ושואלים: האי מיבעי ליה לגופיה [כתוב זה נצרך לו לגופו], לעצם האיסור לשחוט אותו ואת בנו! ומשיבים: אם כן ליכתוב [שתכתוב התורה] "לא תשחוט" בלשון יחיד, מאי [מה, מדוע] "לא תשחטו" בלשון רבים? אלא מכאן למדנו אזהרה לשנים.

ושואלים: ואכתי מיבעי ליה [ועדיין נצרך לו] לשון רבים לענין אחר, דאי כתב רחמנא [שאילו כתבה התורה] "לא תשחוט" הוה אמינא [הייתי אומר]: חד [אדם אחד] — אין [כן], אסור לו לשחוט אותו ואת בנו, תרי [שנים] — לא, ואם אדם אחד שחט את האם — מותר לאחר לשחוט את הבן, על כן

כתב רחמנא [כתבה התורה] "לא תשחטו" — ואפילו תרי [שנים]! ומשיבים: אם כן, שרק דבר זה למדנו מכאן, לכתוב [שתכתוב התורה] "לא ישחטו", לומר שאין חשיבות מי שוחט, אלא שלא יישחטו האם ובנה ביום אחד.

נמצא שבכל אופן, רק אחד עובר על האיסור, מאי [מה פירוש] "לא תשחטו", שיש איסור על שני אנשים שונים לשחוט? שמע מינה תרתי [למד מכאן שתים], שתי הלכות: שהאיסור הוא גם בשנים, וגם שיש שני איסורים, לשחוט אותו ואת בנו, ולשחוט את בנו ואותו.

א שנינו במשנה: שחטה ואת בת בתה ואחר כך שחט את בתה — סופג ארבעים. סומכוס אומר משום ר' מאיר: סופג שמונים, שבשחיטת הבת עבר פעמיים על איסור אותו ואת בנו. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מאי טעמא [מה הטעם] של סומכוס שלוקה פעמיים על שחיטת הבת?

האם משום שקא סבר [סבור] סומכוס באופן כללי, שאם אכל שני זיתי (שתי חתיכות בשיעור כזית) חלב בהעלם אחד, כלומר, בשגגה אחת, שלא נודע לו חטאו בין שני הזיתים — חייב שתי חטאות, כיון שעבר פעמיים על האיסור. וכן במזיד, אם לאחר שהתרו בו שהוא עומד ללקות, עשה איסור אחד פעמיים — לוקה פעמיים. והוא הדין במשנתנו, כשעבר בשחיטת הבת פעמיים על איסור אותו ואת בנו.

ובדין הוא (ראוי היה) דלישמעינן בעלמא [שהיה רבי מסדר המשנה משמיע לנו דבר זה בכלל, במקרה רגיל], כגון אוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, שלדעת סומכוס חייב שתי חטאות, והאי דקא משמע לן בהא [וזה שמשמיע לנו במקרה זה], כששחט אותה ואת בת בתה, ואחר כך שחט בתה, הוא להודיעך כחן דרבנן [של חכמים], עד כמה הם מקילים, דאף על גב [שאף על פי] שגופין מוחלקין, שעל ידי שחיטת שתי פרות שונות, האם והבת, נעברה העבירה — פטרי רבנן [פוטרים חכמים] מעונש כפול.

או דלמא קסבר [שמא סבור] סומכוס: בדרך כלל, מי שאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, שעבר עבירה כפולה באיסור אחד ובהתראה אחת — אינו חייב אלא אחת, והכא היינו טעמא [כאן זהו הטעם] שלוקה פעמיים — הואיל וגופין מוחלקין? אמר ליה [לו] רב יוסף: אין [כן], קסבר [סבור] סומכוס שאם אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד — חייב שתי חטאות.

ממאי [ממה, מנין]? מדתנן [ממה ששנינו בברייתא]: הזורע כלאים כלאים, שזרע פעמיים תבואה יחד עם חרצני ענבים — לוקה משום כלאי הכרם. ויש לשאול: מאי [מה פירוש] לוקה? אילימא [אם תאמר] לוקה סדרת מלקות אחת — פשיטא [פשוט] הדבר, ומה באה הברייתא לחדש? ועוד, אם לוקה אחת, מאי [מה ענין] כלאים כלאים, שזרע פעמיים? והרי אפילו זרע פעם אחת לוקה! אלא פשיטא [פשוט] שהכוונה היא שלוקה שני עונשי מלקיות.

ויש לשאול: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] שזרע בזה אחר זה, ובשתי התראות שונות — לא הוצרכנו לומר דין זה בברייתא, שהרי כבר תנינא [שנינו] במפורש במשנה: נזיר שהיה שותה יין כל היום — אינו חייב אלא אחת. אמרו לו: אל תשתה! והוא שותה, ושוב חזרו והתרו בו: אל תשתה! והוא שותה — חייב על כל אחת ואחת! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר שזרע פעמיים בבת אחת ובהתראה אחת, שלאחר שהתרו בו, זרע ביד אחת חטה וחרצן של ענבים, ובידו האחרת שעורה וחרצן של ענבים, ובא ללמד שלוקה על כך פעמיים.

ויש לשאול: ברייתא זו מני [כשיטת מי היא]? אילימא רבנן דפליגי עליה [אם תאמר כשיטת חכמים שחולקים עליו] על סומכוס במשנתנו, ואומרים שאם שחט את האם ובת הבת, ואחר כך שחט את הבת לוקה פעם אחת — לא ייתכן הדבר, שהרי השתא [עכשיו] ומה התם [שם] במשנתנו, שיש גופין מוחלקין, ששחט את האם ואת בת הבת, ואחר כך את הבת — פטרי רבנן [פוטרים אותו חכמים] משתי מלקויות, כיון שעשה מעשה אחד ובהתראה אחת. הכא [כאן] בזריעת כלאיים, שאין גופים מוחלקים של בעלי חיים שונים, אם זרע שתי זריעות בבת אחת — לא כל שכן שאינו חייב אלא אחת?

אלא ברייתא זו בענין כלאיים לאו [האם לא] שיטת סומכוס היא? ובא ללמד, שגם בגוף אחד של איסור, אם עשה את האיסור פעמיים, כגון שאכל חלב וחזר ואכל חלב — לוקה שתים? ודוחים: לא, לעולם תאמר שברייתא זו שיטת רבנן [חכמים] היא, ומדובר כשהתרו בו לפני כל זריעה, ולכן לוקה פעמיים. ואף שלכאורה אין בכך חידוש, מילתא אגב אורחיה קא משמע לן [דבר אחר בדרך אגב משמיע לנו] במה ששנה "כלאים כלאים" — דאיכא תרי גווני [שיש שני סוגי] כלאים בכלאי הכרם, חיטה וגפן, ושעורה וגפן.

ולאפוקי [ולהוציא] מדברי ר' יאשיה, שאמר ר' יאשיה: אינו חייב משום כלאי הכרם עד שיזרע גם חטה וגם שעורה וגם חרצן של גפן במפולת יד אחת (בבת אחת), קא משמע לן [משמיע לנו] התנא דכי זרע [שכאשר זורע] חטה וחרצן בלבד, וכן שעורה וחרצן בלבד, נמי מחייב [גם כן מתחייב] משום כלאי הכרם. ואם כן, עדיין לא נתבררה שיטת סומכוס במי שעובר פעמיים על איסור אחד, בהעלם אחד, או בהתראה אחת.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בענין אכילת גיד הנשה: אכל מזה כזית ומזה כזית, מירך ימין וירך שמאל של בהמה אחת — סופג שמונים מלקות. ר' יהודה אומר: אינו סופג אלא ארבעים. ויש לברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא [אם תאמר] שאכלם בזה אחר זה ובשתי התראות שונות — מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה שלוקה? והרי לדעת ר' יהודה התראת ספק היא, שכן לשיטתו ספק אם איסור גיד הנשה נוהג בירך ימין או בירך שמאל, ושמעינן ליה [ושמענו אותו] את ר' יהודה שאמר: התראת ספק לא שמה התראה.

דתניא [ששנויה ברייתא]: מי שספק אם הוא בנו של אדם זה או אדם אחר, אם הכה את זה וחזר והכה את זה, או קלל את זה וחזר וקלל את זה, או שהכה שניהם בבת אחת, או שקלל שניהם בבת אחת — חייב משום "ומכה אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, טו), או משום "ומקלל אביו ואמו מות יומת" (שם יז).

ר' יהודה אומר: היכה או קילל את שניהם בבת אחת — חייב, בזה אחר זה — פטור, כיון שבכל פעם שהיכה או קילל — הרי זו התראת ספק, שמא אין זה אביו (והרי רק כאשר הוא ודאי אביו — חייב). ואם כן, הוא הדין אם התרו בו ואכל גיד הנשה מירך ימין, ואחר כך חזרו והתרו בו ואכל מגיד הנשה של ירך שמאל, שיהא פטור, שהרי בכל פעם היתה זו התראת ספק! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר שאכל אותם בבת אחת ובהתראה אחת, ולכן לוקה ארבעים לדעת ר' יהודה.

ומעתה יש לשאול: ומאן תנא קמא [ומיהו התנא הראשון], הסבור שבמקרה זה סופג שמונים? אילימא רבנן דפליגי עליה [אם תאמר חכמים שחולקים עליו] על סומכוס במשנתנו בענין אותו ואת בנו — דבר זה לא ייתכן לשיטתם, שהרי השתא [עכשיו], ומה התם [שם] ששחט תחילה אותה ואת בת בתה ואחר כך שחט בתה, שיש גופין (בעלי חיים) מוחלקין — פטרי רבנן [פוטרים חכמים] משתי מלקיות, הכא [כאן], בגיד הנשה, שאין מדובר בשני בעלי חיים שונים — לא כל שכן שאינו חייב אלא אחת? אלא לאו [האם לא] שיטת סומכוס היא? ומכאן, שלדעתו, האוכל פעמיים אותו דבר איסור, כגון שני זיתי חלב, בהתראה אחת — לוקה פעמיים!

ודוחים: לא, לעולם תפרש שאכל מגיד של ירך ימין ומגיד של ירך שמאל בזה אחר זה, ובהתראות נפרדות, ורבנן [ושיטת חכמים] החולקים במשנתנו על סומכוס היא. ומה שהקשית: אם מדובר כשאכלם בזה אחר זה, מדוע מחייב ר' יהודה? והרי בכל פעם התראת ספק היא! על כך יש לומר כי האי תנא סבר לה כאידך תנא [ותנא זה ששנה את המשנה סבור בענין זה כתנא האחר] בשיטתו של ר' יהודה,

דאמר [שהוא אומר]: התראת ספק שמה התראה. דתניא [ששנויה ברייתא]: מה שנאמר בקרבן הפסח "לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו" (שמות יב, י) —