הכי [כך] אמר ר' יוחנן: אפילו יש לגוי בבהמה איבר שאם יינטל יהיה בה מום קל, הריהי פטורה מן הבכורה. ועוד אמר ר' יוחנן, והדתנן [וזו ששנינו במשנה]: רחל שילדה בכור שהוא מין עז, ועז שילדה מין רחל — פטורה מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנין של אימו — חייב בבכורה, מכל מקום אין מקריבים אותו, לפי שמום קבוע הוי [הוא], שאינו עתיד לעבור, שמותר לכהן לשחוט עליו (בגללו) את הבכור מחוץ למקדש.

ושואלים: בשלמא [נניח] מה שאמר ר' יוחנן: אפילו מום קל, קא משמע לן [הריהו משמיע לנו] כדברי רב הונא בעמוד הקודם, שגם אם אין לגוי שותפות אלא באזנו של עובר הריהו פטור מן הבכורה, ולאפוקי [ולהוציא] מדברי רב חסדא ורבא, שאמרו שצריך שיהיה לגוי חלק בעובר שאם יינטל יעשה אותו נבילה או טריפה.

אלא מה שאמר ר' יוחנן שרחל שילדה מין עז, אם יש בו מקצת סימנים של אמו הרי זה מום קבוע — מאי קא משמע לן [מה הוא משמיע, מחדש, לנו]? דכיון דאישתני הוה ליה מומא [שכיון שנשתנה ממראה כבש הרי זה מום]? הלוא תנינא [כבר שנינו] דבר זה במשנה: אם פיו של טלה דומה כשל חזיר — הרי זה מום!

וכי תימא [ואם תאמר] שהיה מקום לחלק: התם [שם] שפיו דומה לשל חזיר — נשתנה בצורת דבר שאין במינו קדוש בבכורה, ואילו הכא [כאן] שהוא כמין עז נשתנה בדבר שבמינו קדוש בבכורה, והוצרך ר' יוחנן לחדש שאף זה נחשב מום — הא נמי תנינא [זו גם כן שנינו] ברשימת בעלי המומים שמותר לשוחטם מחוץ למקדש: עינו אחת של כבש גדולה ואחת קטנה,

ותנא [ושנה החכם] בהסבר המשנה: גדולה — גדולה כשל עגל, וקטנה — קטנה כשל אווז! ומוסיפים: בשלמא [נניח] כשהוא אומר קטנה כשל אווז, יכול אתה לומר כי טעם הדבר הוא — משום שאין במינו קדוש בבכורה, שאין דין בכורה בעוף. אלא גדולה כשל עגל, הלוא יש במינו קדוש בבכורה! אלא לאו משום דאמרינן [האם לא משום שאנו אומרים]: כיון דאישתני הוה ליה מומא [כיון שהשתנה מצורת כבש הרי זה מום]? ואם כן לא חידש ר' יוחנן דבר!

ודוחים: לא, טעם הדבר שעינו גדולה כשל עגל הרי זה מום — אין זה משום שנשתנה מצורת כבש, אלא משום דהוה ליה [שהוא נעשה] שרוע, שנזכר בתורה ברשימת בעלי המומים (ויקרא כב, כג), כלומר, שאחד מאיבריו גדול במיוחד. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר לומר], דתנן [שכן שנינו במשנה]: מומין אלו שמנתה המשנה בבהמה, שפוסלים אותה להקרבה, בין מומין קבועין בין עוברין — פוסלין באדם, שאם היו בכהן — הריהו פסול לעבודה. יתר עליהן על מומי הבהמה, מומים נוספים באדם, ובכללם — אם היו עיניו שתיהן גדולות או שתיהן קטנות.

וטעם הדבר: גבי [אצל] אדם הוא דכתיב [שנאמר]: "איש איש מזרע אהרן" (ויקרא כב, ד), דבעינן [שצריכים אנו] לעבודת המקדש איש שהוא שוה (רגיל) בזרעו של אהרן, ולא משונה. אבל בבהמה, אם עיניה שתיהן גדולות או שתיהן קטנות — נמי לא הוי מומא [גם כן איננו מום].

ויש לשאול: עינו אחת גדולה ואחת קטנה מאי טעמא [מה טעם] הוא מום בבהמה? אי [אם] משום שינוי, שאין הוא נראה ככבש — אפילו שתיהן גדולות או שתיהן קטנות נמי [גם כן] היה צריך לפסול! אלא לאו [האם לא] משום דהוה ליה [שהוא] שרוע?

ודוחים: לא, לעולם אימא [אומר] לך שהטעם בעינו אחת גדולה ואחת קטנה הוא משום שינוי, ושינוי הוי מומא [הרי הוא מום]. ודקא קשיא [ומה שהיה קשה] לך: אם משום שינוי, אפילו שתיהן גדולות או שתיהן קטנות צריך היה להיות מום — התם [שם] אין זה נחשב שינוי, שבהמה בריאה ושמנה במיוחד עיניה גדולות, וכחושה במיוחד עיניה קטנות. ודוקא בעין אחת גדולה ואחת קטנה הרי זה נחשב כשינוי שהוא מום, שכן אי מחמת בריותא יתירא — תרווייהו בעי למיברא [אם מחמת בריאות יתירה — שתיהם היו צריכות להבריא], אי מחמת כחישותא יתירא תרווייהו בעי מיכחש [אם מחמת כחש יתר — שתיהם היו צריכות לכחוש].

א כאמור לעיל נחלקו ר' יהודה וחכמים האם שותפות הגוי בבהמה פוטרת מן הבכורה. ובענין זה מסופר, ההיא גיורתא דהוו מסרין לה אחי חיותא לפטומה [גיורת אחת שהיו מוסרים לה אחיה הגויים בהמות לפיטום] ולהשתתף בשבח שתשביח הפרה, אתאי לקמיה [באה לפני] רבא לשאול האם הבכורות של בהמות אלו קדושים בבכורה. אמר לה: לית דחש לה להא [אין מי שחושש לה להלכה זו] של ר' יהודה, שאמר: שותפות גוי חייבת בבכורה.

ב ועוד מסופר, רב מרי בר רחל הויא ליה ההיא חיותא [היה לו עדר בעלי חיים, בהמות], הוה מקנה לאודנייהו [היה מקנה את אוזניהם] של העוברים לגוי כדי להפקיעם מן הבכורה, וכך לא היו קדושים בבכורה בלידתם (שאין קדושת בכורה חלה אלא בשעת הלידה, ובשעת הלידה יש לגוי בהם חלק). ומכל מקום אסר להו [היה אוסר אותם את הבכורות] בגיזה ועבודה כדין בכור, שאסור לגזוז את צמרו ולעבוד בו, ויהיב להו [וכן היה נותן אותם] לכהנים, כדין בכור. ומסופר כי כלאי חיותא [כלו, מתו, הבהמות] של רב מרי בר רחל.

ושואלים: וכי מאחר דאסר להו [שהיה אוסר אותם] בגיזה ועבודה, ויהיב להו [ונותן אותם] לכהנים, כדין בכור, אמאי מקנה להו לאודנייהו [מדוע היה מקנה את אוזניהם] מתחילה לגוי, ומפקיעם מן הבכורה? ומשיבים: עשה כן מחשש דלמא אתי בהו [שמא יבואו בהם] לידי תקלה, שיגזזו אותם או יעבדו בהם. ושואלים: אי הכי [אם כך], מאי טעמא כלו חיותא [מה הטעם כלו הבהמות] של רב מרי? מדוע נענש? ומשיבים: משום דמפקע להו מקדושתייהו [שהיה מפקיע אותם מקדושתם] על ידי מכירת אוזניהם.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] רב יהודה: מותר לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם! ומשיבים: התם [שם] שמטיל בו מום — מקדושת מזבח קא מפקע ליה [הוא מפקיע אותו], שאינו ראוי להקרבה. אבל מקדושת כהן, שיהיה של הכהן, לא מפקע ליה [אינו מפקיע אותו], הכא [כאן], שמוכר את אוזנו לגוי — אפילו מקדושת כהן קא מפקע ליה [מפקיע אותו], שהרי שותפות הגוי פוטרת את העובר מן הבכורה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר, מדוע מתו בהמותיו של רב מרי בר רחל: רב מרי בר רחל ידע לאקנויי [יודע היה להקנות] לגוי קנין גמור את אוזנו של העובר, ואולם חזי ליה איניש אחרינא, ואזיל ועביד [רואה היה אדם אחר את רב מרי עושה כן, והולך ועושה כמותו], למכור את אוזן העובר לגוי, וסבר [וסבור] כי רב מרי מילתא הוא דעבד [דבר של מה בכך הוא שעשה] לצורך הקנאה זו, הפקעת הבכורה, ואין לדקדק בדבר ולהקנות כראוי. ואתי [ובא] בה אותו אדם לידי תקלה, שלא להקנות כראוי, ומשום כך מתו בהמותיו של רב מרי, שבאה תקלה על ידן.

ג משנה כהנים ולוים פטורין מפדיון פטר חמור שלהם מקל וחומר: אם פטרו את בכורותיהם של ישראל במדבר מן הבכורה, שנפדו על ידם, שנאמר: "קח את הלויים תחת כל בכור בבני ישראל" (במדבר ג, מה), דין הוא שיפטרו את בכורות חמוריהם של עצמן מן הבכורה.