ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: כהן המוכר בהמתו לישראל ואמר לו "על מנת שהמתנות שלי" — אין הישראלי חייב לתיתן לו, אלא הריהו נותן את המתנות לכל כהן שירצה. שכיון שמכר לו את כל הבהמה, אינו יכול להתנות על מתנותיה, שאינן שייכות לו אלא לכל שבט הכהנים. ושלא כמשנתנו שפטור הקונה הישראלי מן המתנות!

ודוחים: וכי ממקרה (שהוא עניינה של הברייתא) שבו הכהן המוכר אומר "על מנת שהמתנות שלי" על מקרה (שהוא עניינה של משנתנו) שבו הכהן המוכר אומר "חוץ מן המתנות" קא רמית [אתה משליך, מראה סתירה]?! והרי לשון "חוץ" משמעה שיורא [שיור], שהשאיר הכהן את המתנות אצלו, שלא מכרן לישראל, ולכן חייב הישראלי לתיתן לו. ואילו לשון "על מנת" — לאו שיורא [אין משמעה שיור], שאין הכהן משאיר לעצמו את המתנות, אלא עושה תנאי עם הקונה שתינתנה לו המתנות, ואין בכוחו להתנות תנאי כזה.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] על ברייתא זו ממה ששנינו בברייתא אחרת: כהן המוכר לישראל את בהמתו ואמר לו "על מנת שהמתנות שלי" — המתנות שלו, שחייב הקונה לתיתן לכהן זה, ושלא כברייתא הקודמת שפטרה במקרה כזה את הקונה מלתת מתנותיו לכהן זה! ומסבירים: חלוקות ביניהן ברייתות אלה, ובהא פליגי [בזה נחלקו], שמר סבר [חכם זה שבברייתא השניה סבור] כי אמירת "על מנת" — לשון שיורא [שיור] הוא, ולכך המתנות הינן של הכהן המוכר. ואילו מר סבר [חכם זה שבברייתא הראשונה סבור] כי אמירת "על מנת" — לאו שיורא [לא לשון שיור] הוא, אלא לשון תנאי וכיון שאין הכהן יכול להתנות כך, אין הקונה הישראלי חייב לתת לו את מתנותיה.

א שנינו במשנתנו: אמר לו לטבח: מכור לי בני מעיה (ובכללן הקיבה שהיא ממתנות הכהונה) של פרה ששחטת — נותן הקונה את הקיבה לכהן, ואינו מנכה למוכר את דמי הקיבה. ואולם אם קנה את בני המעיים לפי משקל ושקל לו אף את הקיבה — נותן הקונה לכהן את הקיבה, ואולם מנכה מהכסף הניתן למוכר את דמי משקלה של הקיבה. ובענין זה אמר רב: לא שנו שצריך הקונה לתת את הקיבה לכהן, אלא כשהקונה שקל לעצמו את בני המעיים שקנה. שבמקרה כזה הכהן דורש את מתנות כהונה מן הקונה ולא מן הטבח. אבל כששקל לו הטבח — הדין של הכהן אף עם הטבח, שיכול הכהן להתדיין עם זה או עם זה. ואילו רב אסי אמר: אפילו כאשר שקל לו הטבח — הדין עמו, עם הקונה בלבד.

ומציעים: לימא [האם נאמר] כי בשיטתו של רב חסדא קא מיפלגי [הם חלוקים]. שכן אמר רב חסדא: אדם שגזל מאדם אחר, ולא נתייאשו הבעלים מן הגזילה שתשוב אליהם, ובא אדם אחר ואכלו את הדבר הגזול — אם רצה הבעלים לגבות את דמי גזילתו מזה, מן הגזלן הראשון — גובה. רצה לגבות מזה שאכל את הגזילה — גובה. ולענייננו יש לומר שמר [חכם זה, רב], אית ליה [יש לו, סבור הוא] כשיטת רב חסדא, שיכול הנגזל לגבות ממי שירצה, וכמו כן יכול הכהן לגבות את מתנותיו ממי שירצה, אם מהקונה או מהטבח. ואילו מר [חכם זה, רב אסי], לית ליה [אין לו, אינו סבור] כשיטת רב חסדא, ולכך הכהן תובע מתנותיו מן הקונה בלבד. ודוחים:

לא, אלא דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, שניהם סבורים] כשיטתו של רב חסדא, ואולם הכא [כאן] בשאלה האם מתנות כהונה נגזלות קא מיפלגי [הם חלוקים]. שמר סבר [חכם זה, רב סבור] כי מתנות כהונה נגזלות, והריהן ברשות הגזלן ויכול לגבות ממנו אף שאחר אכלן, ואף בענייננו יכול הכהן להתדיין גם עם המוכר. ואילו מר סבר [חכם זה, רב אסי סבור] כי מתנות כהונה אין נגזלות, שאין כח בידי אדם לגוזלן, וכל עוד הן קיימות מוטל חוב נתינתן על המחזיק בהן, ולכך יכול הכהן להתדיין על מתנותיו רק עם הקונה המחזיק עתה בהן.

ומעירים: איכא דמתני לה להא שמעתא [יש ששונה הלכה זו, מחלוקת זו של רב ורב אסי בשאלת גזילת מתנות כהונה] לא כהסבר למחלוקתם בדין מתנות כהונה, אלא כהלכה בפני עצמה, רב אמר: מתנות כהונה נגזלות, ורב אסי אמר: מתנות כהונה אין נגזלות.

ב משנה גר שנתגייר והיתה לו פרה, אם נשחטה פרה זו על ידי אדם מישראל עד שלא (בטרם) נתגייר — הריהו פטור ממתנות כהונה, שכן בשעת שחיטתה היתה הפרה עדיין של גוי. ואם נשחטה משנתגייר — הריהו חייב בנתינת מתנות מפרה זו, ככל אדם מישראל. ספק אם נשחטה קודם שהתגייר או לאחר שהתגייר — פטור מלתת את מתנותיה לכהן, שכלל הוא כי המוציא מחבירו עליו הראיה, וכל עוד לא יביא הכהן הוכחה שנשחטה הפרה לאחר שהתגייר, אין הגר חייב לתת את מתנותיה.

ג גמרא שנינו במשנתנו שבספק אם התחייב האדם במתנות כהונה, הריהו פטור מלתיתן. ובענין זה מסופר כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר שרמי ליה [השליך, הראה סתירה בדברי תנאים במקומות שונים] ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן. שכן במשנתנו תנן [שנינו] שבספק — פטור מלתת מתנות כהונה, אלמא [מכאן נסיק] כי ספיקא [ספק] — נדון לקולא [להקל].

ועל כך רמינהו [השליך, הראה סתירה] ממה ששנינו בדין לקט (התבואה הנושרת מתחת ידי הקוצרים בשעת קצירה, ממתנות עניים), כי התבואה הנמצאת בחורי הנמלים שבתוך הקמה שבשדה שטרם הגיעו הקוצרים אליה — הרי אלו של בעל הבית, שאין בתבואה זו דין לקט. ואילו הנמצאת בחורי הנמלים שבתוך הקמה שלאחר הקוצרים, החיטים העליונים, אלה של פי החור — שייכות לעניים, שיש לומר שלקט הן שנשרו מן השיבולים בשעת הקצירה. ואילו התחתונים, אלה שבקרקעית חור — של בעל הבית, שייתכן שקודם הקצירה אספו אותן נמלים לשם, ואין הן של לקט.

ר' מאיר אומר: הכל לעניים, שספק לקט — לקט. הרי שלדעת ר' מאיר בספק מתנות עניים מכריעים להחמיר, ושלא כשיטת משנתנו במתנות כהונה, וסתם משנה (שלא צויין בה במפורש מי אמר את הדברים) הריהי דעת ר' מאיר. ונמצא שלפנינו סתירה בדברי ר' מאיר!

אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש בתשובה: אל תקניטני בשאלה זו, שהרי אין דברי ר' מאיר שנויים בברייתא זו כדרך שאמרת ("ר' מאיר אומר"), שמשמע שזו היא דעת ר' מאיר בוודאות. אלא בלשון שלפיה חכם יחיד הוא שאמר שכן היא דעת ר' מאיר, אני שונה אותה ברייתא שהבאת כסתירה בדברי ר' מאיר. דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' יהודה בן אגרא אומר משום [בשם] ר' מאיר: ספק לקט — לקט, ספק שכחה — שכחה, ספק פאה — פאה. ואין להקשות מדברי חכם אחד (הסבור שכך היא דעתו של ר' מאיר) על דברי משנתנו.

אמר לו ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן בדחיית דבריו: והרי אפילו אם אל (לא) תשנה אותה ברייתא אלא בלשון שלפיה אותו שוטה נודע הנקרא בשם בן תדל אמר שזו היא דעת ר' מאיר, עדיין הריהי קושיה על דברי משנתנו, והא טעמא קאמר [והרי טעם, נימוק לדבר הוא אומר] מדוע יש לנהוג בספק מתנות עניים להחמיר ולתיתן לעניים, שכן אמר ר' שמעון בן לקיש: מאי דכתיב [מה פירוש מקרא זה שנאמר] "עני ורש הצדיקו" (תהלים פב, ג)? מאי [מה] פירוש "הצדיקו"?

אילימא [אם תאמר] שהכוונה בדינים, שיש לדיינים להשתדל למצוא לו זכות בדין — והא כתיב [הרי נאמר] "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג, ג), שאין לדיין לנהוג כן. אלא הכוונה לומר שהמסופק אם עליו לתת מתנות עניים אם לאו, אף שספק הוא, מכל מקום צדק משלך, ותן לו. ומעתה מובן מדוע במשנתנו נקבע שבספק מתנות כהונה נוהגים להקל, ואילו בספק מתנות עניים נוהגים להחמיר!

אמר רבא בתשובה: הכא [כאן, בספק מתנות כהונה בזה שהתגייר] נוהגים להקל, משום שהפרה שלו בחזקת פטורה קיימא [עומדת], שבעודו גוי היתה הפרה פטורה ממתנות כהונה. מה שאין כן בספק מתנות עניים שהקמה — בחזקת חיובא קיימא [חיוב לקט עומדת].

אמר ליה [לו] אביי לרבא בקושיה על הסברו זה: והרי גם בדין חיוב חלה בעיסה של גר, אומרים אנו כי אם העיסה נעשית עד שלא (בטרם) נתגייר — הריהו פטור מן הפרשת החלה מעיסה זו. ואם נעשתה העיסה משנתגייר — הריהו חייב להפריש ממנה חלה. ובספק אם נעשתה העיסה לפני שהתגייר או לאחר שהתגייר — הריהו חייב, שספק חלה — חלה, אף שעיסת הגוי בחזקת פטור היא, שהרי היתה בחזקתו בעודו גוי, ועיסה שגולגלה בידי גוי פטורה מן החלה. ומדוע לא יהא דינה כדין ספק מתנות כהונה שפוטרים את הגר מלתיתן משום שהפרה היתה בחזקת פטור?

אמר ליה [לו] רבא לאביי: אין להשוות ספק חלה לספק מתנות כהונה, שכן בחלה אף שיש לה חזקת פטור, יש בה ספק איסור, שיש עונש מיתה באכילתה, וכלל הוא כי בספק איסורא [איסור] הולכים אנו לחומרא [להחמיר]. ואילו ספק מתנות כהונה אינו אלא ספק ממוני, וכלל הוא כי בספק ממונא [ממון] הולכים לקולא [להקל], ולכן סומכים על חזקת הפטור של הפרה, לפטור את הגר ממתנות כהונה.

שכן אמר רב חסדא, וכן תני [שנה] ר' חייא: שמונה מקרים של ספקות נאמרו בגר, בארבע נקבע דינו של הספק לחיוב, ובארבע לפטור. ומפרטים: בענין קרבן אשתו שילדה, שספק אם ילדה לפני שהתגיירה, וחייבת בקרבן, או שמא ילדה לאחר מכן ואינה חייבת — הרי זה ספק איסור כרת, שכל שלא התכפרה בקרבן הריהי ענושה כרת על אכילת קדשים.

וכן בספק אם עיסת הגר חייבת בהפרשת חלה — הרי זה ספק איסור מיתה, שבאכילת חלה יש עונש מיתה. וכן בספק הנוגע לבכור בהמה טמאה (פטר חמור) של הגר, שאסור בהנאה קודם שנפדה שספק אם נולד קודם שנתגייר או לאחר מכן. וכן בספק הנוגע לבכור בהמה טהורה של הגר, שיש בדבר איסור כרת לענין שחיטתו מחוץ לעזרה — באלה הולכים אנו לחיוב.