נתקו משאר הפסולים שעובר עליהם בלאו "לא ירצה", לעבור עליו בעשה בלבד. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מהיכן למדים שיש בו איסור עשה? דאמר קרא [שאמר הכתוב] במחוסר זמן: "מיום השמיני והלאה ירצה לקרבן" (ויקרא כב, כז), "מיום השמיני" — אין [כן], מעיקרא [מתחילה, קודם לכן] — לא, ואם כן הרי זה לאו הבא מכלל עשה, ולאו הבא מכלל עשה אינו נידון כלאו ללקות עליו, אלא כעשה.

ושואלים: והא מיבעיא ליה [והרי צריך פסוק זה] לכ מו שאמר ר' אפטוריקי, שר' אפטוריקי רמי [השליך, הראה סתירה], בפסוק אחד כתיב [נאמר]: "והיה שבעת ימים תחת אמו" (שם), ומשמע: הא [אבל] בלילה שלאחר היום השביעי הוא כבר חזי [ראוי]; וכתיב [ונאמר]: "מיום השמיני והלאה ירצה", ומשמע: מיום השמיני והלאה — אין [כן], אבל לילה שלפני כן — לא!

ותירץ: הא כיצד מיישבים את הכתובים? לילה הוא לקדושה, שאפשר להקדיש אותו כבר בלילה שלאחר היום השביעי, ואינו עובר על איסור הקדשת קרבן פסול. ויום השמיני הוא להרצאה, שאפשר להקריב אותו שיעלה לרצון! ומשיבים: כתיב קרא אחרינא [כתוב פסוק אחר] שיש בו עשה זה — "כן תעשה לשורך לצאנך שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי" (שמות כב, כט).

א ושבים לדון בשיטת ר' שמעון בענין אותו ואת בנו. אמר רב המנונא: אומר היה ר' שמעון, אין איסור אותו ואת בנו נוהג בקדשים, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כיון שאמר ר' שמעון: שחיטה שאינה ראויה (שאינה מתירה באכילה) — לא שמה [אינה נחשבת] כשחיטה כלל, הרי שחיטת קדשים נמי [גם כן] שחיטה שאינה ראויה היא, שאינה מתירה את הבשר להקרבה ולאכילה עד שייזרק הדם.

מתיב [מקשה] רבא ממה ששנינו בברייתא: שחט אותו ואת בנו קדשים בחוץ, ר' שמעון אומר: על השני עובר בלא תעשה, משום שחיטת חוץ. שהיה ר' שמעון אומר, כל הראוי לבא לאחר זמן והקריבו בחוץ — הרי הוא עובר עליו בלא תעשה משום שחיטת חוץ, ואין בו עונש כרת. וחכמים אומרים כל שאין בו כרת משום שחיטת חוץ, שאינו ראוי להקרבה באותה שעה — אף אינו בלא תעשה.

וקשיא לן [והיה קשה לנו]: שחט קדשים בחוץ, מדוע השני רק באיסור לא תעשה? הלא לשיטת ר' שמעון, ששחיטה שאינה ראויה להתיר את הבהמה באכילה — אינה קרויה כלל שחיטה, נמצא כי קמא מיקטל קטל [את הראשון ששחט בחוץ כאילו הרג אותו], שהרי שחיטה פסולה היא, ואם כן השני מקבל [מתקבל] בפנים הוא, וראוי להקרבה, ולפי זה כרת נמי ליחייב [גם כן שיתחייב] על שחיטתו בחוץ!

ואמר רבא ואמרי לה כדי [ויש אומרים אותה בלי שם]: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה הברייתא וכך יש לשנותה]: אם שחט קדשים אותו ואת בנו שניהם בחוץ, לרבנן [לדעת חכמים] על הראשון ענוש כרת, השני פסול משום שהוא מחוסר זמן ולכן פטור עליו מלאו של שחוטי חוץ. לדעת

ר' שמעון — על שניהם ענושים כרת, גם על השני, כיון ששחיטתו של הראשון אינה שחיטה, לאסור את השני משום אותו ואת בנו.

אם שחט קדשים, אותו ואת בנו, אחד בחוץ ואחד אחריו בפנים — לרבנן [לדעת חכמים] על הראשון ענוש כרת, ואילו השני פסול, משום שהוא מחוסר זמן, ולכן פטור על שחיטתו משום שחיטת חוץ. לדעת ר' שמעון שני כשר לגמרי, ומקריבים אותו, שאין בו איסור אותו ואת בנו, שהרי שחיטת הראשון שחיטה שאינה ראויה היא.

שחט קדשים, אותו ואת בנו, אחד בפנים ואחד אחריו בחוץ, לרבנן [לדעת חכמים] הראשון כשר ופטור, שאין כל פגם בשחיטתו. השני פסול משום שנשחט בחוץ, ופטור על שחיטתו בחוץ, משום שאינו ראוי להקרבה בפנים, שהרי הוא מחוסר זמן. ואילו לדעת ר' שמעון על שחיטת השני בחוץ עובר בלא תעשה, וכדין מחוסר זמן שהקריבו בחוץ.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שאין איסור אותו ואת בנו נוהג בקדשים, על שחיטת השני בחוץ אמאי [מדוע] עובר רק בלא תעשה ותו [ועוד] לא? עונש כרת נמי ליחייב [גם כן שיתחייב], שהואיל ואין בו איסור אותו ואת בנו — מתקבל בפנים הוא! אלא בוודאי יש איסור אותו ואת בנו בקדשים!

אלא אמר רבא, הכי קא אמר [כך אומר] רב המנונא: איסור אותו ואת בנו נוהג בקדשים, אבל אין עונש מלקות על אותו ואת בנו נוהג בקדשים, ומדוע?

כיון דכמה דלא זריק [שכל עוד שלא זורק] את הדם לא מישתרי בשר [לא מותר הבשר] לאכילה ולהקרבה. נמצא כי מעידנא דקא שחיט [מזמן שהוא שוחט], כשמתרים בו על איסור שחיטת אותו ואת בנו — הואי [הרי זו] רק התראת ספק, שמא לא ייזרק הדם, והתראת ספק לא שמה [אינה נחשבת] התראה ללקות עליה.

ומעירים: ואזדא [והולך] רבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רבא: לדעת ר' שמעון, ששחיטה שאינה ראויה אין חייבים עליה משום אותו ואת בנו, אם היא האם חולין ובנה שלמים, ושחט תחילה את האם שהיא חולין, ואחר כך שחט את הבן שהוא שלמים בו ביום — הרי הוא פטור על שחיטת הבן, משום התראת ספק, שמא לא ייזרק הדם, ואין זו שחיטה ראויה.

אבל אם שחט קודם את הבן שהוא שלמים, ואחר כך שחט את האם שהיא חולין — חייב על שחיטת האם, שהרי התראת ודאי היא, שכיון שהוא חולין — אין אחר השחיטה כלום. ואמר רבא: היא הבהמה חולין ובנה עולה, ושחטם ביום אחד, לא מיבעיא [לא נצרכה לומר] במקרה ששחט תחילה את האם החולין ואחר כך שחט את הבן העולה שהוא פטור,