סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

פירוש שטיינזלץ

אם כן, כששוחט קדשים בחוץ, אם ובנה — קמא מיקטל קטליה [את הראשון כאילו הרג אותו], ולא שחטו, ששחיטת קדשים בחוץ שחיטה שאינה ראויה היא, ולפיכך שני — ראוי להיות מתקבל בפנים הוא, שאין איסור לשוחטו בו ביום. ואם כן כששוחט אותו בחוץ, מדוע שנינו שרק סופג את הארבעים? כרת נמי ליחייב [גם כן יתחייב]!

וכן מה ששנינו שאם שחט אותו ואת בנו חולין בפניםשניהם פסולין, והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו; מכדי שמעינן ליה [הואיל ושמענו אותו] את ר' שמעון שאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אם כן קמא מיקטל קטליה [את הראשון כאילו הרג אותו], ששחיטת חולין בפנים שחיטה שאינה ראויה היא, שהרי נאסר בהנאה. והואיל ושחיטת הראשון אינה שחיטה, על שחיטת השני אמאי [מדוע] סופג את הארבעים? והרי לא שחט אותו ואת בנו!

וכן מה ששנינו: שחט אותו ואת בנו קדשים בפניםהראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים, ופסול משום פסול מחוסר זמן, שכיון שאינו יכול להישחט באותו יום הריהו כנשחט קודם זמנו.

מכדי שמעינן ליה [הואיל ושמענו אותו] את ר' שמעון שאמר: שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, הרי שחיטת קדשים נמי [גם כן] שחיטה שאינה ראויה היא, ומדוע? דכמה דלא זריק [שכל עוד שאינו זורק] דםלא מישתרי בשר [אין הבשר מותר] בהקרבה ובאכילה. וכיון ששחיטת הראשון אינה קרויה שחיטה, אם כן על שחיטת השני אמאי [מדוע] סופג את הארבעים, ומדוע הוא פסול? הרי לא נשחט קודם זמנו! אלא, שמע מינה [למד מכאן] שמשנתנו היא שלא כר' שמעון.

ומתקשים: פשיטא דהכי איתא [פשוט שכך הוא]! ומדוע היה צריך להביא את כל הראיות האלה? ומשיבים: בענין שחיטת קדשים אותו ואת בנו בפנים איצטריכא ליה [הוצרכה לו] להשמיע שאינה כשיטת ר' שמעון. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: שחיטת קדשיםשחיטה ראויה היא, דהא אי נחר וזריק [שהרי אם היה נוחר, הורג את הבהמה, וזורק] את הדםלא מישתרי בשר [אין הבשר ניתר], וכי שחט רק כאשר שוחט] את הבהמה מישתרי [מותר] הבשר, ואם כן נמצא ששחיטה ראויה היא, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שלא.

ושואלים על מקרה זה של קדשים בפנים, שלפי משנתנו הריהו לוקה על שחיטת השני משום אותו ואת בנו: ולילקי נמי [ושילקה גם כן] על שחיטת השני משום לאו של הקרבת קרבן מחוסר זמן, שאינו ראוי להקרבה עד למחרת. דתניא [ששנויה ברייתא]: מנין לכל הפסולין שבשור ושבשה, מן הבקר ומן הצאן, שאם הקדישם, או שחטם, או הקריבם, שהוא עובר ולוקה עליו באיסור "לא ירצה"?

תלמוד לומר באמצע פרשת איסור בעלי מום למזבח: "ושור ושה שרוע וקלוט... ולנדר לא ירצה" וגו' (ויקרא כב, כג), ולא היה צריך לכתוב "ושור ושה", שהרי בהם הוא עוסק באותה פרשה. אלא לימד על כל הפסולין להקרבה שבשור ושבשה, ובכלל זה מחוסר זמן, שהוא באיסור "לא ירצה"!

ומשיבים: אכן, כך הדין, אלא כי קא חשיב [כאשר הוא מונה] במשנתנו את הלאוים — לאוי [את הלאוים] של אותו ואת בנו הוא מונה, לאוי נוכראי לא קא חשיב [לאוים זרים, אחרים, אינו מונה].

ושואלים: ולא מונה אותם התנא? והא [והרי] קדשים בחוץ, דלאוי נוכראי נינהו [שלאוים זרים הם], וקא חשיב [והוא מונה אותם]! דקתני [שהוא שונה]: קדשים בחוץהראשון חייב כרת, ושניהם סופגין את הארבעים;

בשלמא [נניח, מובן הדבר] שעל השני סופג את הארבעים משום הלאו של אותו ואת בנו, אלא על הראשון אמאי [מדוע] סופג מלקות? לאו [האם לא] משום שהוא עובר על לאו של שחוטי חוץ? ואם כן, בדין קדשים בפנים גם כן היה צריך למנות את הלאו של "לא ירצה"!

ומשיבים: כל היכא דליכא [בכל מקום שאין] בשחיטה לאו של אותו ואת בנוחשיב לאוי נוכראי [מונה הוא לאוים זרים], וכל היכא דאיכא [ובכל מקום שיש] לאו של אותו ואת בנולא חשיב לאוי נוכראי [אין מונה הוא לאוים זרים], אלא רק את הלאו של "אותו ואת בנו".

ר' זירא אמר הסבר אחר: הנח למחוסר זמן, שאין לוקים עליו, מפני שהכתוב

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר