או בדם אחר של החיה, שאינו דם השחיטה — רואין אותו, את דם הבהמה או את דם החיה האחר, כאילו הן מים. רבי יהודה אומר: אין דם מבטל דם, ואפילו לא היה ניכר בו דם השחיטה — חייב לכסות את התערובת.

דם הניתז מחוץ לגומה ששוחט לתוכה, או על הכותל, וכן הדם שנותר על הסכין ששחט בה — חייב לכסות. אמר רבי יהודה: אימתי חייב לכסות — בזמן שאין שם דם אלא הוא, אבל יש שם דם שלא הוא, שמקיים בו מצות כיסוי — פטור מלכסות.

א גמרא תנן התם [שנינו שם] במסכת זבחים ביחס לדם הקרבנות: דם קרבן שנתערב במים, אם יש בו בתערובת מראית דם — כשר לזריקה על המזבח ולכפר. נתערב דם הקרבן ביין — רואין אותו את היין כאילו הוא מים, ואם היה ניכר בהם הדם — כשר. נתערב דם הקרבן בדם בהמה של חולין, או בדם החיה — רואין אותו, את דם הבהמה או החיה, כאילו הוא מים. רבי יהודה אומר: אין דם מבטל דם.

ועל אותה משנה אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לא שנו שאם יש מראית דם במים הרי זה כשר לזריקה — אלא שנפלו מים לתוך דם הקרבן, אבל נפל דם הקרבן לתוך מים — ראשון ראשון בטל, כל טיפת דם שנפלה למים נתבטלה, וגם אם בסופו של דבר יש שם מראית דם — אינו יכול לזורקו על המזבח, שהדם שנדחה מהקרבה אינו חוזר ונעשה ראוי לכך.

אמר רב פפא: ולענין כסוי דם החיה או העוף אינו כן, אלא אם לאחר שנפלה טיפה ועוד טיפה למים יש בהם מראה דם — צריך לכסות, ואין אומרים שכל טיפה וטיפה נדחתה ממצוותה, לפי שאין דחוי אצל מצות, שהדם שנתבטל תחילה במים לא נדחה ממצוותו, ולכן כשהוא חוזר ומקבל מראה דם — טעון כיסוי.

ב ועוד בעניינים אלה, אמר רב יהודה אמר שמואל: כל מים שיש בהם מראה אדמומית של דם — מכפרין על המזבח, ומכשירין אוכל לקבלת טומאה, וחייבין בכסוי, אם מדובר בדם שחיטה של חיה או עוף. ומקשים: מאי קמשמע לן [מה משמיע לנו] ר' יהודה? שהם מכפרין — תנינא [שנינו] במשנה במסכת זבחים שהובאה לעיל, שהם חייבין בכסוי — תנינא [שנינו] במשנתנו!

ומשיבים: לומר שהם מכשירין איצטריכא ליה [הוצרך לו], שלא שנינו דין זה במשנה. ומתקשים: מכשירין נמי [גם כן] לא הוצרך לאומרו, שהרי בין אי [אם] יש לתערובת דין דם — אכשורי מכשר [הריהו מכשיר], ובין אי מיא [אם הוא מים] — אכשורי מכשרי [הריהם מכשירים]! ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכו] דברי רב יהודה בשם שמואל, אלא למקרה שתמדו, שעירב את הדם במי גשמים, שאינם מכשירים את האוכלים, לפי שמשקים מכשירים לקבל טומאה רק כאשר אדם חשב עליהם, ומי גשמים באים מעצמם.

ומקשים: מי גשמים שנתערב בהם דם נמי [גם כן], כיון דשקיל ורמי [שנטל אותם והטיל אותם בכלי] שבו נתערב הדם אחשבינהו [הרי החשיב אותם], ומכשירים לקבל טומאה! ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] אלא במקרה שנתמדו מאליהן, שמי גשמים ירדו מעצמם לתוך כלי, ונתערב בהם הדם.

רבי אסי מנהרביל אומר: דבריו של רב יהודה בשם שמואל נאמרו בצללתא דדמא [בנוזל הצלול של הדם], שכשהדם נקרש הוא נפרד לעצמו, לומר שאם יש בו מראה אדמומית — דינו כדם, ומכשיר, ואם לא — אינו מכשיר, שאינו מים ולא דם. רבי ירמיה מדפתי אמר: האוכל מנוזל זה כשיש בו מראה אדמומית, ענוש כרת, כדין אוכל דם (ויקרא יז, יד), והוא דאיכא [שיש] בו כזית דם גמור. במתניתא תנא [בברייתא שנה]: משקים שיש בהם מראית דם, אם היה זה דם המת — מטמאים באהל, והוא דאיכא [שיש] שם רביעית הלוג דם גמור, שדם המת מטמא אם היה בו שיעור רביעית.

ועוד בענין זה, תנן התם [שנינו שם]: כל משקה המת, כל הנוזלים שבגופו, כגון דמעות, או חלב האשה — טהורין, חוץ מדמו; וכל מראה אדמומית שבו, כלומר, נוזל הבא מן המת, אם יש בו מראית דם — מטמאין באהל. ושואלים: ומשקה המת טהורין? ורמינהו [ומטילים, מראים סתירה] ממה ששנינו: כדין משקה טבול יום, של אדם ביום שטבל לטומאתו, דין משקין היוצאין ממנו כדין משקין שהוא נוגע בהן,