וסימנין כמו אלו שאמרנו, של קול הבהמה, וכן גודל האזניים והזנב, הם דאורייתא [מן התורה], שאפשר לסמוך עליהם לגמרי, עד כדי להתיר חשש איסור.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: איסור אותו ואת בנו נוהג בכלאים של שני מיני בהמה, כגון של עז (תיש) ורחל. וגם בכוי, הבא מן העז ומן הצבי, למרות שאותו ואת בנו אינו נוהג בצבי, שהוא חיה. ר' אליעזר אומר: כלאים הבא מן העז ומן הרחל — אותו ואת בנו נוהג בו, ואילו כוי — אין אותו ואת בנו נוהג בו. אמר רב חסדא: איזהו כוי שנחלקו בו ר' אליעזר וחכמים? זה הבא מן התייש ומן הצבייה.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא [אם תאמר] שמדובר בתייש הבא על הצבייה, וילדה, וקא שחיט לה ולברה [והוא שוחט אותה ואת בנה]; והאמר [והרי אמר] רב חסדא: הכל מודים בהיא צבייה ובנה תייש (שאביו תייש), שאם שחטם ביום אחד — שפטור ממלקות, ומדוע? שה ובנו, כלומר, בהמה ובנה אמר רחמנא [אמרה התורה] שאסור לשחוט ביום אחד, שנאמר "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח), ולא חיה ובנה, כגון צבי ובנו (צביה ובנה)!

אלא תאמר שמדובר בצבי הבא על התיישה (העז) וילדה, וקא שחיט לה ולברה [והוא שוחט אותה ואת בנה], ובכך נחלקו; והאמר [והרי אמר] רב חסדא: הכל מודים בהיא תיישה ובנה צבי (שאביו צבי) — שחייב, שהרי "שה אותו ואת בנו" אמר רחמנא [אמרה התורה] שאסור לשחוט, והכוונה שהוא שה, כלומר, בהמה, ובנו — כל דהו [כל שהוא], ואפילו אינו שה!

ומשיבים: לעולם מדובר בתייש הבא על הצבייה, וילדה בת, ובת זו, שהיא כלאיים, ילדה בן, וקא שחיט לה ולברה [והוא שוחט אותה ואת בנה].

רבנן סברי [חכמים סבורים]: חוששין לזרע האב, מתחשבים בו בהגדרת הוולד, ואם כן יש באם (בת התיש והצביה) גם צד בהמה ("שה"). ולשיטתם מה שנאמר "שה" שאסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, כוונתו — ואפילו יש בו מקצת שה, ולכן אסור לשחוט אותה ואת בנה. ור' אליעזר סבר [סבור]: אין חוששין כלל לזרע האב שיש באם, וממילא, לומר: "שה" ואפילו מקצת שה— לא אמרינן [אין אנו אומרים], אינו שייך כאן, באם שנולדה מתיש וצביה, שהרי אין מתחשבים כלל באב.

ושואלים: אם כן, מדוע נחלקו דווקא במקרה זה? וליפלוג [ושיחלקו] בשאלה העקרונית האם חוששין לזרע האב, בפלוגתא [במחלוקת] של חנניה ורבנן [וחכמים], האם יש איסור אותו ואת בנו גם באב ובנו, מפני שחוששים לזרע האב, או אין חוששים לזרע האב, ויש איסור רק באם ובנה!

ומשיבים: אי פליגי [אם היו חולקים רק] בשאלה ההיא, האם חוששים לזרע האב, הוה אמינא [הייתי אומר]: בהא [במקרה זה], שאמה צביה ואביה תיש ("שה") — אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שאין הולכים אחרי האב, מפני שהם סבורים ש"שה" ואפילו מקצת שה— לא אמרינן [אין אנו אומרים], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שלדעת חכמים לא רק שחוששים לזרע האב, אלא גם אומרים: שה — ואפילו מקצת שה.

ושואלים: ואלא, הא דתנן [וזו ששנינו במשנה]: כוי — לכתחילה אין שוחטין אותו ביום טוב, מספק שמא מין חיה הוא וצריך לכסות את דמו בעפר, ואם עברו ושחטו כוי — אין מכסין את דמו, מפני שחכמים אסרו לטלטל עפר ביום טוב, אם לא לצורך מצוה ודאית שמן התורה.

ויש לשאול: במאי עסקינן [במה, באיזה מקרה עוסקים אנו]? אילימא [אם תאמר] בתייש הבא על הצבייה וילדה, הלוא בין לדעת רבנן [חכמים] בין לדעת ר' אליעזר — לשחוט וליכסי [שישחט ויכסה את הדם], שהרי מצד אמו הוא חיה, ויש לומר בענין זה: צבי — ואפילו מקצת צבי, שהרי אין מי שחולק שמייחסים את הוולד לאם!

אלא תאמר שמשנה זו עוסקת בצבי הבא על התיישה וילדה — גם באופן זה לא ניתן להסביר את המשנה, שהרי אי לרבנן [אם לדעת חכמים] האומרים שחוששים לזרע האב, מדוע לא ישחט אותו ביום טוב? לשחוט וליכסי [שישחט לכתחילה ויכסה], שהרי מקצת חיה הוא מצד אביו; אי [אם] לדעת ר' אליעזר, הסבור שאין חוששים כלל לזרע האב — לשחוט ולא ליכסי [שישחוט לכתחילה ולא יכסה], שהרי מין בהמה הוא, ואין דמו צריך כיסוי!

ומשיבים: לעולם מדובר בצבי הבא על התיישה, ומשנה זו כשיטת חכמים היא. ורבנן [חכמים] אינם אומרים בוודאות שחוששים לזרע האב, אלא ספוקי מספקא להו [מסופק להם] אי [אם] חוששין לזרע האב אי [או] אין חוששין, ולכן לכתחילה לא ישחוט, כדי שלא להיכנס לספק איסור, ואם שחט — לא יכסה את דמו, שאין מחללים יום טוב בספק מצוה.

ואומרים: ומדלרבנן מספקא להו [ומכיון שלדעת חכמים מסופק להם] אם חוששים לזרע האב, ומחמת כן הם סבורים שאותו ואת בנו נוהג בכוי, נמצא שלר' אליעזר הפוטר — פשיטא ליה [פשוט לו] שבכוי כזה, הבא מצבי הבא על התיישה — אין לחשוש לזרע האב.

ומקשים: ואלא מעתה, הא דתניא [זו ששנויה בברייתא]: הזרוע והלחיים והקבה, שמצוה לתת לכהן מכל בהמת חולין, נוהגים גם בכוי וגם בכלאים. ר' אליעזר אומר: כלאים הבא מן העז ומן הרחל — חייב במתנות, מן הכוי — פטור מן המתנות.

ויש לשאול: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? באיזה כוי? אילימא [אם תאמר] בתייש הבא על הצבייה וילדה, בשלמא [נניח] לדעת ר' אליעזר שפטר אותו מן המתנות — קסבר [סבור הוא] ש"שה" ואפילו מקצת שה לא אמרינן [אין אנו אומרים], שהרי אין חוששים לזרע האב, ואין כאן אלא בן של צביה שפטור מן המתנות.

אלא לרבנן [לדעת חכמים], נהי דקסברי [גם אם אמנם הם סבורים] שה ואפילו מקצת שהמחייב במתנות, מדוע צריך לתת הבעלים את המתנות לכהן? שכן בשלמא [פשוט הדבר] שפלגא לא יהיב ליה [חצי מן המתנות לא נותן לו], שהרי בחציו שמצד אמו הוא חיה שאינה חייבת במתנות, ואולם גם את אידך פלגא [החצי האחר] מדוע חייב לתת לכהן? לימא ליה [יאמר לו לכהן]: אייתי [הבא] ראייה שחוששין לזרע האב, ושקול [וטול]!

אלא תאמר שמדובר כאן בצבי הבא על התיישה וילדה; בשלמא לרבנן [נניח לדעת חכמים] שאמרו שזרוע לחיים וקיבה נוהגים בו, מאי [מה פירוש] חייב — בחצי מתנות, שמצד אמו הוא בוודאי חייב במתנות, ועל הצד השני הוא אומר לכהן: הבא ראיה שאין חוששים לזרע האב, וטול. אלא לדעת ר' אליעזר, הסבור שאין חוששים כלל לזרע האב, נמצא שהוא מתייחס רק לאמו התיישה, ואם כן ליחייב בכולהי [שיתחייב בכל] המתנות, ומדוע הוא פוטרו?

ומשיבים: לעולם מדובר בצבי הבא על התיישה וילדה, וצריכים לומר שר' אליעזר נמי ספוקי מספקא ליה [גם כן מסופק לו] אי [האם] חוששין לזרע האב או לא. ושואלים: וכיון דלרבנן מספקא להו [שלחכמים מסופק הדבר], ולדעת ר' אליעזר מספקא ליה [גם כן מסופק לו], במאי פליגי [במה הם חולקים]? מדוע פוטר ר' אליעזר לגמרי מן המתנות?