א הלכה ג משנה בהמה הראויה לקרבן שנמצאת תועה במקום מירושל ם ועד מגדל עדר, וכן אם נמצאה כמדתה (כמרחק זה) מירושלים לכל רוח (צד) אחר — מסתבר שברחה זו מירושלים, וכיון שרוב הבהמות שבירושלים הינן קרבנות, מניחים שאף היא קרבן. ואם היא מן הזכרים יש לשער שהיא מן העולות, ואם היא מן הנקבות הריהי ודאי מזבחי שלמים, שכן קרבן שלמים בא גם מן הנקבות ולא קרבן עולה. ר' יהודה אומר: הראוי לפסחים, כגון גדי כבשים או טלה עזים בן שנה, מסתבר שהוא מן הפסחים, ויכול מוצאו להקריבו כקרבן פסח לצורך עצמו, שכן מניחים שהוא שייך לפסחים, אם מצא אותו קודם לרגל (לפסח) שלשים יום. בראשונה היו בית דין ממשכנין את מוצאיה (היו נוטלים משכון ממוצא בהמה כזו) עד שהוא מביא את נסכיה (מנחה ויין הבאים עם קרבן השלמים), כאילו היתה זו בהמה שלו והתחייב בנסכיה. חזרו מוצאי הבהמות להיות מניחין אותה ובורחין, כדי שלא להתחייב בנסכיה. התקינו בית דין שיהו נסכיה באין משל צבור, מתרומת הלשכה, כדי שלא תהיה הוצאה למוצא. אמר ר' שמעון: שבעה דברים (תקנות) התקינו בית דין בעניינים ממוניים הקשורים לקרבנות והקדשות, וזה, שנסכי בהמה שנמצאה בירושלים באים משל הציבור, הוא אחד מהן. ושאר ששת התקנות: גוי ששלח קרבן עולתו ממדינת הים, ושלח עמה כסף לקניית הנסכים שלה — נסכי עולה זו קריבין משלו, מכסף ששלח, ואם לאו [לא] שלח עמה כסף לנסכים — הרי תנאי בית דין הוא שיהיו נסכיה קריבין משל צבור, מכספי תרומת הלשכה. וכן גר שמת ומן הסתם אין לו יורשים, והניח בהמות שהוקדשו על ידו לזבחים (קרבנות), אם יש לו נסכים, שיש בתוך רכושו גם נסכים או מעות לצורך נסכים שהפריש לצורך קרבנות אלו — הרי הנסכים קריבין משלו, ואם לאו [לא] השאיר נסכים — הריהם קריבין משל צבור. וכן תנאי בית דין הוא על כהן גדול שמת, שכל זמן שלא מינו כהן גדול אחר תחתיו תהא מנחתו (מנחת חביתין שמקריב הכהן הגדול עשירית האיפה סולת בכל יום מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערביים) קריבה משל צבור. ר' יהודה אומר: מביאים את המנחה הזו מהכסף של היורשין של אותו כהן גדול, ולא משל הציבור. ובכל אופן היא אינה קריבה באופן שהיתה מוקרבת אילו הכהן הגדול היה חי ומקריבה בעצמו, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, אלא שלימה היתה קריבה. שכיון שאינה ניתנת כדרכה על ידי הכהן, היו אמנם מקריבים אותה ואולם לא היו מחלקים אותה. וכן היה תנאי בית דין על המלח של המקדש שהיה מיועד למליחת הקרבנות, וכן על העצים של המקדש, שהיו משמשים להקטרת הקרבנות, שיהו הכהנים נאותין (משתמשים) בהן לצורך הכנת חלקם בבשר הקרבנות לאכילה. וכן תיקנו על הפרה האדומה שהנהנים מאפרה לא יהו מועלין (חייבים בקרבן אשם מעילה) על ההנאה באפרה. וכן תיקנו על הקינין (תורים או בני יונה הבאים כקרבן) הפסולות שאם נפסלו ואינן ראויות להקרבה, שיהו באות משל צבור. ואילו ר' יוסי אמר: האדם שהוא הסיטונאי המספק את הקינין למקדש, הוא גם זה המספק את הקינין האחרות תחת הפסולות בלא תשלום נוסף.

ב גמרא שנינו במשנה שאם נמצאה בהמה ממין זכר בסביבות ירושלים — הריהי בחזקת עולה. והדברים לכאורה תמוהים, שהרי יכול להיות שבהמה זו היא דווקא שלמים (שהרי השלמים גם הם יכולים לבוא מן הזכר), ואיך תוקרב כליל על המזבח כדין עולה, והלא אם שלמים היא חלק מבשרה עומד לאכילת הכהנים והבעלים ואסור להקטירו על גבי המזבח (ראה זבחים עו,ב)! וכתירוץ לשאלה זו ר' הושעיא רבה אמר: אין דנים בהבאת הבהמות עצמן לקרבן, אלא לבא בדמיהן שנו כאן. שאם רוצה המוצא לעשות תקנה לבהמה זו, כיון שחוששים אנו שמא בהמה זו היא עולה, ומצד אחר, שמא שלמים היא, הריהו צריך לחלל את קדושת הבהמה הזו על כסף בשוויה, ובנוסף הריהו מקדיש מעות משלו בשוויה. והריהו מתנה כך: "אם בהמה זו הריהי עולה — תתחלל על הדמים הראשונים, והשניים ישמשו לשלמי נדבה. ואם שלמים היא — תתחלל על הדמים השניים, והראשונים ישמשו לעולת נדבה" (ראה קידושין נה,ב). ומביא בדמים הראשונים בהמה לעולה, ובשניים בהמה אחרת לשלמים. אמר לו ר' יוחנן: וכי אומרים לו לאדם צא ומעול בקדשים?! והלא אף שאם חילל בהמת קרבן תמימה על מעות נכנסו המעות לקדושתה תחתיה — זהו דווקא בדיעבד, שאם חיללה הועילו מעשיו, ואולם אסור לעשות כך לכתחילה (ראה מנחות קא, א)! אלא יש לפרש את דין המשנה באופן אחר: הילכו בהן אחר הרוב, שאם רוב הבהמות שנמצאו הינן זכרים — הריהן ודאי עולות, שכן רוב הזכרים הקרבים, קרבים לעולה. ואם רוב הבהמות שנמצאו הינן נקבות — הריהן ודאי זבחי שלמים, שרוב הבהמות הנקבות הקרבות, קרבות לשלמים. ושואלים: וכי אין השלמים באין גם מן הזכרים וגם מן הנקבות? וממילא יתכן שהזכרים שמצא לא היו עולות אלא שלמים! אלא יש לפרש את דברי ר' יוחנן כך: אינו מקריב את הבהמות הנמצאות בעצמן אלא כיצד הוא עושה? הריהו ממתין עד שיפול בהן מום ואז מחללן על כסף חולין, ובכך הריהו מוציאן לחולין, וחוזר ועושה אותן את הבהמות הללו עצמן עולות. שמביא שתי בהמות תמימות ומתנה כך: "אם הבהמה שנמצאה היא עולה — תהא הבהמה הראשונה מבין השתים עולה תחתיה, והשניה שלמים. ואם הבהמה שנמצאה היא שלמים — תהא הבהמה השניה מבין השתים שלמים תחתיה, והראשונה תהיה עולת נדבה" (ראה קידושין נה,ב). הסבר אחר במשנה אמר ר' זעירא, ולדעתו כוונת המשנה שבהמות זכרים שנמצאו בסביבות ירושלים תוקרבנה הן עצמן לעולות אף שיתכן שהן שלמים. וטעם הדבר: כמה דאת אמר תמן [כמו שאתה אומר שם] בגמרא לעיל (יט,א) בשם ריש לקיש שתנאי בית דין הוא על המותרות של חטאת שיקרבו עולות אף שקדושתם קדושת חטאת, כן את מר אוף הכא [כך אתה אומר גם כאן] שתנאי בית דין הוא על הבהמות האובדות ונמצאו, שאף שיתכן שהן שלמים, יקרבו עולות. שהחשיבו את ההקדש הראשון לשלמים (אם בהמה זו אכן הוקדשה לשלמים) כאילו אינו, וממילא יכול אף מלכתחילה להקדישה עתה לעולה. אמר ר' יוסי לר' יעקב בר אחא: וכי אין זה מזיד? אין הדברים דומים, שכן אף אם יועיל תנאי ביד דין לשנות במותר חטאות את המעות מקדושה לקדושה (מחטאת לעולה), מנין לך שיכולים בית דין בתנאם לשנות גם את קדושת הבהמה עצמה משלמים לעולה, ומאחר ויתכן שהם שלמים, איך הוא מקריבן עולות? אמר ליה [לו]: מכיון שהוא תנאי בית דין אין זה נחשב למזיד. שכן, כאמור, בתנאי זה הפקיעו בית דין את ההקדש הראשון לשלמים, וממילא יכול אף מלכתחילה להקריבן עולות.

א כיון שהוזכר במשנה דין מנחת הכהן הגדול שמת, מביאים עוד בדומה. אמר ר' יסא: עד דאנא תמן [עד שהייתי שם, בבבל], כלומר, בעודי שם, שמעית קל [שמעתי את קולו] של רב יהודה ששאל לשמואל: אם הפריש אדם את שקלו ומת קודם שמסרו לגזבר, מה יעשו בשקל זה? אמר ליה [לו]: שמואל: יפלו השקלים הללו לנדבה, כלומר, לשופר "נדבה", ויקריבו בו עולות נדבה. וכעין זה שואלים עוד: כהן גדול שהפריש כסף לקניית סולת למנחתו, ונמצא כי הפריש יותר מכדי הצורך, מה ייעשה במותר עשירית האיפה שלו? ומשיבים: מחלוקת היא, ר' יוחנן אמר: יוליכם את הדמים הללו לים המלח, כלומר, יאבדם מן העולם. ואילו ר' אלעזר אמר: יפלו לנדבה. כיון שהוזכר במשנה דין מנחת כהן גדול שמת, מביאים עוד בעניין עשיית מנחה זו (כשהכהן הגדול חי). שנינו במשנה במנחות (פ"ד מ"ה) שאף שהיה הכהן מביא בכל יום עישרון שלם למנחה זו, לא היה קרב כל העישרון בבת אחת, אלא היה חוצהו ומקריב מחציתו בבוקר ומחציתו בין הערביים.

ונחלקו אמוראים בעשירית האיפה של כהן גדול, כיצד נוהגים בחצייתה. ר' יוחנן אמר: אם רוצה הריהו חוצה אותה, את אותו עישרון, לשני חלקים שווים בשני כלים של חול, ואחר כך מקדשה לכל מחצית בפני עצמה קודם הקטרתה. ואילו ר' שמעון בן לקיש אמר: מקדשה מתחילה לעישרון כולו, ורק אחר כך חוצה אותה לשתי מחציות. ומעירים: מתניתא פליגי [המשנה חולקת] לכאורה על ר' יוחנן, ששנינו במשנה במנחות (פ"ד מ"ה) בענין כהן גדול שהקריב למנחתו מחצית העישרון בשחרית ומת, שאם מינו כהן גדול אחר תחתיו, לא יביא השני חצי עשרון מביתו כדי להקריבו בין הערביים, וגם לא יקריב את חצי העשרון שהשאיר הראשון. אלא מביא מביתו עישרון שלם, וחוצהו, ומקריב מחצה והמחצה האחר אבד. ומעתה, לדברי ר' יוחנן שהכהן מקדש כל מחצית בפני עצמה קודם הקטרתה, הרי לא קידש הכהן שמת אלא את המחצית שהקטיר קודם שמת, ומדוע אם כן תלך המחצית האחרת לאיבוד, והלא אינה קדושה אלא בקדושת דמים ואפשר לפדותה?! ומשיבים: ר' יוחנן פתר לה [מתרץ אותה] כך: אין המשנה סותרת את דברי, אלא שהיא סבורה שאף שהמחצית השניה קדושה רק בקדושת דמים הריהי הולכת לאיבוד, שכן אפילו מותר מעות שהוקדשו לצורך מנחת חביתין דין הוא שילכו לים המלח. ומעירים מצד שני: מתניתא פליגי [אותה משנה חולקת] לכאורה על ר' שמעון בן לקיש, ששנינו בהמשך: שבמקרה זה נמצאו שני חצאין קריבין (המחצית הראשונה של עשרון הכהן הגדול שמת, והמחצית הראשונה של עשרון הכהן הגדול החדש), ושני חצאין אבודין (המחצית השניה של עשרון הכהן הגדול שמת, והמחצית השניה של עשרון הכהן הגדול החדש). ותני עלה [ושנויה עליה, על משנה זו] ברייתא: מחצה של הכהן הגדול הראשון (שמת) ומחצה של הכהן השני שני שהולכות לאיבוד — תעובר תחילה צורתן, כלומר, ימתין להם עד שיעבור עליהם לילה ויפסלו בלינה, ואז יצאו לבית השריפה. ומעתה, לדברי ר' שמעון בן לקיש שמקדיש תחילה את כל העישרון, הלא שתי המחציות הנותרות קדושות אף הן בקדושת הגוף, וכלל הוא ש"כל שפסולו בגופו (שאינו יכול להיקרב) ישרף מיד" (ראה פסחים לד,ב), ומדוע איפוא צריכות שתי המחציות האובדות עיבור צורה תחילה?! ומשיבים: ר' שמעון בן לקיש פתר לה [מתרץ אותה] שהמשנה אכן חלוקה על הברייתא, והיא סבורה כשיטת ר' ישמעאל, שאמר במנחות (צ,א. ושם היא שיטת התנא קמא) שהכלי המשמש למדידת עשרון הסולת נחשב ככלי שרת, ולפיכך הריהו מקדש את עישרון הסולת הניתן בתוכו בקדושת הגוף. ולכן המחציות הנותרות אובדות מיד אף בלא עיבור צורה. ואילו הברייתא סבורה שאין כלי המדידה נחשב ככלי שרת ולפיכך אינו מקדש, ולכן כל עוד לא הקדיש הכהן את המחצית העישרון קודם הקטרתו אינו קדוש אלא בקדושת דמים, ולפיכך טעונות שתי המחציות הנותרות עיבור צורה קודם שריפתן. ב כיון שעסקנו במנחת חביתין של הכהן הגדול, מביאים עוד בעניינה, וכן בענין מנחת חינוך שהיה מביא כל כהן בפעם הראשונה ששרת במקדש. שנינו בברייתא: כשהכהן מתקרב תחילה לעבודה (בפעם הראשונה שהוא עובד) הריהו מביא את מנחת עשירית האיפה שלו ועובדה בידו, שהוא עושה אותה בעצמו, וזה חינוך לעבודה. ומוסיפים: בכל זאת אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שעבדו ביום הראשון לעבודתם במקדש, עד שלא (טרם) הביאו את עשירית האיפה שלהם למנחת חינוך, עבודתן כשירה, שאין זה מעכב. ר' מנא בעי מימר [רצה לומר] דין זה: אם בו ביום שנתקרב אותו כהן תחילה לעבודה, בו ביום גם נתמנה להיות כהן גדול — מביא שתים שתי עשיריות האיפה, אחת למנחת חינוכו לעבודתו ככהן ואחת לחובת היום, מנחת החביתין שחייב הכהן הגדול להביא בכל יום.

ודין נוסף בענין מנחת חביתין של הכהן הגדול: נאמר בעניינה "מורבכת תביאנה תופיני מנחת פתים" (ויקרא ו, יד), ומסמיכות לשון "תביאנה" ל"תופיני" אתה למד כי בשעת הבאה של המנחה בערב מיד תיעשה תופיני (מאפה), כלומר, תיאפה מיד, ואין להמתין עד בשחרית שלמחרת כדי לעשותה תופיני. ושואלים: והא תנינן [והרי שנינו] במשנה (תמיד פ"א מ"ג): שבכל יום קודם לתרומת הדשן העמידו הממונים את עושה החביתין שהיה מכין בכל יום את מנחת החביתין של הכהן הגדול לעשות את החביתין, משמע שמהבוקר היו עושים אותה! אמר ר' חייא בר אחא: אין הכוונה שהעמידו את עושה החביתין לאפות את המנחה, אלא כדי לעשות חמין (מים חמים) לצורך הרבוכה (לישת הסולת) הנחוצה לעשיית החביתין שהיתה נעשית אכן מאוחר יותר. כיון שהוזכרה אפיית המנחה ("תופיני") עוסקים בשלבים השונים של הכנת המנחה. נאמר בכתוב שהריהי צריכה להיות מטוגנת ("על מחבת בשמן תעשה"), וכן שהיא צריכה חליטה במים ("מורבכת"), ושהיא צריכה להיות תופיני (אפויה). ובסדר הדברים אומר ר' יסא בשם ר' חנינה: מטגנה תחילה ואחר כך אופה אותה. ואילו ר' אחא בשם ר' חנינה אומר: אופה אותה ורק אחר כך מטגנה. ומעירים כי מחלוקת זו תלויה במחלוקת תנאים אחרת. ששנינו בברייתא: נאמר בענין מנחת חביתין "תופיני", ומלה זו מתפרשת כנוטריקון — תאפנה נא, שבשעת אפייתה בתנור תהא המנחה מבושלת במקצת, אך לא מבושלת כל צרכה ("נא"), ולכן צריך לטגנה קודם אפייתה. ואילו רבי אומר: "תופיני" נוטריקון תאפינה נאה, שצריכה המנחה להיות נאה בשעה שהיא נאפית בתנור, ואם יטגנוה קודם האפייה — לא תהא נאה בשעת האפייה. ר' דוסא אומר: "תופיני" — תאפנה ריבה, שתיאפה אפיות הרבה. ומסבירים: אתיין אלין פלגוותא כהינין פלגוותא [באות, הולכות המחלוקות האלה כאותן מחלוקות שהזכרנו קודם]. מאן דאמר [מי שאמר, דרש] "תופיני" תאפינה נאה, הריהו סבור כמאן דאמר [כמי שאמר] (ר' אחא בשם ר' חנינא) שתחילה אופה אותה ורק אחר כך מטגנה. ומאן דאמר [ומי שאמר, דרש] "תופיני" תאפינה נא הריהו סבור כמאן דאמר [כמי שאמר] (ר' יסא בשם ר' חנינה) שמטגנה ואחר כך אופה.

למעלה הובאו דברי המשנה במנחות שאם מת הכהן הגדול לאחר שהקריב את מנחת החביתין של הבוקר, ומינו כהן גדול אחר תחתיו, שאותו כהן מביא עישרון חדש שלם ומקריב למנחת בין הערביים את חציו. ומבררים: האם לא סוף דבר (דין זה אינו דווקא) כשמת הכהן הגדול, אלא אפילו אם נטמא הכהן הגדול לאחר שהקריב את מנחת הבוקר ומינו כהן גדול אחר תחתיו, שאף שהכהן הגדול החדש משמש רק זמנית עד לטהרת הראשון, אינו יכול להשתמש במחצית העשרון שנותרה ביד הראשון למנחת בין הערביים, אלא צריך להביא עשרון שלם אחר ולהקריב את חציו, וכל שכן אם נדחה הראשון מחמת מום קבוע ושוב לא יחזור לעבודתו. או שמא אפילו נדחה הראשון מכהונתו בגלל מום קבוע, מביא הכהן החדש עשרון שלם אחר ומקריב את חציו. ואולם אם נטמא, כיון שכהונת הכהן החדש זמנית בלבד עד שיטהר הראשון, שמא הריהו יכול להשתמש במחצית העשרון שנותר ביד הראשון? תני [שנה] ר' יהודה בר פזי מהמקום בר דליה: כוונת הברייתא היא, ואפילו נדחה ממום, שרק כאשר נדחה הראשון מכהונתו בשל מום קבוע אין הכהן החדש יכול להשתמש במחצית העשרון שנותרה מהראשון, אלא צריך להביא עשרון שלם אחר ולהקריב את חציו. ואולם אם נטמא הראשון, כיון שכהונת הכהן החדש היא רק זמנית עד לטהרת הראשון, הריהו יכול להשתמש במחצית העשרון שנותרה מהראשון למנחת בין הערביים. שנינו במשנה שכאשר מת הכהן הגדול נחלקו תנאים אם מנחת החביתין הבאה כל זמן שלא נתמנה כהן גדול אחר תחתיו באה משל ציבור או משל יורשי הכהן שמת. ומביאים בענין זה את מה ששנינו בברייתא: מנין לכהן גדול שמת ועדיין לא מינו אחר תחתיו, שתהא מנחתו קריבה משל יורשים? תלמוד לומר בענין מנחה זו, לשון הכתוב: "והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה" (ויקרא ו, טו). כלומר, שיעשה אותה ממה שמביאים בניו של הכהן. יכול תאמר שיביאנה היורש את המנחה הזו לחציים (לחצאים), כמו שמביא אותה הכהן הגדול כרגיל? תלמוד לומר: "אותה" — כולה כאחד אמרתי ולא לחצאים, אלו דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: אינה באה אלא משל צבור, מכספי תרומת הלשכה ולא משל היורשים, שנאמר "חק עולם" (שם) — משל עולם (ראה תורת כהנים לפסוק זה), כלומר, ממי שהברית כרותה לו, הציבור שכרת ה' עמם ברית. ואגב דרשת הכתוב מביאים את המשכו: "כליל תקטר" (שם) — כליל להקטרה שאינה נקמצת ואינה נאכלת כשאר מנחות, אלא הריהי מוקטרת כולה.

ועוד בעניינה של המחלוקת במשנה בענין כהן גדול שמת, שנינו שלדעת התנא קמא מנחתו קריבה משל ציבור ולדעת ר' יהודה הריהי באה משל יורשים. ומביאים כי כשעסק ר' בא בר ממל בסוגיה במנחות העוסקת אף היא בענין זה (ראה שם נא,ב) בעי [שאל שאלה זו], לכאורה מחלפה שיטתיה [מוחלפת שיטתו] של ר' שמעון, שדבריו לכאורה סותרים את שיטתו במקום אחר. שכן תמן [שם] במסכת שקלים, בסוגייתנו, אמר ר' שמעון שהיא באה משל יורשין, שהרי במשנתנו קבע ר' שמעון שתנאי בית דין הוא שתהא באה משל ציבור, ומשמע מהדברים כי מדין תורה הריהי באה משל היורשים, אלא שהתנו חכמים להביאה משל ציבור. ואילו הכא [כאן] במסכת מנחות (בברייתא שהובאה למעלה) אמר ר' שמעון שמדין תורה היא באה משל צבור, שהרי לדבריו דבר זה נלמד מלשון הכתוב "חק עולם". אמר ר' חייה בר בא: ולא יאות [וכי לא יפה נכון] הוא מה שר' בא בר ממל מקשה? ובתירוץ הסתירה אומרים כי אתא [בא] ר' יעקב בר אחא ואמר בשם ר' אבהו בשם ר' יוחנן כך: מה שאמר ר' שמעון במשנתנו שתנאי בית דין הוא שתהא באה משל ציבור, אין כוונתו לומר שמדין תורה הריהי באה משל היורשים, אלא אף דבר תורה הוא שתהא באה מן הצבור (מתרומת הלשכה), וכדרש הכתוב "חק עולם". ואולם מאחר והייתי אומר שמן הדין לא יגבו לצורכה משל הציבור, שהרי לא קרבן ציבור היא, אלא יגבו לה משל היורשים לכך התקינו חכמים שתהא באה מתרומת הלשכה, כדין תורה.

א שנינו במשנה שמנחת החביתין הבאה לאחר שמת הכהן הגדול ועדיין לא מינו כהן גדול אחר תחתיו, לא היתה מוקרבת לחצאין אלא שלימה היתה קריבה. ובענין זה ר' יוסה אמר, ר' יוחנן בעי [שאל] שאלה זו: מהו (מה היא) משמעות הדברים, האם כוונת המשנה לומר ששיעור מנחה זו צריך להיות עשירית האיפה שלימה בשחרית וכן עשירית האיפה שלימה בין הערבים, ונמצא שמקריבים שתי עשיריות האיפה ביום, או שמקריבים עשירית האיפה שלימה בשחרית ואולם כיון שכבר הוקרבה עשירית האיפה באותו יום הרי מנחה זו בטילה בין הערבים? והוסיף ר' יוסי: אפילו כד תהא פשיטא ליה [כאשר תיפתר לו] לר' יוחנן שאלה זו, ויכריע כי מנחה זו צריכה להיות קריבה כשהיא שלימה בבוקר ובבין הערבים, דכתיב [שכן נאמר] "מנחת תמיד" ("זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו עשירית האיפה סולת מנחה תמיד מחציתה בבוקר ומחציתה בערב". ויקרא ו, יג), עדיין יש לברר: שלשת לוגין שמן שמביא הכהן הגדול בכל יום עם עשירית האיפה סולת (ראה מנחות נא,א) וכרגיל הריהו מחלקן לשתים, לוג וחצי בא עם מחצית עשירית האיפה סולת למנחת הבוקר, ולוג וחצי בא עם המחצית האחרת בין הערבים, מה הן, כלומר, מה יהא דינם במקרה זה? האם כיון שמקריבים עשירית האיפה שלימה בשחרית ועשירית האיפה שלימה נוספת בין הערבים, גם בענין השמן יהא הדין כן, שצריך להביא שלשת לוגין שחרית ושלשת לוגין בין הערבים, או שמא רק לוג ומחצה שחרית ולוג ומחצה בין הערבים? אמר ר' חזקיה: אוף הדא צריכה ליה [גם זו נשאלה לו]: שני קומצין לבונה הבאים כרגיל עם מנחת החביתין של הכהן הגדול בכל יום, האחד עם מנחת הבוקר והשני עם מנחת בין הערבים (כשיטת אבא יוסי בן דוסתאי במנחות נב,א), מה הן? מה יהא דינם במקרה זה? האם כיון שמקריבים עשירית האיפה שלימה בשחרית ועשירית האיפה שלימה נוספת בין הערבים, גם בענין הלבונה יהא הדין כן, שצריך להביא שני קומצין בשחרית ושני קומצין בין הערבים, או שמא רק קומץ אחת בשחרית וקומץ אחת בין הערבים? אמר ר' יוסה: כלום למדו לשיעור הלבונה שהוא קומץ האם לא ממנחת חוטא (בגזירה שווה. ראה לעיל יח,ב)? ואם כן למד גם דין זה ממנחה זו, מה להלן במנחת חוטא כאשר שיעור המנחה כפול (כגון שלא הביאו מנחה עם תמיד של שחר, שצריכים להביא אותה בין הערבים) הריהי צריכה שני קומצין, אף כאן שיעור הלבונה, כיון ששיעור המנחה כפול, צריך גם שיעורה להיות כפול, כלומר, שני קומצין. ודוחים: לר' חזקיה הדבר כלל אינו ברור שכאשר שיעור המנחה כפול הריהי צריכה גם קמיצה כפולה, ומה תמן צריכה ליה [מה שם, במנחת חביתין הריהו צריך פתרון לו, כלומר, הריהו מסופק] האם שיעור הלבונה צריך להיות כפול, אף הכא צריכה ליה [גם כאן, בכל מנחה אחרת הריהו צריך פתרון לו, הריהו מסופק] אם כאשר שיעור המנחה כפול הרי צריכה לקמיצה כפולה. ודחייה אחרת לדברי ר' יוסה אמר ר' חזקיה עצמו: כלום למדו חכמים ששיעור השמן הבא עם מנחת החביתין הוא שלשת לוגין האם לא מתמיד של בין הערבים (וכן של הבוקר), ששיעור השמן הבא עם קרבן התמיד הוא כשיעור זה, ואם כן כפי שיש ללמוד את שיעור הלבונה ממנחת חוטא, כך יש ללמוד את שיעור השמן ממנחת התמיד, ולומר כך: מה להלן במנחת התמיד שיעור השמן הוא קבוע, שלשת לוגין, אף כאן בענייננו, כשמנחת החביתין באה עישרון שלם, בא עמה שמן בשיעור שלשת לוגין בין בבוקר, בין בבין הערבים. ואם כן מה תמן צריכה ליה [מה שם, בענין שיעור השמן הריהו צריך פתרון לו, הריהו מסופק], שכן אף שכמות הסולת הוכפלה מן הדין, לא נאמר דין מפורש בענין שיעור השמן במקרה זה, ויתכן שאף בענייננו יוותר שיעור השמן על שלושה לוגים בלבד, אף כאן צריכה ליה [מה שם, בענין שיעור הלבונה הריהו צריך פתרון לו, הריהו מסופק] אם יש להכפיל את שיעורה, או שמא רק שיעור הסולת הוכפל ולא שיעור הלבונה.

ב שנינו במשנה בין התקנות שתקנו בית דין, שלא יהיה הנהנה מאפר פרה אדומה מועל. ר' שמעון בר נחמן אומר בשם ר' יונתן: מדברי המשנה משמע שבדין (מעיקר הדין, מדין תורה) היה צריך להיות שימעלו בה, והן, חכמים, גזרו שלא ימעלו בה. והדברים תמוהים, שכן והא תני [והרי שנויה ברייתא]: נאמר בענין פרה אדומה "חטאת היא" (במדבר יט, ט), והמלה "חטאת" מלמד שהיא כקרבן חטאת, ושמועלין בה כדרך שמועלים בקרבן חטאת. אכן המלה "היא" באה למעט וללמד כי רק בה עצמה מועלין ואין מועלין באפרה. והרי שסבורה הברייתא שאין מועלים באפרה מן התורה! אמר ר' אבהו: אכן מן התורה אין מועלים באפרה, אלא מאחר ובראשונה (בתחילה) היו הכהנים מזלזלים בקדושתה ומשתקשקין (מתנקים) בה, באמצעות אפר הפרה, ואף היו נותנין אותה את האפר על גבי מכותיהן לשם רפואה, ולפיכך גזרו חכמים שימעלו בה. כיון שחזרו הכהנים ונגדרו (עשו גדר לעצמם) ולא השתמשו יותר באפר הזה אלא לצורך מי חטאת, חזרו חכמים והעמידו את דין האפר על דין תורה וגזרו שלא ימעלו בה עוד.

ג עוד שנינו במשנה בין התקנות שתקנו בית דין: ועל הקינין הפסולות שלדעת התנא קמא הריהן באות משל הציבור, ולדעת ר' יוסי המספק את הקינים הוא מספק את הפסולות. ומכיון שהוזכרו הקינים, מזכירים שוב את ששנינו במשנה בתחילת הפרק שכסף שנמצא בין השופר של "קינין" לבין השופר של "גוזלי עולה" יפול ל"גוזלי עולה", ושואלים (וכפי שכבר שאלו לעיל יט,א): האשה הזאת, שהכסף של הקן שלה אבד וניתן לשופר "גוזלי עולה", הרי מקריבה בסופו של דבר רק עולה, והרי מעיקר הדין הריהי צריכה להקריב גם חטאת העוף, ובמה אם כן היא מתכפרת? אמר ר' יצחק: תנאי בית דין הוא, שאותו אדם המספק את הקינין במקדש, הוא מספק גם עופות נוספים כדי להחליף את הפסולות וגם את האובדות,