ציפורת כרמים, שכמו הארבה גם לה אין גבחת, שאין ראשה חלק, אלא יש בו כמין שערות.

וממשיכה הברייתא: ויש לשאול, אין לי להכשיר לפי זה אלא מין חגב הבא לפנינו ואין לו גבחת, אבל הבא לפנינו ויש לו גבחת מנין שגם הוא כשר? תלמוד לומר: "סלעם" (ויקרא יא, כב) — זה ניפול, שיש לו גבחת. וממה שנאמר אחר כך "למינהו", שהוא כלל, יש לדרוש גם כאן במידת כלל ופרט וכלל (אשר לו כרעים... סלעם... למינהו), לרבות מה שהוא כעין הפרט — להביא את האושכף, שיש לו גבחת, שהוא כשר כמו הסלעם.

ויש לשאול: והרי יש צד משותף לאלו שאין להם זנב, ואם כן אין לי להתיר אלא חגב הבא לפנינו ואין לו גבחת כמו ארבה, וכן חגב הבא לפנינו ויש לו גבחת, כמו הסלעם, ואולם מדובר בחגב הבא לפנינו ואין לו זנב; אבל הבא ויש לו זנב, מנין שהוא כשר? תלמוד לומר מיד אחר כך: "חרגול" — זה רשון, שיש לו זנב. ומה שנאמר לאחריו "למינהו" — הרי זה כלל, לדון שוב במידת כלל ופרט וכלל — להביא את הכרספת ואת השחלנית, שכמו החרגול, גם להם יש זנב.

וממשיכה הברייתא: ואין לי להכשיר ממה שלמדנו עד כה, אלא חגב הבא לפנינו ואין לו גבחת, או הבא ויש לו גבחת, וכן הבא ואין לו זנב, או הבא ויש לו זנב, ואולם דווקא זה הבא ואין ראשו ארוך, שהרי כל אלו אין ראשם ארוך; אבל הבא לפנינו וראשו ארוך, מנין שהוא כשר?

ומשיבים: אמרת (אומר אתה), הרי אתה דן במידת בנין אב משלשתן: הרי שלושתם אינם דומים, לא ראי (ענין) ארבה שאין לו גבחת ואין לו זנב, כראי חרגול שיש לו גבחת ויש לו זנב; ולא ראי חרגול כראי ארבה; ולא ראי שניהם כראי סלעם, שיש לו גבחת ואין לו זנב, ולא ראי סלעם כראי שניהם. הרי שיש בכל אחד מהם צדדים שאין בחבירו, ואת שלושתם הכשיר הכתוב, ונמצא שאין הטהרה תלויה בסימנים אלה, אלא בצד השווה בכולם, והצד השוה שבהן הוא — שלכל אחד מהם יש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרצולים (רגלי ניתור), וכנפיו חופין את רובו, ומכאן נלמד כבנין אב: אף כל שיש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרצולים, וכנפיו חופין את רובו — כשר.

ויש לשאול: והלא הצרצור הזה יש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרצולים וכנפיו חופין את רובו, יכול יהא מותר? לכן תלמוד לומר בסוף הפסוק: "חגב" — לומר שצריך שיהא שמו חגב, וכל אלו שנזכרו הם ממיני החגבים.

ויש לשאול: אי (אם) שמו חגב, יכול יהיה כשר גם אם אין בו כל הסימנין הללו? תלמוד לומר מיד אחר כך: "למינהו" — ללמד שגם אם שמו חגב אינו כשר עד שיהא בו כל הסימנין הללו: ארבעה רגלים, וארבעה כנפים, וקרצולים, וכנפיו חופות את רובו. עד כאן הברייתא ששנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל.

פריך [הקשה] על כך רב אחאי: וכיצד אתה למד בבנין אב מארבה סלעם וחרגול, לכל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרצולים וכנפיו חופים את רובו? מה להנך [לשלושה אלה], שכן יש בהם צד משותף, שאין ראשן ארוך! ואם כן חגב שראשו ארוך, מניין שהוא כשר? וכי תימא [ואם תאמר], כיון דשוו [שהם שווים] בארבעה סימנין — מייתינן ולא פרכינן [מביאים, לומדים אנו לכל שיש בו ארבעה סימנים אלה, ואיננו פורכים, שוברים את הלימוד], שבמידת "כלל ופרט וכלל" אין צורך שהפרטים הנלמדים יהיו שווים לגמרי לפרט המפורש; אי הכי [אם כך] אתה מניח, חרגול נמי [גם כן], דשוו להו [ששווה להם] לארבה וסלעם בארבעה סימנים אלה — לא ליכתוב [שלא ייכתב], ותיתי [ושיבוא, יילמד] מארבה וסלעם במידה זו!

אלא מדוע הוצרך הכתוב להכשיר חרגול במפורש — מפני שאם היו כתובים רק ארבה וסלעם איכא למיפרך [יש מקום להקשות]: מה להנך [לאלה] לארבה וסלעם, שכן אין להן זנב, וכיון שלחרגול יש זנב, ואינו דומה להם בכל ענין, אינו יכול להילמד מהם. אם כן, הכי נמי איכא למיפרך [כך גם כן יש לפרוך]: מה להנך [לאלו] שנזכרו בפסוק, שכן אין ראשן ארוך, ומניין להכשיר מין חגב שיש בו ארבעה סימנים אבל ראשו ארוך?

אלא אמר רב אחאי, מכאן למד התנא להכשיר חגב שראשו ארוך: סלעם שנזכר בפסוק — יתירא [יתר] הוא, שכן לא ליכתוב רחמנא [שלא תכתוב התורה] סלעם, ותיתי [ותביא אותו] בבנין אב מארבה ומחרגול, בצד השווה בהם, שיש בהם ארבעה רגלים, וארבע כנפיים, וקרצולים, וכנפיהם חופים את רובם. דמאי פרכת [שמה אתה מקשה]? מה לארבה שאין אתה יכול ללמוד ממנו לסלעם, שהרי אין לו גבחת, ולסלעם יש גבחת — הרי חרגול שנזכר בכתוב יש לו גבחת. ואם תקשה: מה לחרגול שיש לו זנב, ולסלעם אין זנב — הרי הכשיר הכתוב ארבה שאין לו זנב! ואם כן סלעם דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי? אלא אם אינו ענין (אם לא הוצרך) לגופו — תנהו ענין לחגב שראשו ארוך, לומר שהוא כשר.