וכן אמר ר' חנן: אפילו בעל החלומות, אף אם בחלום אמיתי הבא על ידי מלאך (מעין הברכות), אומר לו לאדם בחלומו כי למחר הוא (כלומר, אתה) מת — אל ימנע עצמו מן הרחמים. שנאמר: "כי ברב חלמות והבלים ודברים הרבה כי את האלהים ירא" (קהלת ה, ו). ואף שנראה לו כי החלום אמיתי הוא, אפשר לחשוב אותו לדבר הבל ולבטוח בה'.

לאחר ששמע חזקיהו את הנבואה הקשה, מיד "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'" (ישעיה לח, ב).

שואלים: מאי [מה] משמעות "קיר" לעניינו? כלומר, מדוע הסב חזקיה פניו לקיר? אמר ר' שמעון בן לקיש: הרי זה ביטוי סמלי, ומשמעו שהתפלל אל ה' מקירות לבו, וכפי שאכן נאמר בכתוב אחר: "מעי מעי אוחילה קירות לבי הומה לי לבי" (ירמיה ד, יט).

ר' לוי אמר: חזקיהו התכוון להזכיר על עסקי קיר, וכך אמר לפניו, לפני ה': רבונו של עולם, ומה שונמית שלא עשתה אלא עלית קיר אחת קטנה עבור הנביא אלישע החיית את בנה, אבי אבא (שלמה המלך) שחפה את ההיכל כולו בכסף ובזהב על אחת כמה וכמה ראוי הוא שיחיו למענו את בן בנו. אמר חזקיהו בתפילתו: "ויאמר אנא ה' זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם והטוב בעיניך עשיתי ויבך חזקיהו בכי גדול" (ישעיה לח, ג).

ושואלים מאי [מהו] במיוחד "והטוב בעיניך עשיתי"? ובכך נחלקו הדעות; אמר רב יהודה אמר רב שהזכיר את זכותו שסמך גאולה לתפלה עם הנץ החמה, ולא איחר לישון כמנהג המלכים (עיון יעקב). ואילו ר' לוי אמר: שגנז ספר רפואות, שהיו הכל סומכים עליו.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: ששה דברים שיש בהם משום חידוש עשה חזקיהו המלך, על שלשה הודו לו (הסכימו עמו) חכמי דורו, ועל שלשה לא הודו לו.

על שלשה אלה הודו לו: גנז ספר רפואות — והודו לו. כתת נחש הנחשת שנעשו בו נסים לישראל (במדבר כא, ט), ומכיון שעשו אותו לעבודה זרה כיתת אותו (מלכים ב יח, ד) — והודו לו. גירר עצמות אביו המלך אחז שהיה רשע על מטה של חבלים, שלא נהג בקבורתו כבוד הראוי למלך (יעויין בדברי הימים ב כח, כז) — והודו לו חכמים.

ואילו על שלשה מעשים אחרים שעשה לא הודו לו חכמי דורו: סתם מי גיחון (הוא נחל השילוח) והעביר את מימיו אל תוך העיר בניקבה (שם לב, ל) — ולא הודו לו, קצץ דלתות היכל ושגרם (שלחם) למלך אשור (מלכים ב יח, טז) — ולא הודו לו, עבר ניסן בניסן, שהחליט על תוספת חודש נוסף לעיבור השנה בחודש ניסן עצמו, בעוד שהעיבור צריך להיעשות לכל המאוחר בחודש אדר (עיין דברי הימים ב ל, ב).

על מעשהו זה של חזקיהו תמהים: ומי לית ליה [האם אין לו] לחזקיהו, האינו מסכים לדבר המקובל כי "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב, ב), שמשמע ממנו: זה ניסן ואין אחר ניסן?! וכיצד יכול היה להוסיף עוד ניסן אחד, שלא ככתוב בתורה?

ומשיבים כי לא כך היה מעשה אלא, חזקיהו טעה בשיטתו של שמואל (טעה בהלכה אשר לאחר דורות ניסח אותה שמואל), שאמר שמואל: אין מעברין את השנה ביום שלשים של חודש אדר, הואיל וראוי לקובעו ליום זה כראש חודש ניסן. כי ביום השלושים של כל חודש עשויים לבוא עדים אשר ראו את הירח בחידושו, ועל ידי כך קובעים כי זה הוא היום הראשון בחודש הבא. על כן אין לעבר את השנה ביום שלושים של אדר, כיון שיש אפשרות שיום זה יהא היום הראשון בניסן, ולכן לא היתה דעת חכמי הדור נוחה כשעיבר המלך את השנה ביום שלושים באדר. ואולם חזקיהו עצמו סבר: "הואיל וראוי" — לא אמרינן [איננו אומרים], שלדעתו אין להמנע מעיבור השנה ביום זה, רק משום האפשרות.

ב ומתוך העיון בתפילת חזקיהו, אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' יוסי בן זמרא: כל התולה תפילה או בקשה בזכות עצמו, אף כשה' נענה לו — תולין לו בזכות אחרים. ולהיפך, וכל הצנוע ותולה תפלתו בזכות אחרים — תולין לו בזכות עצמו.

וראיה לדבר ממשה רבינו, שכן משה כשביקש מחילה מה' על חטא העגל תלה בזכות אחרים, שנאמר: "זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם " (שמות לב, יג). וכאשר מסופר המעשה תלו לו את סליחת ה' בזכות עצמו, שנאמר: "ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית" (תהלים קו, כג).

חזקיהו שתלה את בקשתו בזכות עצמו, דכתיב [שכן נאמר] : "זכר נא את אשר התהלכתי לפניך" וגו' (ישעיהו לח, ג), וכשנענה ה' לבקשתו תלה לו בזכות אחרים, שנאמר: "וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי" (מלכים ב יט, לד), ולא הזכיר את זכותו של חזקיהו. והיינו [וזהו] מאמרו של ר' יהושע בן לוי. שאמר ר' יהושע בן לוי: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "הנה לשלום מר לי מר ואתה חשקת נפשי משחת בלי כי השלכת אחרי גוך כל חטאי " (ישעיהו לח, יז) — שאפילו בשעה ששיגר (שלח) לו הקדוש ברוך הוא שלום, ובישר לו שיחלים מחוליו — מר הוא לו, שלא התחשב ה' בזכותו שלו.

ג מאחר שהוזכרה עליית הקיר שעשתה האשה השונמית עבור הנביא אלישע, עוסקים עתה בכל אותה פרשה. השונמית הציעה לבעלה: "נעשה נא עלית קיר קטנה ונשים לו שם מיטה ושולחן וכסא ומנורה והיה בבואו אלינו יסור שמה" (מלכים ב ד, י).

ונחלקו רב ושמואל בדעותיהם מה היתה אותה "עלית קיר", חד [אחד מהם] אמר: עלייה (קומה שניה) היתה להם על גגם, ופרועה (שאינה מקורה בגג) היתה, וקירוה (עשו לה תקרה). וחד [אחד מהם] אמר: אכסדרה גדולה היתה (מעין מרפסת סגורה) וחלקוה לשנים.

ומעירים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שאכסדרה היתה זו וחילקוה לשנים, היינו דכתיב [זהו שנאמר] הביטוי "קיר", שכל מה שהיה עליהם לעשות היה לבנות קיר באכסדרה. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שעלייה היתה זו, מאי [מה משמעות] הביטוי "קיר"? ומשיבים: הוא מפרש "קיר" מלשון קירוי, שהיתה זו עליה

שקירוה.

ומצד שני, בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שעלייה היתה זו, היינו דכתיב [זהו שנאמר] הביטוי "עלית". אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שהיתה זו אכסדרה מאי [מה] משמעות הביטוי "עלית"?

ומשיבים: לדעתו מאי [מה פירוש] "עלית" — מעולה שבבתים, ולאו דווקא מקום גבוה.

ואגב ענין זה מביאים את דברי האשה השונמית לבעלה בענין הנביא אלישע: "ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה".

אמר אביי, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יצחק: אדם גדול הרוצה להנות מנדבת לבם של מכבדיו — יהנה, ואין פסול בדבר, כאלישע שנהנה מן השונמית ומאחרים. ושאינו רוצה להנות — אל יהנה, כמו שנהג שמואל הרמתי שלא נהנה מן הבריות כלל. ומניין לנו? — שנאמר: "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ושם שפט את ישראל ויבן שם מזבח לה'" (שמואל א' ז, יז). וכך ביאר ואמר ר' יוחנן: שכל מקום שהלך שם שמואל — ביתו עמו, שלקח עמו את כל הנצרך לו כדי שלא יהנה מן הציבור. ויכול אדם לבחור בכל אחת מדרכים אלה.

עוד מסופר בענין השונמית: "ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד" (מלכים ב ד, ט), אמר ר' יוסי בר' חנינא: מכאן שהאשה מכרת באורחין יותר מן האיש, שהרי השונמית הכירה לפני בעלה בגדולת הנביא.

ועוד בענין זה, השונמית אומרת "קדוש הוא" ושואלים: מנא [מנין] ידעה שכן הוא? בכך נחלקו רב ושמואל. חד [אחד מהם] אמר: שלא ראתה זבוב עובר על שלחנו, וחד [ואחד מהם] אמר: סדין של פשתן הציעה על מטתו ואף שהפשתן לבן ביותר וכל כתם נראה עליו לא ראתה קרי עליו אף שעלול הדבר להתארע לאדם.

מהדגשת הדברים בפסוק זה "קדוש הוא" לומד ר' יוסי בר' חנינא כי השונמית רמזה בכך: הוא קדוש ואולם משרתו גיחזי אינו קדוש, שלא ראתה בו כל סימן קדושה (עיון יעקב). וגם כאן הכירה כראוי, וכפי שנאמר לאחר זמן: "ויגש גיחזי להדפה" (שם ד, כז), ואמר ר' יוסי בר' חנינא: שאחזה בהוד יפיה, כלומר, כשדחף אותה אחזה בדדיה, בדרך פריצות.

על דברי הפסוק "כי איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד" (שם ד, ט), אמר ר' יוסי בר' חנינא משום (בשם) ר' אליעזר בן יעקב: מפסוק זה למדים בדרך רמז שכל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו — מעלה עליו הכתוב כאילו מקריב תמידין. ש"איש אלהים עובר עלינו תמיד", הרי זה כמו "תמיד".

ד ועוד בדיני התפילה, אמר ר' יוסי בר' חנינא משום (בשם) ר' אליעזר בן יעקב: אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך ויתפלל. ורמז לדבר ממה שנאמר: "ממעמקים קראתיך ה'" (תהלים קל, א).

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] האומרת: לא יעמוד אדם לא על גבי כסא, ולא על גבי שרפרף, ולא במקום גבוה, ויתפלל, אלא במקום נמוך, ויתפלל. וטעמו של דבר — לפי שאין גבהות לפני המקום. וכתיב [ונאמר] : "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו" (שם קב, א). שראוי לאדם שבתפילה ירגיש עצמו כעני המבקש בשפלות רוח.

ועוד אמר ר' יוסי בר' חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב: המתפלל צריך שיכוין את רגליו שיצמידן זו לזו כרגל אחת, כדי להידמות בכך למלאכים, שנאמר עליהם: "ורגליהם רגל ישרה" (יחזקאל א, ז).

אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן ואמר ר' יוסי בר' חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב: מאי דכתיב [מהו שנאמר], מה משמעות הכתוב "לא תאכלו על הדם" (ויקרא יט, כו) — יש לפרשו: לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. שאין לאכול בבוקר קודם התפילה.

איכא דאמרי [יש שאומרים]: שאמר ר' יצחק, אמר ר' יוחנן, אמר ר' יוסי בר' חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב: כל האוכל ושותה, ואחר כך מתפלל — עליו הכתוב אומר את תוכחת הנביא בשם ה': "ואותי השלכת אחרי גוך" (מלכים א, יד, ט), וכוונתו לגבי כל אדם שאכל לפני שהתפלל, שהרי הוא משליך כאילו את ה' ומקדים לפניו את צרכי גוו, ואם כן הוא מעמיד את גאותו והכרת ערכו לעומת ה' (מהרש"א), שכן אל תקרי [תקרא] "גוך", אלא כאילו היה כתוב "גאיך", ופירושו: כך אמר הקדוש ברוך הוא: לאחר שנתגאה זה ועסק בצרכי עצמו קבל עליו מלכות שמים.

ה שנינו במשנה שר' יהושע אומר שסוף זמן קריאת שמע של שחרית הוא עד שלש שעות. אמר ר' יהודה אמר שמואל: הלכה בענין זה כשיטת ר' יהושע.

עוד שנינו במשנה כי הקורא מכאן ואילך, לאחר שעבר זמן קריאת שמע לא הפסיד, ושכרו כשל אדם הקורא בתורה. שהרי קריאת שמע פרק היא בתורה, והקורא בה, אף שלא בזמנה הריהו עוסק בתורה.

על דברים אלה אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: ובלבד שלא יאמר ברכת "יוצר אור" ושאר ברכות קריאת שמע, שכן ברכות אלה שייכות למצות קריאת שמע של שחרית, וכשקוראים קריאת שמע שלא בזמנה אין מקום לברכות.

על כך מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: הקורא מכאן ואילך לא הפסיד, כאדם שהוא קורא בתורה, אבל מברך הוא שתים לפניה ואחת לאחריה. והוא היפך דברי רב חסדא. ומעירים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא על דברי רב חסדא, תיובתא [קושיא]. ואכן נדחים דבריו מפני דברי הברייתא.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שאמר רב חסדא אמר מר עוקבא בדיוק להיפך: מאי [מה] משמעות "לא הפסיד" ששנינו במשנה — שלא הפסיד ברכות, ומותר לו לברך ברכות אלה אפילו לאחר זמן הקריאה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] כדבריו: הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה, אבל מברך הוא שתים לפניה ואחת לאחריה.

בהקשר לדברי המשנה, אמר ר' מני: גדול הקורא קריאת שמע בעונתה (בזמנה) יותר מהעוסק בתורה. וראיה לדבר — מדקתני [ממה ששנינו במשנה]: הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה. מכלל הדבר אתה למד כי הקורא קריאת שמע בעונתה — עדיף מזה שקורה שלא בזמנה ואינו אלא כקורא בתורה בלבד, שכן כשקורא קריאת שמע בזמנה הריהו מקיים באותה שעה גם מצוה של לימוד תורה וגם מצות קריאת שמע.

ו משנה נחלקו בית שמאי ובית הלל על הדרך הראויה לקרוא בה את "שמע". בית שמאי אומרים: יש לקרוא את פרשיות קריאת שמע כמשמען של המילים הכתובות בהן, ועל כן כשקוראים את קריאת שמע בערב — כל אדם יטה (ישכב מעט על צדו) ויקרא קריאת שמע, ויקיים בזה "ובשכבך". ובבקר יעמוד ויקיים בזה "ובקומך", וכפי שנאמר: "בשכבך ובקומך".

ובית הלל אומרים: כל אדם קורא כדרכו, לפי המצב הנוח לו, בין ביום בין בלילה. וראיה לדבר ממה שנאמר גם "ובלכתך בדרך", כאשר אינו לא מוטה ולא עומד (מאירי).

ואם כן לדעת בית הלל למה נאמר "בשכבך ובקומך" — לציון הזמן בלבד, בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים.

בקשר להלכה זו אמר ר' טרפון על עצמו: אני הייתי פעם אחת בא בדרך והפסקתי בדרכי והטתי לקרות כדברי בית שמאי, כי אף שר' טרפון עצמו היה מבית הלל, סבר כי לקיים את המצוה כדרך בית שמאי יהיה מהודר יותר, ומוסכם לכל הדעות. ואולם בכך סכנתי בעצמי באותה שעה מפני הלסטים.

אמרו לו חכמים: כדי היית (ראוי היה לך) לחוב בעצמך, להתחייב בנפשך, אפילו במיתה, לפי שעברת על דברי בית הלל, וכפי שיבואר עוד ענין זה בגמרא.