לענין ספק דרוסה על ידי צפורני חיה טורפת, שצריך לבדוק אם הוושט האדים מחמת הדריסה, שבודקים דווקא מן הצד הפנימי שהוא לבן. מסופר,

ההיא [אותה] ספק דרוסה דאתאי לקמיה [שבאה לפני] רבה, הוה קא בדיק ליה [היה בודק אותו] רבה לוושט מאבראי [מבחוץ]. אמר ליה [לו] אביי: והא מר הוא דאמר [והרי אדוני עצמו הוא שאמר]: וושט אין לו בדיקה אלא מבפנים! אפכיה [הפך אותו] רבה את הוושט ובדקיה [ובדק אותו] מצידו הפנימי, ואישתכח עליה תרי קורטי דמא [ונמצאו עליו שתי טיפות דם], וטרפה [והטריף אותה] כדין דרוסה. ומעירים: ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעי [גם כן לחדד את אביי הוא שרצה], לעורר אותו לשאול, ולא משום ששכח או טעה.

אמר עולא: אם ישב (נתחב) לו, לבעל חיים קוץ בוושט מצידו הפנימי, ואין רואים סימן של נקב בעור החיצון — אין חוששין שמא ניקב עד לחוץ והבריא, ובאמת טריפה היא, כמבואר לעיל, שקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום. אלא מניחים שניקב רק העור הפנימי, והוא כשר.

(דרס חתיכות בסכין טמאה, סימן לשאלות הבאות על עולא).

ושואלים: ולעולא הרי ספק הוא, ומאי שנא [במה שונה] הדבר מספק דרוסה, שצריכה בדיקה, וכל עוד לא נבדקה הריהי אסורה באכילה? ומשיבים: קסבר [סבור] עולא שאין חוששין לספק דרוסה.

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] ספק זה משתי חתיכות שהיו לפני אדם, אחת של חלב (שומן אסור באכילה) ואחת של שומן מותר, ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו, שצריך להביא קרבן לכפרה שמא אכל איסור. ומכאן שיש להימנע מלאכול ספק איסור! ומשיבים: התם איתחזק איסורא [שם הוחזק האיסור], ברור לנו שיש שם חתיכה אסורה, אבל כאן לא הוחזק כל איסור.

ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה] הדבר מהשוחט בסכין שלא נבדקה לפני השחיטה, ונמצאת פגומה לאחר שחיטה, שהבהמה אסורה, שמא היתה הסכין פגומה בשעת השחיטה? ומשיבים: התם איתייליד לה ריעותא [שם נולדה ריעות, פגם] בסכין, שיש לפנינו פגימה שאם היתה בה מתחילה הריהי טריפה, אבל בקוץ התחוב בוושט — הרי אין לפנינו נקב בצד החיצון. ושואלים:

ומאי שנא [ובמה שונה] דין זה מספק טומאה ברשות היחיד, שספקו טמא? ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שאתה רוצה להשוות דין זה לספק טומאה, נידמייה [שידמה אותו] לספק טומאה ברשות הרבים, שספקו טהור! אלא התם [שם] בענייני ספק טומאה הלכתא גמירי לה [הלכה למשה מסיני אנו לומדים אותה] מדין סוטה, ואין למדים ממנה לדינים אחרים.

מסופר, יתיב ההוא מרבנן קמיה [ישב אחד החכמים לפני] רב כהנא ויתיב וקאמר [ויושב היה ואומר]: אם נמצאת קוץ בוושט אבל אינו נעוץ בו, אתמר [נאמר] שאין חוששים שמא היה שם נקב והבריא, אבל אם ישב הקוץ, שהיה נעוץ בתוך דופן הוושט — חיישינן [חוששים אנו] שמא היה נקב והבריא, והיא אסורה. אמר להו [להם] רב כהנא: לא תציתו ליה [אל תקשיבו לו], אין זו שמועה נכונה, ישב קוץ בוושט איתמר [נאמר] שאין חוששים, אבל במקרה שרק נמצאת בתוך הוושט לא איצטריך ליה [לא הוצרך לו] לעולא לומר שאין חוששים, דכולהו חיוי ברייתא קוצי אכלן [שכל החיות שבחוץ קוצים הן אוכלות], ויש להן קוצים בוושט ואין חוששין בהן לטריפה.

א ועוד בדין הוושט, שאם ניקב אפילו משהו הרי זו טריפה, איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדין תורבץ הוושט (איזור הכניסה לוושט, מכיוון הלוע), רב אמר: אם ניקב במשהו הרי זו טריפה, ושמואל אמר: אם ניקב ברובו. ומסבירים את השיטות: רב אמר במשהו, כי לדעתו תורבץ הוושט מקום שחיטה הוא, ונחשב כחלק מן הוושט. ושמואל אמר ברובו, כי לדעתו לאו [לא] מקום שחיטה הוא, ואין דינו כוושט. ושואלים:

הי ניהו [איזה הוא] תורבץ הוושט? אמר מרי בר מר עוקבא אמר שמואל: כל אותו חלק שחותכו ומרחיב, שאם כשחותכו לרוחבו, מקום החתך מתרחב ונפתח כלפי חוץ — זה הוא תורבץ הוושט, כל שחותכו ועומד במקומו, (נשאר כמו שהוא) — זהו וושט עצמו. אמר להו [להם] רב פפי: מר לא אמר הכי [האדון, הרב, לא אמר כך], ומנו [ומיהו]? רב ביבי בר אביי, אלא כל שחותכו ועומד במקומו — זה תורבץ הוושט, ולא הוושט. אלא איזהו הוושט עצמו? כל שחותכו וכויץ [ומתכווץ], שמקום החתך מתכווץ פנימה ונסגר. ואילו החכם יונה אמר בשם ר' זירא: תורבץ הוושט הוא המבלעתא, בית הבליעה, סמוך לפתח הוושט ממש. וכמה הוא סמוך לפתח? אמר רב אויא: פחות משערתא [מאורך שעורה], ועדיף מחיטתא [ויותר מאורך חיטה].

מסופר, ההוא תורא דהוה [אותו שור שהיה] לבני רב עוקבא, דאתחיל ביה [שהתחיל בו] שחיטה משהו בתורבץ הוושט וגמר רובו בוושט, ובאו לשאול מה דינו, אמר רבא: רמינא עליה חומרי [מטיל אני עליו את החומרות] של רב, וחומרי [והחומרות] של שמואל, וטריפנא ליה [ומטריף אני אותו]. כיצד?

מטיל אני עליו את חומרי [החומרות] של רב — שאמר רב: תורבץ הוושט נקיבתו אוסרת במשהו; ואם תשאל, והאמר [והרי אמר] רב: תורבץ הוושט מקום שחיטה הוא, ואם כן אין זה נקב אלא התחלת שחיטה! על כך אני משיב שלענין זה אני פוסק כדעת שמואל, שאמר: תורבץ הוושט לאו [לא] מקום שחיטה הוא. ואם תשאל: אי [אם] כדעת שמואל, האמר [הרי אמר]: תורבץ הוושט טריפתו רק ברובו! לענין זה אני פוסק כרב שאמר: תורבץ הוושט דינו בנקב משהו.

מסופר, איגלגל מילתא מטאי לקמיה [התגלגל הדבר, הלכה זו שפסק רבא, והגיעה לפני] ר' אבא, אמר להו [להם] לתלמידיו: תורא [השור עצמו], בין לדעת רב בין לשמואל שרי [מותר], שאם תורבץ הוושט מקום שחיטה הוא, כדעת רב — הרי שחט כראוי. ואם אינו מקום שחיטה, וכדעת שמואל — אינו פוסל אלא ברובו, והרי שחט בו רק מקצת, ורובו שחט במקום הראוי, ושחיטה כשרה היא; זילו אמרו ליה לבריה [לכו אמרו לו לבנו] של רב יוסף בר חמא, רבא, דלשלים דמי תורא למריה [שישלם את דמי השור לבעליו], כי הטריף שלא כדין.

וכן אמר מר בריה [בנו] של רבינא, מותבינא תיובתא כלפי סנאיה [מקשה אני קושיה כלפי שונאיו] של רבא, כלומר, כלפי רבא (בלשון נקיה), ממה ששנינו: לעולם הלכתא [הלכה היא] כדברי בית הלל, והרוצה לעשות כדברי בית שמאי — עושה, הרוצה לעשות כדברי בית הלל — עושה. אבל מי שעושה גם מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל — הרי אדם כזה הוא רשע.