א הלכה א משנה מעות שנמצאו על רצפת המקדש בין השופר שכתוב עליו "שקלים" לשופר שכתוב עליו "נדבה" (כלומר, בין הראשון לשלושה עשר), מה עושים בהם? ואומרים: אם היו קרוב ל"שקלים" — יפלו ל"שקלים", אם קרוב ל"נדבה" — יפלו ל"נדבה", היו מחצה למחצה (בדיוק באמצע) — יפלו לנדבה. היו המעות בין השופר שכתוב עליו "עצים" לשופר שכתוב עליו "לבונה" (בין השופר החמישי לששי), אם קרוב ל"עצים" — יפלו ל"עצים", קרוב ל"לבונה" — יפלו ל"לבונה", מחצה למחצה — יפלו ל"לבונה". היו בין השופר שכתוב עליו "קינין" לשופר שכתוב עליו "גוזלי עולה" (בין השלישי לרביעי), אם קרוב ל"קנין" — יפלו ל"קינין", קרוב ל"גוזלי עולה" — יפלו ל"גוזלי עולה", מחצה למחצה — יפלו ל"גוזלי עולה". ולדין דומה: נמצאו בכל מקום מעות בין תיבה שיש בה מעות חולין לתיבה שיש בה מעות מעשר שני, אם היו המעות קרוב לחולין — יפלו לחולין, קרוב למעשר שני — יפלו למעשר שני, מחצה למחצה — יפלו למעשר שני. זה הכלל: הולכין אחר הקרוב גם כשהוא להקל, אבל אם היו מחצה למחצה הולכים בהם להחמיר.

ב גמרא שנינו במשנה את הדין במקרה שנמצאו המעות בין שופר ה"שקלים" לשופר ה"נדבה". ומקשים: לא הוצרכה המשנה לעסוק במקרה זה, שהרי שופרות אלה רחוקים זה מזה (שה"שקלים" הוא הראשון וה"נדבה" האחרון, השלושה עשר), וכיצד היה כסף מונח ביניהם, דלא [אלא] היה לה לעסוק במקרה שנמצאו המעות בין שופר ה"שקלים" לשופר ה"קינים" שהם סמוכים זה לזה! ר' אבון בשם ר' פנחס: כמין בוכלייאר היו עשוין, שהיו השופרות מונחים לא בקו ישר אלא כעין עיגול, כך ששופר השקלים ושופר הקינים היו סמוכים זה לזה מן הצד האחר. שנינו במשנה שכאשר נמצאו המעות מחצה למחצה בין "שקלים" ל"נדבה" יפלו לנדבה. ומקשים: לא צורכה [לא היתה המשנה צריכה] לקבוע שיפלו לנדבה, שלא כפי שהיה ראוי, דלא [אלא] שכאשר נמצאו מחצה למחצה יפלו ל"שקלים" שכן דין המעות שבשופר ה"שקלים" חמור יותר, שמהם מביאים קרבנות ציבור קבועים כתמידים ומוספים, ואילו ממעות שופר הנדבה מביאים קרבנות רק ל"קיץ המזבח" (כאשר המזבח בטל מקרבנות)! ומשיבים: אית דבעי מימר [יש שרוצה לומר] שהריהם נופלים ל"נדבה" ולא ל"שקלים", שאם יפלו ל"שקלים" יש לחשוש שמא בסוף השנה יוותרו המעות הללו, וכמו שאר השקלים שנותרו בשופר השקלים בסוף השנה ולא קנו בהם בהמות לקרבן יפלו אף הם לשירי הלשכה, ויילכו לתיקון חומות העיר ומגדלותיה ולא להקרבה, לכן עדיף שיפלו לנדבה, וכך (כאשר יהיה המזבח בטל מקרבנות) ישתמשו בהם להקרבה. ואית דבעי מימר [יש שרוצה לומר, לתרץ] שמעות שנמצאות מחצה למחצה הריהן כמי שאין להן בעלים, וכמי שהפריש את שקלו ומת, שאמרו חכמים שיפול שקל זה לנדבה. וכפי שאמר ר' יסא: עד דאנא תמן [עד, שהייתי שם, בבבל], כלומר, בעודי שם שמעית קל [שמעתי את קולו] של רב יהודה ששאל לשמואל: הפריש שקלו ומת לאחר מכן, מה יעשו בו? אמר ליה [לו]: יפלו לנדבה. ובדומה לכך, שואלים: אם הפריש הכהן הגדול מעות לקנות בהן את עשירית האיפה שלו (מנחה שמביא בכל יום בוקר וערב), ומת, מה ייעשה באותן מעות? ומשיבים: ר' יוחנן אמר: יוליכם את המעות לאיבוד בים המלח, ור' לעזר אמר: יפלו לנדבה.

שנינו במשנה שכאשר נמצאו המעות בין שופר ה"קינין" לבין שופר "גוזלי עולה" הריהם נופלים ל"גוזלי עולה". ושואלים: וקשיא [וקשה], מדוע יפלו לגוזלי עולה ויקריבו בהם קרבנות עולה, והלא יתכן שנפלו מתוך שופר ה"קינין" שהמעות שבתוכו הם דמי חטאת, וכי יש חטאת קריבה עולה? ומשיבים: חזקיה בשם רבי שמעון בן לקיש אמר: תנאי בית דין הוא מתחילה על המותרות של חטאת שיקרבו עולות. ושואלים: אם כן, האשה הזאת שאבדו המעות בהן היא היתה אמורה לקנות את ה"קן" שלה (שני תורים או שני בני יונה) ולהקריב אחד לחטאת ואחד לעולה, ובסופו של דבר קרבים במעות הללו רק עולות, במה היא מתכפרת? והלא אינה מקריבה חטאת! אמר ר' יצחק: תנאי בית דין הוא שהמספק את הקינין (העופות) למקדש, הוא המספק גם את הפסולות. שאם היו קינים פסולות או שהיו חסרות במנין, היה הוא מספק גם את החסרות, ונמצא שבכל אופן יהיו לה גם עולה וגם חטאת. המשנה מונה רק חלק מהאפשרויות למקומות האפשריים למציאת המעות. ושואלים: וכי לא צורכה דלא [לא היתה המשנה צריכה למנות אלא] את האופנים שמנתה, ומדוע לא מנתה אופנים נוספים, וכגון שנמצאו המעות בין השופר שכתוב עליו "קטורת" לשופר שכתוב עליו "עצים" (בין הרביעי והחמישי), או בין השופר ללבונה, לבין השופר לזהב לכפורת (בין הששי והשביעי)? ומתרצים: התנא במשנתנו כלל בדבריו גם אופנים אלו ותניתה [וכפי שאכן שנויה] ההלכה בסופה: זה הכלל בכל האופנים האפשריים: הולכין אחר הקרוב כשנמצאו המעות קרובים יותר לשופר מסויים, ואם נמצאו כשהם מונחים מחצה למחצה הולכים להחמיר.

א הלכה ב משנה ועוד בענין מעות שנמצאו ואין מקורן ידוע: מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה בירושלים, לעולם הם בחזקת מעות מעשר שני, שמניחים שהם מכספי מעשר שני שהביאו להם כדי לקנות בהם בהמות, ומותרים לשימוש רק כמעשר שני. ומעות שנמצאו בהר הבית הריהן בחזקת חולין, ומותרים לכל שימוש שהוא. ואם נמצאו בירושל ם, אם היה זה בשאר כל ימות השנה — הריהם בחזקת חולין, ואם היה זה בשעת הרגל — הכל בחזקת מעשר שני. מפני שרוב הכסף שמגיע לשם הוא כספי מעשר. דין נוסף: בשר שנמצא בעזרה, ואין ידוע מאיזה קרבן הוא, אם היה איברים גדולים, כדרך ניתוח קרבן עולה — הרי הוא בוודאי עולות, ואם חתיכות קטנות — הרי הוא בודאי חטאות. ואם נמצא בירושל ם, בין שהיה איברים, בין שהיה חתיכות, יש לשער שהוא מזבחי שלמים, שכן רוב הבשר הנאכל בירושלים הוא בשר שלמים. ומאחר ואי אפשר לאכול מהבשר שנמצא, שכן יתכן שכבר עבר זמן אכילתו, לפיכך זה וזה, בין אם הוא עולה בין אם שלמים, תעובר צורתו, כלומר, ילונו עד הבוקר, ויפסלו, ויצא לבית השריפה (מקום שריפת קדשים שנפסלו). נמצא בשר בגבולין, מחוץ לירושלים, אם היה איברים — הריהו בחזקת בשר נבילות, ואסור לאוכלו, שכן בשר שאינו ראוי לאכילה חותכים אותו כרגיל לאיברים שלמים, לאכילת כלבים או להימכר לגוים. ואם היה חתיכות — הריהן בחזקת כשרות ומותרות לאכילה, שאת הבשר הראוי לאכילה חותכים כרגיל לחתיכות קטנות. ואם נמצא הבשר בשעת הרגל כיון שאז הבשר מרובה אצל בני אדם, אין חותכים אותו לחתיכות קטנות, אלא מבשלים אותו איברים איברים ולכן אף האיברים מותרות.

א גמרא שנינו במשנה שמעות הנמצאות בהר הבית הריהן בחזקת חולין. ומקשים: לא צורכה דלא [לא היתה המשנה צריכה לקבוע אלא] שמעות הנמצאות בהר הבית הריהן קודש שהרי רוב המעות שבהר הבית הינן קודש, ואפילו אינן רוב, מספק יש להחמיר בדינן! ומשיבים: ר' בא בשם ר' חייה בשם ר' יוחנן: חזקה היא שאין הכהן הממונה על הלשכה שבה מונחות המעות מוציא מן הלשכה מעות אל מחוץ לעזרה כדי לתת אותן לסוחר הבהמות עד שהוא מחללן תחילה על הבהמה, ובחילול זה הריהן יוצאות לחולין. ולכן אם נמצאו המעות בהר הבית הריהן בוודאי חולין.

שנינו במשנה שבשר שנמצא בעזרה, אם נמצא איברים — הריהו עולות, ואם חתיכות — חטאות. נמצא בירושלים — בין איברים בין חתיכות הריהו שלמים ותעובר צורתו ויצא לבית השריפה. וכיון שהוזכר דין זה מביאים את מה שאמר ר' לעזר בשם ר' הושעיה והוכחה לשיטתו ממשנתנו: אם הסיע (הסיח) דעת מבשר הקודש ולא שמרו מן הטומאה, אף שנפסל בכך, אין שורפים אותו מיד, אלא הריהו טעון קודם לכן עיבור צורה. אמר ר' הושעיה: מתניתא אמרה כן [משנתנו אומרת כך] בענין בשר שנמצא בירושלים: תעובר צורתו ויצא לבית השריפה. שמאחר וברור הדבר שבזמן שהיה הבשר אבוד הסיחו דעת ממנו, הרי שכשקבעה המשנה שהריהו צריך עיבור צורה קודם לשריפתו, ודאי שהוא משום שהיא סבורה שפסולו רק 'פסול טומאה' מחמת הספק, ונמצא כי שיטת ר' הושעיה (ראה עיונים) שיטת משנתנו היא. אמר ר' יוסי: ויאות [ונכון הוא] דין המשנה, ואולם לא מטעם זה. שכן אם היה זה מחמת ספק טומאה, מאחר ואבד הבשר בירושלים, הרי אינו יכול להיפסל בספק טומאה, שהרי ירושלים דינה כרשות הרבים (ראה עירובין קיא,א), וכלל הוא (טהרות פ"ד מ"ז) שכל ספק טומאה ברשות הרבים — טהור. אלא מטעם זה: שכן לאכלו אין את יכול — שמא עד שנמצא כבר נתקלקל צורתו, שקודם שנמצא כבר עבר עליו לילה אחד ונפסל ב'נותר' כבר קודם, ולפיכך פסול הוא. ולשורפו מיד גם אין אתה יכול — שמא עדיין לא עבר עליו הלילה ולא נפסל בנותר. ולכן לפום כן צריך מימר [לפי כך צריך לומר]: תעובר צורתו ורק אז יצא לבית השריפה.

שנינו במשנה שאם נמצא הבשר בגבולין (מחוץ לירושלים), אם היה איברים — חזקתם נבילות, ואם היה חתיכות — הריהן מותרות. ומביאים בענין זה שר' קריספא בשם ר' יוסי בר' חנינה אומר כך: מה ששנינו שאם נמצא הבשר איברים הריהו נבילות, אין הכוונה שמחמת הספק מתייחסים לבשר זה כנבילה ולכך אסור לאוכלו, אלא צורת חיתוכו כאיברים מוכיחה עליו שהוא ודאי נבילה, ולכן אם אכל מהם לוקין עליהן משום נבילה. ומעירים: ומתניתא אמרה כן [המשנה אומרת כך], מלשון המשנה עצמה מוכח כן. שכן שנינו במשנה: איברים נבילות, וחתיכות מותרות, וכשהיא אומרת שחתיכות מותרות האם כוונת המשנה היא לא ממש? אלא ודאי שכוונתה שהן מותרות לגמרי, ודכוותה [ואם כן כיוצא בה] כשהיא אומרת שאיברים נבילות הכוונה היא שהם ודאי נבילות, ולכן לוקין עליהן משום נבילה.

עוד אמר ר' קריספא בשם ר' יוסי בר' חנינה בענין איברים שנמצאו: אם היו האיברים הללו חרוזים על חוט כמחרוזות, מן הסתם לא נבילות הם אלא בשר מותר, ולכן מחרוזות הבשר הללו מותרות. ועוד בענין בשר שאין ידוע מה מקורו, שנינו בברייתא: היו בעיר עשר חנויות בשר, תשע חנויות מוכרות בשר נבילה, ואחת מוכרת בשר שחוטה (כשר), וקנה בשר באחת מהן ונתחלפו לו, שאינו זוכר מאיזו חנות קנה — חושש שמא בשר נבילה הוא. ולכן אסור לו לאוכלו. ואולם מאחר שאינו אסור אלא מחמת הספק (שכן כלל הוא שבכל ספק איסור תורה נוהגים להחמיר), אם אכלו אינו לוקה עליו. ולנמצאת, אם נמצאה חתיכת בשר בשוק ואין ידוע מאיזו חנות באה — הולכין אחר הרוב (רוב חנויות הבשר), ומאחר שרובן מוכרות בשר נבילה — הרי זו נבילה. ולהיפך, אם היו בעיר תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבילה, ונתחלפו לו, שאינו זוכר מאיזו חנות קנה — חושש שמא בשר נבילה הוא. ולנמצאת, אם נמצאה חתיכת בשר בשוק ואין ידוע מאיזו חנות באה — הולכין אחר הרוב, ומאחר שרובן מוכרות בשר שחוטה — הריהי כשרה.