כנגד שלשה עשר שערים. ברם כרבנן [כדעת חכמים] (שם פ"א מ"ד) רק שבעה שערים היו בעזרה. אם כן על דעתייהו דרבנן [על דעתם של חכמים] היכן היו מקומות השתחוואות הללו שאינם כנגד השערים? ומשיבים: כי ההיא דתנינן תמן [כמו ששנינו שם] (מידות פ"ב מ"ג) שלש עשרה פרצות היו בו בסורג (מחיצה העשויה נקבים נקבים שעמדה בין חומת הר הבית לחומת העזרה) שפרצום מלכי יון כדי שיוכלו הנכרים להכנס דרכם לפנים מן הסורג ולהראות שגם הנכרים מותרים בכניסה שם, וכשחזרו וכבשו ישראל את ירושלים והמקדש מן היוונים וחזרו וגדרום בני חשמונאי לאותם פרצות, וגזרו כנגדן שלש עשרה השתחוואות, שכל המקיף את העזרה, כשמגיע לאחד מן המקומות שהיתה שם פרצה וגדרוה, משתחווה שם, להודות על אבדן שלטון יון בארץ ישראל וביטול גזירותיהם. בין השערים שנמנו במשנה נמנה גם שער המים, ולשיטת ר' אליעזר בן יעקב נקרא כך, משום שבו המים מפכים ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית.

ומביאים עוד בענין זה: כתיב [נאמר] בנבואה המתייחסת לאחרית הימים "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון בקיץ ובחורף יהיה" (זכריה יד, ח). ותני [שנינו בברייתא] בענין זה: מבית קדשי קדשים עד הפרוכת יהיה קילוח המים דק מאד כעובי קרני (משושי) סילי וכיליי, שהם מיני שבלולים. שיזרמו המים בזרם קטן כמו "קרני" השבלולים. מן הפרוכת עד מזבח הזהב יהיה הקילוח רחב יותר וכעובי קרני (משושי) חגבים. ממקום מזבח הזהב עד העזרות יתרחב הקילוח ויהיה כחוט של שתי של אריג. מן העזרות עד מפתן הבית יהיה רחב יותר וכחוט של ערב, שכרגיל הוא חוט יותר עבה מאשר חוט של שתי. מיכן ואילך יתרחב זרם המים כזרם היוצא מפי הפך. עוד שנינו בענין זה בברייתא אחרת: כתיב [נאמר] "והנה מים מפכים מן הכתף הימנית. בצאת האיש קדים וקו בידו וימד אלף באמה ויעבירני במים מי אפסים" (יחזקאל מז ב—ג). שאלף אמה ממקום יציאתם היה גובה המים רק כ"מי אפסים", כלומר, עד קרסולה [הקרסוליים]. ולאחר מכן נאמר "וימד אלף ויעבירני במים מי ברכים" (שם פסוק ד), שלאחר מרחק אלף אמה נוספים הגיע גובה המים עד ברכייה [הברכיים]. לאחר מכן "וימד אלף ויעבירני מי מתנים" (שם), שכשמדד עוד אלף אמה היה כבר גובה המים עד מתנייא [המתניים]. מכאן ואילך הלכו המים וגבהו עד ש"וימד אלף נחל אשר לא אוכל לעבור", שכאשר מדד אלף אמה נוספים היו המים כה גבוהים עד שאפילו לבירנין (ספינה) גדולה אינה יכולה לעבור בו, מפני שטף המים. מאי טעמא [מה הטעם], מה הראיה לכך בכתוב? — שנאמר "וצי אדיר לא יעברנו" (ישעיהו לג, כא), מפני מה? — "כי גאו המים מי שחו נחל אשר לא יעבר" (יחזקאל מז, ה). מהו "מי שחו"? — שיגאו המים ויזרמו בשטף עד שיימנעו מלשוט (מלשחות) בהם. וכן אמר רב חונה ש"מי שחו" הכוונה למניעה מלשוט, שכן באתרין קרו לשייטא שחונא [במקומינו קראו לשייט שוחה], ולכן זהו "מי שחו", מים של שחייה, של שייטים. כעין האמור "ופרש ידיו בקרבו כאשר יפרש השוחה לשחות" (ישעיהו כה, יא). פירוש אחר: מהו "מי שחו"? אמר ר' יוסי בי ר' בון: מיין דמתמללין בעלמא [מים שמדובר בהם בעולם]. "שחו" מלשון שיחה, שיהיה נחל זה שיחה בפי כל לרוב מימיו ושטף זרימתו. ומביאים עוד בענין אותו נחל: כתיב [נאמר] "ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושל ם לחטאת ולנידה" (זכריה יג, א). שישמש אז נחל זה לטהרת בית דוד ויושבי ירושלים. ותוהים: והרי באותה מידה יכול יהיה נחל זה לשמש לטהרת כל אחד מישראל, ומדוע ציין הכתוב דווקא דווקא את בית דוד ויושבי ירושלים? ומשיבים: הפסוק אינו עוסק במי שראוי להיטהר במי נחל זה, אלא בהגדרת קטע הנחל לענין סוגי השימוש בו. וכפי שפירש ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן פסוק זה, שממקום מושב בית דוד ועד מקום יושבי ירושל ם יהיו המים הזורמים בו מוגדרים כ'מים חיים' וכשרים גם לטהרת נדה וגם למי חטאת של פרה אדומה, שצריכים להיות מים חיים דווקא. מכאן ואילך, מהנקודה הזו והלאה, כיון שיעברו במי ימים (כמבואר להלן) ויתערבו בהם, מי תערובות הם, שאמנם הם כשרים לטהרת נדה אבל הם פסולים למי חטאת. פירוש אחר לפסוק זה אמר ר' אלעזר: ממקום מושב בית דוד ועד מקום יושבי ירושל ם כשרים לטהרת נדה ולמי חטאת, מכאן ואילך מי קטפריסות (מי מדרון) הן ופסולין לנדה ולחטאת. ואף לשיטה זו אין פסוק זה עוסק בראויים להיטהר במי נחל זה, אלא בהגדרת קטעי הנחל לענין סוגי השימוש במים הזורמים בהם.

בהמשך נבואת יחזקאל אודות אותו נחל כתיב [נאמר]: "ויאמר אלי המים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה וירדו על הערבה ובאו הימה אל הימה המוצאים ונרפאו המים" (יחזקאל מז, ח), והכוונה: "הגלילה הקדמונה" זה ים של סמכו, הוא הנקרא בימינו אגם החולה, בגליל, בצפון ארץ ישראל. "וירדו אל הערבה" — זה ים של טבריא, ים כינרת, "ובאו הימה" — זה ים המלח, "אל הימה המוצאים" — זה הים הגדול, הים התיכון. ולמה נקרא שמו של ים זה "מוצאים"? — כנגד שתי פעמים שיצא הים ופרץ אל תוך היבשה, אחד בדור אנוש, ואחד בדור הפלגה, להזהיר את בני האדם שפורענות עתידה לבוא עליהם. ולהיכן יצא? ר' לעזר בשם ר' חנינה אומר: בראשונה (בדור אנוש) יצא הים עד קלבריאה שהיא בדרום איטליה, ובשניה (בדור הפלגה) יצא הים עד כיפי (סלעי) ברבריאה שהם בצפון אפריקה סמוך למפרץ גיברלטר. ר' אחא בשם ר' חנינה אומר: בראשונה יצא הים עד כיפי ברבריאה ובשניה יצא עד עכו ועד יפו. וראיה לשיטה זו, ממה שאמר הכתוב: "עד פה תבא ולא תוסיף" (איוב לח, יא), "עד פה" הוא כאילו נאמר "עד כה", והרי זה רמז לעכו, ומשמעות הכתוב היא אם כן: עד עכו תבא ולא תוסיף. "ופה ישית בגאון גליך" — "ופה" רמז ליפו, ומשמעות הכתוב היא: עד יפו אשית גאון גליך. שנינו למעלה שמי הנחל היוצא מהמקדש יגיעו לארבעה ימים: ים סמכו, ים של טבריא, ים המלח והים הגדול. ושואלים: ניחא ימא רבא וימא דמילחא [נוח שבאים המים החיים מבית המקדש אל הים הגדול, הים התיכון, ואל ים המלח] שמימיהם מלוחים בשביל למיתקן [למתק אותם], שיהפכו המים להיות מתוקים, ואולם אל ימא דטבריא [הים של טבריה, ים כינרת] וימא דסמכו [והים של סמכו, אגם החולה] שמימיהם מתוקים, למה באים לשם מים? ומשיבים: שעל ידי מים אלו יתברכו מי האגמים הללו לרבות את דגתם. דכתיב ביה [שנאמר בו] "למינה תהיה דגתם" (יחזקאל מז, י), וכוונת הכתוב: למיני מינים תהיה דגתם, דגים רבים ושונים מאד. ובענין דומה תני [שנויה ברייתא], אמר רבן שמעון בן גמליאל: מעשה שהלכתי לציידן שבצפון הכינרת, והביאו לפני יותר משלש מאות מיני דגים בתמחוי (בקדירה) אחד. ושבים לדרשת הכתובים ביחזקאל.

נאמר: "ונרפאו המים" (יחזקאל מז, ח) ולהלן נאמר: "בצאתיו וגבאיו ולא ירפאו למלח ניתנו" (שם פסוק יא). ותוהים: למעלה כתיב [נאמר] "ונרפאו המים", ואת אמרת [וכאן אתה אומר] ולא ירפאו המים?! ומשיבים: מקום הוא ושמו "ולא ירפאו", ופסוק זה ממשיך ומפרט את המקומות בהם ירפאו המים: הביצות ("בצאתיו"), והגבאים ("וגבאיו"), וכן המקום שמכונה "לא ירפאו".

עוד כתיב [נאמר] שם: "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתם פריו לחדשיו יבכר כי מימיו מן המקדש המה יוצאים והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה" (שם יב). ומהו "לחדשיו יבכר"? תני [שנינו בברייתא], שאמר ר' יהודה: לפי שבעולם הזה התבואה עושה, כלומר, מבשילה את דגנה בערך לששה חדשים מיום זריעתה, ואילן עושה, מבשיל פירותיו, בערך לשנים עשר חודש מזמן שנקטפו פירותיו בפעם הקודמת, אבל לעתיד לבוא תהא התבואה עושה דגנה לחדש אחד, ואילן עושה פירותיו לשני חדשים. מאי טעמא [מה הטעם], מהו הרמז בכתוב לכך? "לחדשיו יבכר", כלומר, "לחדשיו" — לשון רבים, כלומר, לשני חודשים. ומן הסתם כשם שבעולם הזה זמן הבשלת התבואה הוא כמחצית הזמן הדרוש להבשלת הפירות, כך גם לעתיד לבוא, ומכאן שתבשיל אז התבואה בחודש אחד. דעה אחרת, אמר ר' יוסי: לפי שבעולם הזה התבואה עושה לששה חדשים ואילן עושה לשנים עשר חדש, אבל לעתיד לבא תהא התבואה עושה לחמשה עשר יום ואילן עושה לחדש אחד. שכן מצינו שעשת (עשתה) התבואה בימי הנביא יואל ובשלה דגן לחמשה עשר יום וקרב ממנה מנחת העומר, בט"ז בניסן באותה שנה, שזרעו אותה והקריבו ממנה את העומר בתוך חמישה עשר ימים לזריעתה. מאי טעמא [מה הטעם], מה הראיה לדבר? — ממה שנאמר בספר יואל "ובני ציון גילו ושמחו בה' אלהיכם כי נתן לכם את המורה לצדקה ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון" (יואל ב, כג). שאמרו חכמים (ראה בבלי תענית ה,א) שבאותה שנה היתה בצורת וירדו גשמים בפעם הראשונה ("מורה", כלומר, יורה) באחד בניסן, וציוה הנביא לישראל לזרוע את שדותיהם, ונעשה להם נס ומצאו די זרעים לזריעה, וירד להם הגשם פעם שניה בחמשה בניסן, וצמחה התבואה כה מהר עד שהקריבו ממנה את העומר בט"ז בניסן. ואף לעתיד לבוא יהא כך. ומה מקיים (ואיך מסביר) ר' יוסי את מה שנאמר "לחדשיו יבכר" שמשמעו לשני חודשים — בכל חודש וחודש יהיה האילן מבכר, וזהו "לחדשיו". עוד נאמר שם: "ועלהו לתרופה" (יחזקאל שם יב), ונחלקו חכמים בפירוש הדברים. ר' יוחנן אמר: "תרופה" הוא כמו "טרפיה", כלומר, מזונו. וכוונת הפסוק: תרפיה מציץ עליה [למאכלו הוא מוצץ את עליו] של העץ הגדל על שפת אותו נחל ותרף [ומאכל זה] הוא מזונה [מזונו]. כלומר, שיהיו עלי עץ זה כפירותיו. ואילו רב ושמואל פירשו שניהם "לתרופה" כעין נוטריקון — "להתיר פה", ואולם נחלקו במשמעו. חד [אחד] מהם אמר: להתיר פה שלמעלן, כלומר, להתיר ולפתוח פיהם של אילמים. שהאילם שיאכל מעלי עץ זה יתחיל לדבר. וחד [אחד] מהם אמר: להתיר פה שלמטן, שהוא כינוי לרחם, פתחה התחתון של האשה, שהעקרות שרחמן כביכול סגור, תוכלנה ללדת. באופן דומה נחלקו ר' חנינה ור' יהושע בן לוי, חד [אחד] מהם אמר: להתיר פה עקרות, וחד [אחד] מהם אמר: להתיר פה אלמים.

במנין השערים במקדש שנינו במשנה: ולעמתן, לעומת אלו שבדרום, היו שערים נוספים בצפון, וביניהם היה שער יכניה שממנו יצא המלך יכניה לגלות. ובענין זה מסופר, את [אתה] מוצא: בשעה שעלה נבוכדנאצר לכאן לארץ ישראל כדי לסלק את יהויכין (יכניה) מכסא מלכותו (שלושה חודשים לאחר שהמליכוהו תחת אביו יהויקים) בא וישב לו בדופני של אנטוכיא, שם קבע לעצמו את מקומו למחנותיו. ויצאה סנהדרין גדולה לקראתו, ואמרה לו, שאלה אותו: האם הגיע זמן הבית הזה ליחרב, שלשם כך הגעת? אמר להן: לא כך, אלא אותו מלך שהמלכתי עליכם תנוהו לי כשבוי ואני הולך. באו ואמרו ליהויכין מלך יהודה: נבוכדנאצר בעי לך [רוצה אותך] לקחת אותך כשבוי לבבל. כיון ששמע מהן כך, נטל מפתחות של בית המקדש, עלה לגגו של היכל, אמר לפניו: רבונו של עולם, לשעבר היינו נאמנים לך, היינו נאמנים בעיניך, והיו מפתחותיך מסורין לנו, עכשיו שאין אנו נאמנים הרי מפתחותיך מסורין לך. ונחלקו בזה תרין אמוראין, חד [אחד] מהם אמר: שזרקן יהויכין את המפתחות כלפי מעלה, לשמים ועוד לא ירדו חזרה משם. וחד [אחד] מהם אמר: באה כמין יד מן השמים ונטלתן מידו. כיון שראו כל חורי (אצילי, גדולי) יהודה כן שמן השמים הסכימו לדבריו ועברו מפתחות המקדש לרשות שמים, עלו לראש גגותיהן ונפלו ומתו. הדא הוא דכתיב [זה הוא שנאמר] "משא גיא חזיון מה לך איפוא כי עלית כולך לגגות. תשואות מלאה עיר הומיה קריה עליזה חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה" (ישעיה כב, א—ב). כלומר, נבואה ("משא") על ירושלים ("גיא חזיון"): מה לך איפוא ירושלים כי עלו אציליך לגגות המקדש ונפלו משם אל מותם? את ירושלים שהיית "תשואות מלאה", "עיר הומיה", "קריה עליזה", חלליך לא חללי חרב או מתי מלחמה היו, אלא מנפילה מגגות.