התם [שם] טעמו של ר' יהודה אינו משום שלדעתו אין ברירה, אלא כדקתני טעמא [כמו שהוא שונה את הטעם], אמרו לו ר' יהודה וחבריו לרבי מאיר: אי אתה מודה שיש לחשוש שמא קודם שהפריש את התרומה והמעשרות בפועל — יבקע הנוד ויישפך כל היין שבו, וכיון שלא נותר בחבית יין להפרשת תרומה ומעשרות נמצא שהוא שותה טבלים למפרע? אמר להן ר' מאיר: לכשיבקע תהיה זו שאלה, ואין אני חושש לכך!

אלא למדים שאין לר' יהודה ברירה ממקום אחר, מדתני [ממה ששנה] החכם איו בשמו בענין עירובי תחומין, על מה ששנו חכמים, שאדם היודע ששני חכמים עומדים לדרוש בשבת חוץ לתחום העיר, אחד במזרח ואחד במערב, ובערב שבת עדיין לא החליט איזה מהם הוא רוצה לשמוע, יכול להניח בערב שבת שני עירובים בשני צידי העיר, ולהתנות שלאיזה צד שיבחר ללכת בסופו של דבר — שם הוא עירובו מעכשיו.

דתני [שעל כך שנה] איו, רבי יהודה חולק על דעת חכמים ואומר: אין אדם מתנה שיקנה לו עירובו על שני דברים כאחד, כגון בשני חכמים, אלא רק בדבר אחד שיש בו שתי אפשרויות, וכגון על חכם אחד שאינו יודע לאיזה צד של העיר יבוא, שמתנה שאם בא החכם למזרח — עירובו למזרח, ואם למערב — עירובו למערב; ואילו שיתנה לכאן ולכאן לחכם זה או לחכם זה — לא.

והוינן [והיינו עוסקים, מתקשים] בה: מאי שנא [במה שונה] כשמתנה לכאן ולכאן, שלא קונה לו העירוב — מפני שאין ברירה, שאין אומרים שבחירתו למחרת קובעת למפרע מהו המקום שבחר מתחילה, והרי מזרח ומערב באותו חכם נמי [גם כן] נאמר שאין ברירה, ולא יקנה העירוב על סמך מה שיתברר בשבת לאיזה צד יבוא החכם!

ואמר רבי יוחנן: מדובר כאן שבשעה שהוא עושה את התנאי כבר בא (הגיע) החכם למזרח או למערב, אלא שהוא אינו יודע להיכן, ובמקרה זה אין אנו נזקקים לעקרון ה"ברירה". ועל כל פנים, למדנו שלדעת ר' יהודה אין ברירה. אלא לשיטתו, בהמה לאכילה עומדת, ואם כן, מנין שאם נשחטה בשבת הריהי אסורה ליומה משום הכנה?

אלא אמר רב יוסף: מה שאמר רב שבהמה שנשחטה בשבת אסורה ליומה, ואמרו שהוא כשיטת ר' יהודה — שיטת רבי יהודה של כלים היא, דתנן [ששנינו במשנה]: כל הכלים הניטלין (שמותר לטלטל אותם) בשבת, שאינם מוקצה — גם שבריהן ניטלין, ובלבד שיהו אותם שברים עושין (ראויים שתיעשה בהם) מעין מלאכה, כגון שברי עריבה (מעין גיגית) — שנשברו ועדיין ראויים לכסות בהן פי חבית, שברי זכוכית — לכסות בהן פי הפך.

רבי יהודה אומר: לא די שיהיו ראויים לעשות בהם מלאכה כלשהי, אלא ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן הראשונה, כגון שברי עריבה — לצוק לתוכן מקפה (תבשיל סמיך), שברי זכוכית — לצוק לתוכן שמן.

ונדייק: אם ראויים לעשות מעין מלאכתן הראשונה — אין [כן], מטלטלים אותם, מעין מלאכה אחרת — לא, אלמא [מכאן] שכיון שלא איתכן [היו מוכנים, מיועדים] מאתמול להך מלאכה [למלאכה זו, האחרת] — אסירי [אסורים הם] בטלטול לדעת ר' יהודה; הכא נמי [כאן גם כן], בבהמה שנשחטה בשבת, כיון דלא איתכן [שלא היתה מוכנה] מאתמול לאכילה — אסורה.

אמר ליה [לו] אביי: מי דמי [האם דומה הדבר]? התם מעיקרא [שם מתחילה] היה זה כלי והשתא [ועכשיו] נעשה שבר כלי, והוה ליה [והרי זה] כדבר חדש שנולד, ולכן הוא אסור. ואילו הכא [כאן], בבהמה שנשחטה בשבת, מעיקרא אוכלא [מתחילה היתה אוכל], שהרי כבר בחייה מיועדת היא לאכילה, וגם לבסוף כשנשחטה הריהי אוכל, ואם כן בגדר אוכלא דאיפרת [אוכל שנפרד ממקומו] הוא,

ושמעינן ליה [והרי שמענו אותו] את רבי יהודה שאמר: אוכלא דאיפרת שפיר דמי [אוכל שנפרד ראוי הוא] לאכילה בשבת, ואינו אסור משום נולד. דתנן [ששנינו במשנה]: אין סוחטין את הפירות כדי להוציא מהן משקין בשבת, וגזרו חכמים שגם אם יצאו המשקים מעצמן — אסורין.

רבי יהודה אומר: אם פירות אלה נועדו לאוכלין (לאכילה, ולא לשתיה) — היוצא מהן מעצמו מותר, ואם מיועדים למשקין (לסחיטה) — היוצא מהן אסור. הרי שבפירות המיועדים לאכילה, הוא רואה את המשקים הזבים מהם, כאוכל שנפרד ממקומו, ומותר. ואם כן, הוא הדין בבהמה שנשחטה בשבת, הואיל ומתחילה היתה מיועדת לאכילה — אין זה נחשב כנולד, ויש לומר שאין ר' יהודה אוסרה!

ודוחים: אדרבה, ממקור זה עצמו יש להוכיח שר' יהודה יאסור פרה שנשחטה בשבת, לאו אתמר עלה [וכי לא נאמר עליה], שאמר רב יהודה אמר שמואל: מודה היה רבי יהודה לחכמים בסלי זיתים וענבים, העומדים בדרך כלל למשקים, שלמרות שהניחם לצורך אכילה, המשקה שזב מהם בשבת אסור?

אלמא [מכאן] שגם לדעת ר' יהודה, כיון שזיתים וענבים בדרך כלל לסחיטה קיימי [הם עומדים] — יהיב דעתיה [אדם נותן דעתו] עליהם למשקה, ויש חשש שיבוא לסוחטם, ולכן אסרו חכמים את המשקה היוצא מהם בשבת. ואם כן הכא נמי [כאן גם כן] בבהמה יש לומר: כיון שלשחיטה קיימא [היא עומדת] — יהיב דעתיה [אדם נותן דעתו] עליה לאכילה, ולכן כאשר שחטה בשבת ר' יהודה אוסרה באכילה, שמא יבוא לשחוט בשבת!

ומשיבים: מידי הוא טעמא [כלום הוא הטעם], כלומר, מה שאנו מביאים מקור לשיטת ר' יהודה, שבהמה שנשחטה בשבת אסורה ליומה, הרי אינו אלא לדעת רב, שאמר כן. ואולם האמר [הרי אמר] רב עצמו: חלוק היה רבי יהודה אפילו בסלי זיתים וענבים, ולדעתו אם ייעד את הפירות לאכילה — המשקים שזבו מהם בשבת מותרים. ולדרך זו נמצא שיש להתיר גם בהמה שנשחטה בשבת!

אלא אמר רב ששת בריה [בנו] של רב אידי: מה שאמר רב, שבהמה שנשחטה בשבת אסורה ליומה, ואמרו שהיא לשיטת ר' יהודה — שיטת רבי יהודה של נרות היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: מטלטלין בשבת נר חרס חדש, שלא השתמשו בו עדיין, שלא לצורך הדלקה, אבל לא מטלטלים נר ישן, שיש בו שאריות של שמן ופיח, מפני שאדם מקצה אותו משימוש מחמת מיאוסו, וכיון שהיה מוקצה בכניסת השבת — הוקצה לשבת כולה, ונאסר בטלטול גם אם יש בו צורך, אלו דברי רבי יהודה. ויש לומר כי לדעתו הוא הדין לבהמה שנשחטה בשבת, שהיא אסורה, מפני שכשנכנסה השבת היתה אסורה עליו משום אבר מן החי.

ודוחים: אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את רבי יהודה שהוא אוסר בדבר שהוא מוקצה מחמת מיאוס, כמו נר ישן, אבל בדבר שהוא מוקצה רק מחמת איסור מי שמעת ליה [האם שמעת אותו] שהוא אוסר אותו בשבת כולה? ומשיבים: אין [כן], שמענו שזו דעתו, דתנן [ששנינו במשנה], רבי יהודה אומר: