ושואלים: במידי דלא ממאיס נמי, לסלקינהו [בדבר שאינו נמאס גם כן , שיסלקם] לצד אחד וליברך [ויברך]! ומשום מה צריך הוא לפולטם? תרגמא [הסביר אותה] רב יצחק קסקסאה קמיה [לפני] ר' יוסי בר אבין משמיה [משמו] של ר' יוחנן: טעמו של דבר הוא משום שנאמר "ימלא פי תהלתך" (תהלים עא, ח), כלומר, שאת תהילת ה' צריך לומר בפה מלא ולא בחצי פה.

א בעו מיניה [שאלו ממנו] מרב חסדא: מי שאכל ושתה, ולא ברך, מהו שיחזור ויברך ברכה ראשונה? אמר להו [להם] בדרך משל: מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף?! כלומר, צריך הוא לברך, וכי אם חטא ולא ברך לפני אכילתו יפטר באכילה בלא ברכה כלל? (תר"י).

אמר רבינא: הלכך [משום כך] אפילו גמר סעודתו, יחזור ויברך. והביא ראיה לדבר דתניא [שכן שנינו בברייתא] בדיני טבילה: טבל הטמא ועלה ממקוה הטהרה, אומר בעלייתו "ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה", ומכאן שבדברים מסויימים אפשר לברך גם לאחר מעשה.

את ההשוואה הזאת דוחים: ולא היא, אין לדמות בין המקרים, שכן התם [שם] בטבילה — מעיקרא גברא לא חזי [מתחילה האיש עדיין אינו ראוי לברך, משום טומאתו], ואילו הכא [כאן] באכילה — מעיקרא גברא חזי [מתחילה האיש ראוי לברך], והואיל ולא ברך בשעת אכילתו, וסיים כבר את סעודתו, ואידחי [ונדחה] מן הברכה — אידחי [נדחה] לגמרי, ושוב אין לו תקנה לברך.

ב ואגב דיני יין מביאים עוד, תנו רבנן [שנו חכמים]: אספרגוס (יין או בכלל משקה חריף שנוהגים לשתותו בבוקר השכם לפני האוכל) — יפה ללב וטוב לעינים, וכל שכן לבני מעים. ובשבחו נאמר כי הרגיל בו — יפה לכל גופו. ואולם צריך להיזהר מפני שתייה מרובה של אספרגוס, שכן המשתכר הימנו — קשה לכל גופו.

ודנים בדברים, מדקתני [ממה ששנינו] שאספרגוס הריהו יפה ללב, יש להסיק מכלל זה דבחמרא עסקינן [שבאספרגוס של יין אנו עוסקים], שידוע שהוא יפה ללב. וקתני [ושנינו]: וכל שכן שאספרגוס זה הריהו יפה לבני מעים, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: ללע"ט (כלומר, ללב, עינים, טחול) — יפה, לרמ"ת (כלומר, לראש, מעיים, תחתוניות=טחורים) — קשה, הרי שאספרגוס מזיק למעיים!

ועונים: כי תניא ההיא [כאשר נשנתה אותה ברייתא] שהאספרגוס יפה למעיים, הרי זה ביין מיושן. כדתנן [כפי ששנינו במשנה] בדיני נדרים, אמר הנודר: קונם (כלומר, אסור עלי כקרבן) יין שאני שותה, משום שהיין קשה לבני מעים. אמרו לו אנשים ששמעוהו אומר כך: והלא מיושן יפה הוא לבני מעים! ואם שתק ולא התווכח בדבר — אסור הוא בשתיית יין חדש מפני שממנו נדר, ומותר ביין מיושן. שמע מינה [למד מכאן] שהיין המיושן יפה למעיים.

תנו רבנן [שנו חכמים]: ששה דברים של סגולה נאמרו באספרגוס: אין שותין אותו אלא כשהוא חי ולא נמזגו בו מים, ומלא, מקבלו מן השמש ביד ימין ושותהו כשהוא מוחזק ביד שמאל. ואין משיחין אחריו, ואין מפסיקין בו אלא שותים אותו בבת אחת, ואין מחזירין אותו אלא למי שנתנו לו ורק אחריו. ואין סומכין אותו אלא במינו, כלומר, שאחריו אוכלים מאותו מין שנעשה ממנו משקה זה, כגון תמרים אחר שיכר תמרים וכדומה.

על כך מקשים: והתניא [והרי שנינו] בברייתא שאין סומכין אותו אלא בפת! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שסומכים בפת — בדחמרא [בשל יין], הא [זה] שסומכים במינו — בדשכרא [בשל שיכר].

תני חדא [שנויה ברייתא אחת] שהאספרגוס ללע"ט יפה, לרמ"ת קשה. ואולם תניא אידך: לרמ"ת יפה, ללע"ט קשה! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] — בדחמרא [בשל יין], הא [זה] — בדשכרא [בשל שיכר].

כמו כן אף הסתירה בין הברייתות הבאות, תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: רק אחריו — לוקה במחלה. ואולם תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: לא רק אחריו — לוקה במחלה! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאמרנו שאם לא רק לוקה, הרי זה בדחמרא [בשל יין], הא [זה] שאמרנו שלא ירוק, הרי זה בדשכרא [בשל שיכר].

אמר רב אשי: השתא [עכשיו] שאמרת הלכה זו ששנינו שאם לא רק אחריו הריהו לוקה, למדנו מכאן שמימיו, כלומר, הרוק המצטבר בפה לאחר שתייתו נזרקין אפילו עומד הוא בפני המלך. משום שיש סכנה בדבר אם יבלע את הרוק.

ג אמר ר' ישמעאל בן אלישע: שלשה דברים סח לי סוריאל שר הפנים של מעלה: אל תטול חלוקך בשחרית מיד השמש ותלבש. ואל תטול ידיך ממי שלא נטל ידיו. ואל תחזיר כוס אספרגוס אלא למי שנתנו לך. וכל זאת מדוע? — מפני שתכספית [חבורה של שדים], ואמרי לה [ויש אומרים] אסתלגנית [חבורה] של מלאכי חבלה מצפין לו לאדם, ואומרים: אימתי יבא אדם לידי אחד מדברים הללו וילכד.

מעין זה מסופר שאמר ר' יהושע בן לוי, שלשה דברים סח לי מלאך המות: אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש. ואל תטול ידיך ממי שלא נטל ידיו. ואל תעמוד לפני הנשים בשעה שחוזרות מן המת, מפני שאני מרקד ובא לפניהן וחרבי בידי ויש לי רשות לחבל.

ושואלים: ואי פגע, מאי תקנתיה [ואם פגש, בנשים באותה שעה, מה תקנתו]? ועונים: לינשוף מדוכתיה [יקפוץ ממקומו] ארבע אמות, אי איכא נהרא [אם יש נהר] — ליעבריה [יעברנו], ואי איכא דרכא אחרינא [ואם יש דרך אחרת] — ליזיל [ילך] בה, ואי איכא גודא [ואם יש קיר] — ליקו אחורא [יעמוד אחריו], ואי [ואם] לא — ליהדר אפיה ולימא [יחזיר פניו ויאמר] פסוק זה: "ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך השטן ויגער ה' בך הבוחר בירושלים הלא זה אוד מוצל מאש" (זכריה ג, ב) עד דחלפי מיניה [שעוברים, מלווי המת, ממנו].

ד אמר ר' זירא שכך אמר ר' אבהו, ואמרי לה [ויש האומרים אותה הלכה] כי במתניתא תנא [בברייתא שנויה]: עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה: טעון הדחה, ושטיפה. ושהוא צריך להיות של יין חי (לא מזוג), ומלא. וטעונה הכוס עיטור, ועיטוף. נוטלו בשתי ידיו, ואחר כך נותנו בימין, ומגביהו מן הקרקע טפח לפחות, ונותן עיניו בו כשמברך. ויש אומרים: אף משגרו במתנה לאנשי ביתו.

אמר ר' יוחנן: אנו אין לנו אלא ארבעה דברים בלבד שאנו מקיימים מן העשרה שהוזכרו: הדחה, שטיפה, שהיין יהיה חי, ומלא. תנא [שנה] בביאור הדברים: הדחה הריהי מבפנים, ושטיפה — מבחוץ.

אמר ר' יוחנן: כל המברך על כוס מלא — נותנין לו נחלה בלי מצרים, ורמז לדבר בכתוב, שכן נאמר: "ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה" (דברים לג, כג), שהוא דורש אותי שמי שכוסו מלא — מגיעה אליו ברכת ה' ויורש נחלה מכל צד. ור' יוסי בר חנינא אומר: זוכה ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא.

וממשיכים בפירוש עשרת הדברים שנאמרו בכוס של ברכה, עיטור בכוס נהגו בו חכמים באופנים שונים, רב יהודה היה מעטרהו בתלמידים, שבשעת ברכה היה מקיף מסביבו תלמידים לנוי ולכבוד הברכה, ואילו רב חסדא היה מעטר ליה בנטלי [אותו בכוסות], שהיה מקיף את כוס הברכה בכוסות אחרות. אמר ר' חנן: ודוקא ביין חי. אמר רב ששת: ובברכת הארץ.

אף בעיטוף נהגו חכמים באופנים שונים, שכן רב פפא היה מעטף ויתיב [מתעטף בטליתו ויושב]. ואילו רב אסי פריס סודרא על רישיה [היה פורש סודר על ראשו] שהוא לבוש של כבוד.

על מה שאמרו שאת כוס הברכה נוטלו בשתי ידיו, אמר ר' חיננא בר פפא: מאי קראה [מהו הכתוב] שיש להביא ממנו ראיה כדרך רמז לדבר זה? — שכן נאמר: "שאו ידיכם קדש וברכו את ה'" (תהלים קלד, ב).

ועל מה שאמרו שלאחר נשיאת שתי הידים נותנו לימין, אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: כבר ראשונים שאלו: יד שמאל מהו שתסייע לימין בהחזקת הכוס? אמר רב אשי: הואיל וראשונים איבעיא להו [נשאלה להם, שאלה זו], ולא איפשט להו [נפטרה להם],