כל הטעון ביאת מים, טבילה או נטילת ידים, מדברי סופרים, אף שמן התורה הוא טהור — הריהו שני לטומאה, שמטמא את הקדש, כגון בשר קדשים, ופוסל את התרומה, והיא עצמה טמאה, אבל אינה מטמאה תרומה אחרת שנגעה בה, ומותר בחולין ובמעשר שני, אלו דברי ר' מאיר,

וחכמים אוסרים במעשר. ומכאן שלשיטתם מעשר חמור מן החולין, ושני שנגע במעשר עושה אותו שלישי, וכשיטת משנתנו.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב שימי בר אשי: ממאי [ממה, מנין] מסיק אתה שכך היא דעת חכמים? דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו] על רבי מאיר אלא ביחס לאכילת מעשר, שאסור לשני לטומאה לאכול מעשר, אבל בנגיעה במעשר וכן באכילה של חולין לא פליגי [אינם חולקים], וגם הם מתירים, שלדעתם אין שני שנגע במעשר עושה אותו שלישי לפוסלו.

והא [והרי זו] ששנינו במשנתנו — בענין נגיעה היא, מדקתני [ממה שהוא שונה] בלשון "נאכלין בידים מסואבות", ולא "אוכלים אותם בידים מסואבות"; מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] במקרה דקא ספי ליה חבריה [שמאכיל אותו חבירו] שידיו מסואבות, והאוכל עצמו אינו נוגע בהם? ודווקא מפני שלא הוכשרו בדם הותר לגעת בהם בידים מסואבות, אבל אם הוכשרו בדם — אסור לנגוע בהם בידים מסואבות! ואם כן לא ניתן להעמיד את משנתנו בבשר שנקנה בכסף מעשר שני.

אלא אמר רב פפא: הכא [כאן] במשנתנו, בידים שהן תחלות (בדרגת ראשון) לטומאה עסקינן [עוסקים אנו], שמטמאות את החולין (אם הוכשרו), ומשנתנו שיטת ר' שמעון בן אלעזר היא, הסבור שיש ידים שהן נחשבות תחילה לטמא את החולין. דתניא [ששנויה ברייתא]: כשאמרו חכמים שידים נחשבות תחלות לטומאה, אין אומרים שהידים תחלות לענין חולין, אלא רק לענין תרומה וקדשים. ר' שמעון בן אלעזר אומר משום (בשם) ר' מאיר: כשאמרו חכמים שידים הן תחלות, לטמא אוכלים — הרי זה לחולין, וכשאמרו שהן שניות — הרי זה לתרומה לפוסלה.

ותוהים: תחלות לחולין — אין [כן], לתרומה — לא? כיצד אפשר לומר שראשון לטומאה לא יטמא את התרומה? אלא הכי קאמר [כך הוא אומר]: כשאמרו שהן תחלות — אף לחולין נאמר הדבר, אבל כשגזרו עליהן שתהיינה שניות — לתרומה אין [כן] נאמר הדבר, שהן פוסלות אותה, לחולין — לא, שאין שני עושה שלישי בחולין.

ושואלים: ומי איכא [והאם יש] ידים שהן תחלות לטומאה? ומשיבים: אין [כן], דתניא [ששנויה משנה]: הכניס ידיו בלבד לבית המנוגע בנגע צרעת — ידיו תחלות לטומאה, כאילו היה נכנס כולו לבית, שנאמר בו שהוא טמא (ויקרא יד, מו), אלו דברי ר' עקיבא, וחכמים אומרים: ידיו שניות.

ומסבירים את המחלוקת: דכולי עלמא [לדעת הכל] ביאה במקצת לבית המנוגע — לא שמה (אינה נקראת) ביאה, לטמא את הנכנס, ולכן מי שהכניס רק ידיו לבית אינו נטמא כלל מדין תורה. והכא [וכאן] בגזירה שגזרו חכמים לטמא את ידיו כשהכניסם לבית המנוגע, אטו [משום] כל גופו, כדי שלא יבוא להיכנס כל גופו לבית המנוגע, קא מיפלגי [חלוקים הם],

מר [חכם זה, ר' עקיבא] סבר [סבור]: כשגזרו על ידיו — כגופו שוינהו רבנן [עשו אותם חכמים], ולכן הן תחילות לטומאה, ומר [וחכם זה, חכמים] סבר [סבור]: ידים שנכנסו לבית המנוגע — כידים דעלמא [בכלל] שוינהו רבנן [עשו אותם חכמים], ככל ידים שגזרו עליהם חכמים טומאה, שהן שניות לטומאה.

ושואלים: אם כן, מדוע מעמידים את משנתנו כר' אלעזר בר' שמעון? ולוקמה [ושיעמיד אותה] את משנתנו כר' עקיבא, שאמר: ידיו תחלות הויין [הן]! ומשיבים: דלמא כי קאמר [שמא כאשר אומר] ר' עקיבא שידים תחילות לטומאה — הני מילי [דברים אלה אמורים] בתרומה וקדשים, דחמירי [שהם חמורים], אבל לענין חולין אף הוא מודה ששניות הויין [הן].

ומקשים: וליהויין נמי [ואף אם יהיו גם כן] שניות, נוכל להעמיד את משנתנו כדעתו, דהא שמעינן ליה [שהרי כבר שמענו אותו] את ר' עקיבא שאמר: שני עושה שלישי בחולין. ולפי שיטתו, אם היה הבשר מוכשר בדם אינו רשאי לאוכלו בידים מסואבות, שהן שניות לטומאה!

דתנן [ששנינו במשנה], בו ביום שמינו את ר' אלעזר בן עזריה לראשות הישיבה ביבנה, דרש ר' עקיבא: מה שנאמר בטומאת השרצים "וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו, כל אשר בתוכו יטמא" (ויקרא יא, לו), יש לדייק בו: "טמא" לא נאמר על מה שבתוך הכלי, אלא "יטמא" — לטמא אחרים, לימד על ככר שבתוך הכלי שהשרץ נפל לתוכו, שהוא שני לטומאה, שהוא עושה שלישי בחולין!

ומשיבים: דלמא הני מילי [שמא דברים אלה], ששני עושה שלישי, נאמרו בטומאה דאורייתא [שמן התורה], כגון שרץ, אבל בדרבנן [בטומאה שמ דברי סופרים] לא, וטומאת סתם ידים שבמשנתנו מדברי סופרים היא.

הסבר אחר למשנתנו אמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא: הכא [כאן] שדייקנו כי בשר חולין שהוכשר בדם השחיטה אינו נאכל בידים מסואבות, שהן שניות לטומאה, מפני שהן גורמות לו טומאה — בחולין שנעשו על טהרת הקדש עסקינן [עוסקים אנו], שנוהגים בה דיני טהרה כאילו היו קדשים, ויש בהם שלישי לטומאה. ומשנתנו היא שלא כדעת ר' יהושע, שהוא סבור שאין שני עושה בהם שלישי. דתניא [ששנויה משנה], ר' אליעזר אומר: האדם האוכל אוכל (מאכל) שהוא ראשון לטומאה — נעשה הוא עצמו ראשון לטומאה, וכן האוכל אוכל שני — נעשה שני, וכן האוכל שלישי — נעשה שלישי.

ר' יהושע אומר: האוכל אוכל שהוא ראשון, וכן האוכל אוכל שהוא שני — הריהו נעשה שני לטומאה. אם אכל מאכל שהוא שלישי — הריהו נעשה עצמו שני לקדש, ועושה שלישי ורביעי בקודש. ואולם אין הוא נעשה שני לתרומה, ואם נגע בתרומה — אינו פוסל אותה.

וכל זה הוא בחולין שנעשו על טהרת תרומה.

ונדייק מכאן: בחולין שנעשו על טהרת תרומה — אין [כן], אבל בחולין שנעשו על טהרת הקדש — לא, משמע שקסבר [סבור הוא] ר' יהושע: חולין שנעשו על טהרת הקדש לית בהו [אין בהם] שלישי.

ושואלים: ולוקמה [ושיעמיד אותה]