הרי בעומד בערב יום טוב ואומר "זה וזה מן האפרוחים או מן הביצים אני נוטל למחרת ביום טוב", סגיא [די] בכך שלא יהיו אלה בכלל מוקצה, ולא נצרך רב יהודה להקיש על הקן! ומשיבים: הנהו פירי חדתי הוו [אלה, האפרוחים והביצים פירות חדשים היו], שלוי בר סימון גופיה [עצמו] עדיין לא הוה קני להו [לא קנה אותם], והכי קאמר ליה [וכך אמר לו] שמואל לרב יהודה: זיל וטריף אקן דליתגבהו [לך והקש על הקן, שיגביהו] האפרוחים את עצמם, ובכך ניקנינהו [יקנה אותם] לוי בר סימון לעצמו, והדר ליקנינהו ניהלך [ואחר כך יחזור ויקנה אותם לך] בקנין סודר.

א משנה לא יטול אדם אם על בנים אפילו כדי שתשמש צפור זו כקרבן הבא לטהר את המצורע. ולגופה של מצוה זו, ומה אם מצוה זו של שילוח הקן, שהיא קלה מאוד לעשייה, שכן היא אין בה חסרון כיס של ממש, שהרי מפסיד בכך רק בכאיסר, שהוא שוויה של האם המשתלחת, אמרה התורה במתן שכרה "למען ייטב לך והארכת ימים" (דברים כב, ז), קל וחומר כמה מרובה הוא מתן השכר על קיומן של מצות חמורות שבתורה.

ב גמרא שנינו במשנתנו מתן שכרה של מצות שילוח הקן הכתוב בצידה, ובענין זה מביאים עוד. תניא דבי [שנויה ברייתא של בית] מדרשו של ר' יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה כתוב בצדה (כמצות כיבוד אב ואם, ושילוח הקן) שאין האמונה בתחיית המתים תלויה בה (נשמעת ממנה). שכן בכבוד אב ואם כתיב [נאמר] "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך" (דברים ה, טז), ובשילוח הקן כתיב [נאמר] "למען ייטב לך והארכת ימים".

ומעתה, הרי שאמר לו אביו: עלה לבירה (לבית) והבא לי גוזלות! ועלה, ושלח את האם ולקח את הבנים, ובחזרתו כשירד משם, אחרי שקיים את המצוה נפל ומת, היכן אריכות ימיו של זה? והיכן טובתו של זה? אלא חייב אתה לפרש כי "למען יאריכון ימיך" — כוונתו בעולם שכולו ארוך, "ולמען ייטב לך" — לעולם שכולו טוב.

ותוהים: ודלמא לא הוה הכי [ושמא לא היה כך]? ור' יעקב מספר רק על אפשרות, ושמא מעולם לא היה דבר כזה? ומשיבים: ר' יעקב מעשה חזא [ראה] שכך היה. ואומרים: ודלמא [ושמא] מהרהר בעבירה הוה [היה] באותה שעה, ולכך נפל ומת? ומשיבים: אף אם הרהר בעבירה באותה שעה, לא היה נענש על כך, כי מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה ואין מעניש עליה.

ושואלים: ודלמא [ושמא] מהרהר בעבודה זרה הוה [היה]? דכתיב [שנאמר] בעבודה זרה: "למען תפוש את בית ישראל בלבם" (יחזקאל יד, ה), ואמר רב אחא בר יעקב: זו מחשבת עבודה זרה שעליה נענשים!

ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא, ר' יעקב, אמר] בעקבות מעשה זה שראה: אם איתא דאיכא [יש, כך הוא, שיש] שכר מצות בהאי עלמא [בעולם הזה] — תהני ליה [תועיל לו] המצוה שקיים, ותגן עליה [עליו] דלא ליתי [שלא יבוא] לידי הרהור וליתזק [וינזק], אלא צריך לומר ששכר מצות בהאי עלמא ליכא [בעולם הזה אין]. ומקשים: כיצד אירע לזה שנפל ומת, והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר כי שלוחי מצוה אינן נזוקים! ומשיבים: בחזרתם שאני [שונה], שכיון שכבר קיימו את המצוה, עלולים הם להינזק.

ותוהים: והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר כי שלוחי מצוה אינן נזוקים, לא בהליכתן ולא בחזרתן! ומשיבים: סולם רעוע הוה [היה שם], ומקום שקבוע היזקא שאני [היזק שונה], שאף שלוחי מצוה עלולים להינזק בו. דכתיב [שכן נאמר] לכשנצטוה שמואל הנביא ללכת למשוח את דוד למלך "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני" (שמואל א טז, ב). שאף שוודאי הלך בשליחות מצוה מפי הקדוש ברוך הוא בכל זאת חשש לשלומו.

אמר רב יוסף: אלמלא דרשיה אחר להאי קרא [אילו היה דורש "אחר", אלישע בן אבויה, למקרא זה] כמו ר' יעקב בר ברתיה [בן בתו] — לא חטא [לא היה חוטא], מאי חזא [מה ראה] אלישע בן אבויה שהביא אותו לכפירה? איכא דאמרי [יש שאומרים]: כי האי מעשה חזא [כמו מעשה זה שראה ר' יעקב, אף הוא ראה], ומתוך כך בא לכלל כפירה. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] כי את לישנא [לשונו] של ר' חוצפית המתורגמן (מעשרת הרוגי מלכות) חזא [ראה], דהוה [שהיתה] מוטלת באשפה לאחר שהרגוהו. אמר אלישע בן אבויה: פה שהפיק מרגליות הוא ילחוך עפר?! והוא לא ידע לדרוש: "למען ייטב לך" — בעולם שכולו טוב, "ולמען יאריכון ימיך" — בעולם שכולו ארוך.