סקר
ממתי אתה בדף היומי?






 

פירוש שטיינזלץ

אלא, אפילו שחט את בנה לעולה וזרק את דמו, ואחר כך שחט אותה לחוליןפטור, ומדוע? שחיטה קמייתא לאו [ראשונה לא] שחיטה בת אכילה היא, שהרי עולה קריבה כליל ואינה נאכלת. ולדעת ר' שמעון, שחיטה שאינה ראויה לאכילה — אינה שחיטה.

ור' יעקב אמר ר' יוחנן: אכילת מזבח שמה [נחשבת] אכילה. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דאמר קרא [שאמר הכתוב] בדין פיגול: "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה" (ויקרא ז, יח) — הביטוי הכפול "האכל יאכל" מלמד כי

בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח, ששתיהן נחשבות אכילה, לענין פיגול, ולעניינים אחרים. ולכן, שחיטת עולה — שחיטה ראויה לאכילה היא, והשוחט את הבן לעולה, ואת אמו לחולין — לוקה משום אותו ואת בנו, גם לדעת ר' שמעון.

א משנה השוחט בהמה ובנה ונמצא שאחד מהם טרפה, ושחיטתו לא התירה אותו באכילה. וכן השוחט אחד מהם לשם עבודה זרה, והשוחט פרת חטאת (פרה אדומה), והשוחט שור הנסקל, שנגזר דינו לסקילה, כגון שהרג אדם, וכן השוחט עגלה ערופה, שכל אלה אסורים בהנאה — ר' שמעון פוטר משום אותו ואת בנו, שלדעתו, שחיטה שאינה ראויה (שאינה מתירה את הבהמה לאכילה) — אינה קרויה שחיטה לחייב עליה. וחכמים מחייבין, שלדעתם אין צורך שתהא השחיטה ראויה לאכילה.

אבל גם לדעת חכמים, השוחט ונתנבלה הבהמה בידו, שקלקל בשחיטתה, או הנוחר (הורג אותה על ידי דקירה), או המעקר את הקנה והוושט, וכך הורג אותה — פטור משום אותו ואת בנו, שאיסור זה נאמר רק בשחיטה, שנאמר "אותו ואת בנו לא תשחטו" (ויקרא כב, כח), והרי לא היתה כאן שחיטה.

ב גמרא בענין השוחט לעבודה זרה, שנחלקו במשנה האם חייב על שחיטה זו משום אותו ואת בנו, אמר ר' שמעון בן לקיש: לא שנו שמחייבים חכמים על שחיטת השני, אלא ששחט את הראשון לעבודה זרה ואת השני לשלחנו, לעצמו, אבל אם שחט את הראשון לשלחנו ואת השני לעבודה זרה — הריהו פטור ממלקות על השני, גם לדעת חכמים, משום דקם ליה בדרבה מיניה [שהוא עומד בעונש גדול ממנו], שהשוחט לעבודה זרה חייב מיתה.

אמר ליה [לו] ר' יוחנן: זו, שהנענש בעונש חמור נפטר מן העונש הקל יותר — אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה! אלא, פעמים שאפילו שחט את הראשון לשלחנו ואת השני לעבודה זרהחייב מלקות על שחיטת השני, כיצד?

כגון דאתרו ביה [שהתרו בו] על שחיטת השני משום אותו ואת בנו, ולא אתרו [התרו] בו משום עבודה זרה, שכיון שאינו נענש משום עבודה זרה — לוקה על האיסור הקל. ור' שמעון בן לקיש אמר: כיון דכי אתרו ביה [שכאשר, אם היו מתרים בו] משום עבודה זרה היה פטור משום אותו ואת בנו, כי לא אתרו ביה [כאשר לא התרו בו] משום עבודה זרה — נמי [גם כן] פטור. שכיון שעבר אדם על איסור חמור שיש בו עונש מיתה, למרות שאינו נענש עליו בפועל — אינו נענש על האיסור הקל.

ומעירים: ואזדו לטעמייהו [והולכים הם לטעמיהם, לשיטותיהם] לענין זה, דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: חייבי מיתות שוגגין, וחייבי מלקות שוגגין, ודבר אחר, אדם שעשה מעשה שיש בו שני איסורים, אחד שיש בו עונש מיתה או מלקות, ואחד שיש בו עונש ממון, והתרו בו על עונש הממון, ולא התרו בו על עונש המיתה או המלקות — ר' יוחנן אומר: חייב בעונש הממון, וריש לקיש אומר: פטור.

ומסבירים: ר' יוחנן אומר חייב בעונש הממון — דהא לא אתרו [שהרי לא התרו] בו על העבירה החמורה, ונשאר עונש זה לבדו. וריש לקיש אומר פטורדכיון דכי אתרו ביה [שכיון שכאשר, אם, היו מתרים בו] על העבירה החמורה היה פטור מתשלום הממון, כי לא אתרו ביה [כאשר לא התרו בו] על העבירה החמורה — נמי [גם כן] פטור.

ומעירים: וצריכא [וצריכה] המחלוקת להיאמר בשני המקרים, דאי אשמועינן בהא [שאם היה משמיע לנו רק בזו] בשוחט את האם לצורך עצמו, ואת בנה באותו יום לעבודה זרה — הייתי אומר: בהא קאמר [בזו, שיש מיתה ומלקות, אומר] ר' שמעון בן לקיש שאם לא התרו בו משום עבודה זרה — פטור ממלקות משום אותו ואת בנו, אבל בהא [בזו], בעבירה שיש בה עונש מיתה או מלקות, ועונש ממון, ולא התרו בו בעונש המיתה או המלקות — אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לר' יוחנן, שחייב בעונש הממון.

ולהיפך, ואי איתמר בהא [ואם היה נאמר בזו], בעבירה שיש בה עונש מיתה או מלקות, ועונש ממון, ולא התרו בו על עונש המיתה או המלקות — הייתי אומר: בהא קאמר [בזו אומר] ר' יוחנן שחייב בעונש הממון, אבל בהא [בזו], ששחט אותו ואת בנו לעבודה זרה, שיש עונש מיתה ועונש מלקות, ולא התרו בו על המיתה — אימא מודי [אמור שמודה] לר' שמעון בן לקיש שפטור ממלקות, על כן צריכא [צריכה] המחלוקת להיאמר בשני אופנים אלה.

ג שנינו במשנה, שהשוחט פרת חטאת (פרה אדומה), פטור לדעת ר' שמעון משום אותו ואת בנו, מפני שהיא שחיטה שאינה ראויה לאכילה. ושואלים: והאם שחיטת פרת חטאת שחיטה שאינה ראויה היא? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: פרה אדומה שנשחטה מטמאה טומאת אוכלין, אף על פי שאינה מותרת באכילה, ומדוע? הואיל והיתה לה שעת הכושר, שהיתה שעה שהיתה ראויה להיפדות ולהיאכל.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר