ומהי אותה שעה? אמר ר' שמעון בן לקיש, אומר היה ר' שמעון: פרה אדומה נפדית, אם יש בכך צורך, אפילו כבר נשחטה על גבי מערכתה, מערכת העצים המיועדת לשריפתה. ואם כן, כשנשחטה היתה ראויה לאכילה, ומדוע אומר ר' שמעון שאינו חייב עליה משום אותו ואת בנו? אמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן: פרת חטאת אינה משנה, כלומר, יש למחוק פרת חטאת מן המשנה, שאף לדעת ר' שמעון חייבים על שחיטתה משום אותו ואת בנו.

ועוד שואלים: ועגלה ערופה, ששנינו שלדעת ר' שמעון אין חייבים על שחיטתה משום אותו ואת בנו, לאו [האם לא] שחיטה ראויה היא? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אם לקחו עגלה כדי לעורפה ובכך לכפר על חלל שנמצא ולא נודע מי הרגו, ונמצא ההורג עד שלא תערף העגלה — תצא ותרעה בעדר, ככל בהמה. הרי שקודם עריפה אינה אסורה בהנאה, ושחיטה ראויה היא! אמר ר' שמעון בן לקיש משום (בשם) ר' ינאי: עגלה ערופה אינה משנה, וגם לדעת ר' שמעון חייבים על שחיטתה משום אותו ואת בנו.

ושואלים: ומי אמר [והאם אומר] ר' ינאי הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר' ינאי: גבול שמעתי בה בעגלה הערופה, ממתי היא נאסרת בהנאה, ושכחתי מהו הגבול, ונסבין חבריא [ומציעים החברים, בני הישיבה] לומר שירידתה לנחל איתן היא אוסרתה.

ואם איתא [אכן] כך הוא, לישני [שיתרץ] כך את הקושיה: כאן שלפני עריפתה הריהי מותרת בהנאה, ויכול לעבור עליה משום אותו ואת בנו — מדובר שנשחטה קודם ירידה לנחל איתן. כאן במשנתנו ששנה ר' שמעון שאינו עובר משום אותו ואת בנו — מדובר לאחר ירידה, שכבר נאסרה בהנאה, ובמקרה זה, ששחיטתה אינה ראויה, חלוקים ר' שמעון וחכמים במשנתנו!

אמר ר' פנחס בריה [בנו] של רב אמי: אנן משמיה [אנו משמו] של ר' שמעון בן לקיש בלבד מתנינן לה [שונים אנו אותה], שאמר בעצמו שעגלה ערופה אינה משנה, ולא שאמר כן משמו של ר' ינאי. אמר רב אשי: כי הוינן בי [כאשר היינו לומדים בבית מדרשו] של רב פפי קשיא לן [היה קשה לנו] על כך: מי אמר [האם אומר] ר' שמעון בן לקיש הכי [כך], שעגלה ערופה אינה משנה, משום ששחיטתה שחיטה ראויה היא?

והא איתמר [והרי נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה: צפורי מצורע שעושים לטהרת המצורע, שהם אסורים בהנאה, מאימתי נאסרין? ר' יוחנן אמר: משעת שחיטה של הציפור, ור' שמעון בן לקיש אמר: משעת לקיחה, משעה שקנו אותם לשם כך. ואמרינן [ואמרנו]: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון בן לקיש?

גמר [הריהו לומד] דבר זה בגזירה שווה "קיחה" "קיחה" מעגלה ערופה, שכשם שעגלה ערופה שנאמר בה "ולקחו" (דברים כא, ד) אסורה בהנאה משעת לקיחתה לשם כך — כך ציפורי מצורע, שנאמר בהם "ולקח" (ויקרא יד, ד) נאסרו משעת לקיחה. והואיל ולדעתו עגלה ערופה אסורה בהנאה כבר משעת לקיחתה בעודה חיה, נמצא ששחיטתה אינה ראויה, וממילא ר' שמעון פוטר על שחיטתה משום אותו ואת בנו, כפי ששנינו במשנתנו!

אלא צריך לומר שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: עגלה ערופה אינה משנה, כלומר, שדבר זה נאמר על ידי ר' יוחנן, ולא על ידי ריש לקיש.

א משנה שנים שלקחו (קנו) פרה ובנה, האחד אותה והאחר את בנה, איזה מהם שלקח (קנה) ראשון — הוא ישחוט ראשון, והשני ימתין וישחט ביום הבא, כדי שלא יעבור על "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח), ואם קדם השני ושחט — זכה.

ב גמרא אמר רב יוסף: מה ששנינו שאיזה שלקח ראשון ישחט ראשון, לא לענין איסור והיתר נאמר, שאין איסור על השני לשחוט קודם הראשון, אלא לענין דינא תנן [דין שנינו], שאם באים שניהם לבית דין — יכול הראשון לעכב את השני מלשחוט עד שהוא ישחט תחילה. וכן תנא [שנה] החכם בברייתא: אם קדם השני ושחט — הרי זה זריז ונשכר. ומפרשים: זריז — שעשה כראוי, דלא עבד איסורא [שלא עשה איסור], שנמנע מלהגיע לידי איסור, ונשכר — דקאכיל בשרא [שהוא אוכל כבר היום בשר].

ג משנה שחט פרה ואחר כך שחט את שני בניה באותו יום — סופג שמונים מלקות, שעבר שתי עבירות נפרדות. אבל אם שחט שני בניה ואחר כך שחטה — סופג את הארבעים, שעשה מעשה אחד של איסור. אם שחטה ואת בתה, ואחר כך שחט את בת בתה באותו יום — סופג שמונים, ששחט פעמיים בת אחרי האם.

אבל אם שחטה ואחר כך את בת בתה, ובשלב זה לא עבר איסור, ואחר כך שחט את בתה בו ביום — סופג את הארבעים על שחיטת בתה. סומכוס אומר משום (בשם) ר' מאיר: במקרה זה סופג שמונים, שהרי בשחיטת בתה עבר שתי עבירות. שבת זו נשחטה ביום ששחט את אמה וביום ששחט את בתה.

ד גמרא שנינו במשנה שאם שחט שני בניה של פרה ואחר כך שחט אותה — לוקה. שואלים: אמאי [מדוע] לוקה? והרי "אותו ואת בנו" (ויקרא כב, כח) אמר רחמנא [אמרה התורה], ולא בנו ואותו! ודוחים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לפרש כן, דתניא [ששנינו בברייתא]: "אותו ואת בנו" — אין לי אלא אותו ואת בנו, קודם האם ואחר כך הבן, אותו ואחר כך את אמו מנין שאסור לשחוט ביום אחד?

כשהוא אומר "לא תשחטו ביום אחד" — הרי כאן שנים, ששני אנשים הוזהרו באיסור זה. הא כיצד מתקיים הדבר? כשיש שלוש בהמות — פרה, ואמה, ובנה, כאשר אחד השוחט תחילה את הפרה, ואחד השוחט אחר כך את אמה, ואחד השוחט אחר כך את בנה — שנים האחרונים חייבין, האחד משום אותו ואת אמו, והשני משום אותו ואת בנו.