וחזייה [וראה התנא את זו] שאמר רב מתנא שיצא ראש עצם הירך ממקומו, דאתיא [שהיא באה, נכנסת] לכאורה בתוך "זה הכלל" שבסוף המשנה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? משום דדמיא לנטולי [שהיא דומה לנטולים], כמו לניטל הכבד ששנינו במשנה שהוא טריפה, לכן תנא [שנה] "אלו טרפות" להדגיש: הני הוא [אלו הם] טרפה, הא [אבל] זו של רב מתנא כשרה, ואגב ששנה "אלו טרפות" — שנה גם "אלו כשרות". זו שיטת ר' יוחנן.

ור' שמעון בן לקיש אמר: מה ששנינו "אלו כשרות" דוקא, כיצד? תנא [שנה] התנא רשימת טרפות, ותנא [ושנה] "זה הכלל" להוסיף טריפות דומות להן, וחזייה [וראה את] ההלכה של רב מתנא, שיצא ראש עצם הירך ממקומו, דלא אתיא [שאינה באה, נכנסת] לכאורה ב"זה הכלל", מאי טעמא [מה טעם הדבר]? לאו לנקובי דמיא [לא לנקובים כגון נקובת הוושט, היא דומה], שהרי אין בה נקב, ולא לפסוקי דמיא [ולא לחתוכים כגון פסוקת הגרגרת, היא דומה], שהרי לא נחתכה, ולנטולי נמי לא דמיא [ולנטולים גם כן אינה דומה], שהרי לא ניטלה, לכן תנא [שנה] "אלו כשרות" — להדגיש: הני הוא [אלה הן] שהן כשרות, ואולם הא [זו] של רב מתנא היא טרפה. ואגב כך שנה "אלו טרפות".

גופא [ודנים לגופה] של אותה הלכה שהבאנו, אמר רב מתנא: האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה [ראש הירך שיצא ממקומו] בשקע שבעצם האליה — טרפה. ורבא אמר: כשרה, ואי איפסיק ניביה [ואם נפסק, נחתך הניב שלו], הגיד המחבר אותו למקומו — הריהי טרפה. והלכתא [והלכה]: איפסיק [נפסקו] נמי [גם כן] כשרה, עד דמתעכלא אתעכולי [שמתעכל, נרקב] אותו ניב, אז היא טריפה.

א שנינו במשנה בענין גרגרת שניקבה: עד כמה תחסר ותהא כשרה? עד כגודל איסר האיטלקי. אמר זעירי שבא מארץ ישראל: אתון דלא מיתחמי לכון שיעורא [אתם שאינכם יכולים לראות את השיעור] של איסר האיטלקי, שאינו מצוי בבבל — שיעוריה בדינרא קורדינאה [שיעורו לגביהם בדינר כורדי]. והוי כפשיטא זוטרתי [והוא כמו מעה קטנה], ומשתכחא ביני פשיטי [והיא מצויה בין הפרוטות] של פומבדיתא.

אמר ר' חנא פתוראה [השולחני, חלפן הכספים]: עילא מינאי הוה קאי [למעלה ממני היה עומד] בר נפחא, ר' יוחנן, ובעא מיני דינרא קורדינאה לשערי ביה טריפתא [וביקש ממני דינר כורדי לשער בו טריפות] כמו שאמר זעירי, ובעי למיקם מקמיה ולא שבקני [ורציתי לעמוד מפניו, מפני כבודו, ולא הניחני], אמר לי: שב בני שב! אין בעלי אומניות (בעלי מלאכה) רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעסוקין במלאכתם.

ושואלים: ולא? והתנן [והרי שנינו במשנה]: כאשר היו מביאים את הביכורים לירושלים כל בעלי אומניות שבירושלים היו עומדים מפניהם, ושואלין בשלומן, ואומרין להם: אחינו אנשי מקום פלוני בואכם בשלום!

אמר ר' יוחנן: מפניהם אמנם עומדין, שצריך להרבות בכבודם, אבל מפני תלמידי חכמים אין עומדין. אמר ר' יוסי בר אבין: בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה! שהרי מפניהם, מפני מביאי הביכורים — עומדין, מפני תלמידי חכמים — אין עומדין.

ודוחים: ממאי [ממה, מנין]? מכאן אין ראיה, דילמא [שמא] עומדים מפניהם לא בגלל חשיבותם היתרה, אלא כדי שלא תהא נמצא מכשילן לעתיד לבא, שאם לא ינהגו בהם כבוד מרובה יימנעו מלהביא ביכורים, מפני טורח הדרך.

ב שנינו במשנתנו: עד כמה תחסר הגרגרת ועדיין תהיה הבהמה כשרה — עד כאיסר האיטלקי. ובענין זה מביאים מה שאמר רב נחמן: כשאמרו חכמים על דבר ששיעורו כסלע, וכגון שאם נחסרה גולגולת כסלע הרי זו טריפה, דינו של חסרון כסלע מצומצם הריהו כיתר מכסלע. וכששנו כאיסר, כגון במשנתנו, שאם נחסרה הגרגרת עד כאיסר האיטלקי הריהי כשרה — דינו של חסרון כאיסר מצומצם הריהו כיתר מכאיסר, שהוא עושה טריפה.

ואומרים: אלמא קסבר [מכאן שסבר] רב נחמן שבכל מקום שאומרים חכמים "עד" כוונתם ולא עד בכלל, שהרי שנינו במשנתנו שאם נחסרה הגרגרת עד כאיסר האיטלקי הריהי כשרה, ובוודאי אינו כולל חסרון בגודל איסר מדוייק, שהרי הוא טריפה לדברי ר' נחמן, כיתר מאיסר.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו בדיני טומאה וטהרה: חבל היוצא מן המטה (מיטת חבלים) לאחר שסירגו בו את המיטה, אם אורכו עד חמשה טפחים — טהור, שאם נטמאה המיטה — אינו נטמא איתה, מפני שאינו ראוי לכלום, ואינו נחשב חלק ממנה. מאי לאו [האם אין הכוונה] שאם היו בו חמשה טפחים בדיוק הרי הוא כלמטה, כפחות מחמישה טפחים, ואינו מקבל טומאה? ואם כן "עד" — ועד בכלל! ודוחים: לא, אם היו בו חמשה דינו כלמעלה מחמישה, ומקבל טומאה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו שם: היו בחבל מחמשה טפחים ועד עשרה טפחים — טמא, מאי לאו [האם אין] הכוונה שאם היו בו עשרה טפחים דינו כלמטה, כפחות מעשרה, וטמא? ודוחים: לא, עשרה דינו כלמעלה מעשרה, שאם נטמאה המיטה הריהו טהור.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: הדקין (הקטנים) שבכלי חרס, בין הן עצמם, ובין אם נשברו ונשארו קרקרותיהן (התחתיות שלהם), או דופנותיהם, ואותם שוליים או דפנות שנשארו יושבין שלא מסומכין, שאין צורך להשעין אותם על משהו אחר, ויש בהם עדיין בית קיבול —