|
טקסט הדף מנוקד
כְּדֵי לְפַרְסְמָהּ שֶׁנִּפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה
לְמֵימְרָא דְּוָלָד מְעַלְּיָא הוּא וְאַמַּאי אֵין מְטַמֵּא לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם בִּיטּוּל בְּרוֹב נָגְעוּ בָּהּ וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הָא דַּאֲמַרַן רַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי הִיא דִּתְנַן הַשִּׁלְיָא בַּבַּיִת הַבַּיִת טָמֵא לֹא שֶׁהַשִּׁלְיָא וָלָד אֶלָּא שֶׁאֵין שִׁלְיָא בְּלֹא וָלָד רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר וָלָד נִימּוֹק עַד שֶׁלֹּא יָצָא תְּנַן הָתָם אֵין לִנְפָלִים פְּתִיחַת הַקֶּבֶר עַד שֶׁיַּעֲגִילוּ רֹאשׁ כְּפִיקָּה מַאי כְּפִיקָּה אָמַר רַב הוּנָא כְּפִיקָּה שֶׁל צֶמֶר אֲמַר לֵיהּ חִיָּיא בַּר רַב לְרַב הוּנָא רַבִּי פָּרֵישׁ שֶׁל שְׁתִי אוֹ שֶׁל עֵרֶב אֲמַר לֵיהּ תַּנְיָא פִּיקָּה שֶׁל שְׁתִי דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שֶׁל עֵרֶב רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר מִשֶּׁיֵּרָאוּ טְפִיפִיּוֹת מַאי טְפִיפִיּוֹת אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק כָּךְ הָיוּ מְפָרְשִׁין בִּירוּשָׁלַיִם כִּפְרֵידָה שֶׁכּוֹרַעַת לְהַטִּיל מֵימֶיהָ וְנִרְאֵית פִּיקָּה מִתּוֹךְ פִּיקָּה אָמַר רַב הוּנָא שָׁמַעְתִּי שְׁתֵּי פִּיקוֹת אַחַת שֶׁל שְׁתִי וְאַחַת שֶׁל עֵרֶב וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שָׁלֹשׁ פִּיקוֹת שָׁמַעְתִּי אַחַת שֶׁל שְׁתִי וְאַחַת שֶׁל עֵרֶב וְאַחַת שֶׁל פִּיקָּה גְּדוֹלָה שֶׁל סַקָּאִין וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ כִּי אֲתָא רָבִין פֵּירְשַׁהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן שֶׁל אִשָּׁה כְּשֶׁל שְׁתִי שֶׁל בְּהֵמָה כְּשֶׁל עֵרֶב פִּיקָּה גְּדוֹלָה שֶׁל סַקָּאִין כְּדִתְנַן גּוּשׁ הַבָּא מִבֵּית הַפְּרָס מֵאֶרֶץ הָעַמִּים שִׁיעוּרוֹ כְּפִיקָּה גְּדוֹלָה שֶׁל סַקָּאִין שֶׁהוּא כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִין וְיֶשְׁנוֹ בְּצַד הָעֶלְיוֹן שֶׁל מְגוּפַת הֶחָבִית הַלַּחְמִית אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה הַלּוֹקֵחַ צִיר מֵעַם הָאָרֶץ מַשִּׁיקוֹ בְּמַיִם וְטָהוֹר מִמָּה נַפְשָׁךְ אִי מַיָּא רוּבָּא נִינְהוּ כֵּיוָן דְּעָבֵיד לְהוּ הַשָּׁקָה טָהֲרִי לְהוּ וְאִי רוּבָּא צִיר נִינְהוּ צִיר לָא בַּר קַבּוֹלֵי טוּמְאָה הוּא מַאי אִיכָּא מִשּׁוּם הָנָךְ מִיעוּטָא דְּמַיָּא הָנָךְ בָּטְלוּ לְהוּ בְּרוּבָּא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לִטְבּוֹל בָּהֶן פִּיתּוֹ אֲבָל לִקְדֵירָה לֹא מָצָא מִין אֶת מִינוֹ וְנֵיעוֹר יָתֵיב רַב דִּימִי וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי וְכִי טוּמְאָה שֶׁבָּטְלָה חָזְרָה וְנֵיעוֹרָה אֲמַר לֵיהּ וְאַתְּ לָא תִּסְבְּרַהּ וְהָתְנַן סְאָה תְּרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה רש"י
ומשני כדי לפרסמה. לאם שפטורה מן הבכורה דמדקברינן לחררה מחזקינן ליה כולד: וקפריך כיון דפטרת ליה מבכורה למימרא דולד מעליא הוא ואמאי אינה מטמאה: ביטול ברוב. להכי אינה מטמאה שבטל הבשר ברוב דם וגנונים שיוצאין עמו: נגעו בה. הא דאמרן דלא מטמא במגע משום ביטול ברוב: השליא בבית. שהפילה האשה שליא ואין ולד ניכר בה: הבית טמא. כדקתני טעמא דאין שליא בלא ולד אלא שנימוק ואעפ''כ מטמא: רבי שמעון אומר הולד נימוק. ומוקמינן התם דטעמא דר' שמעון דאמר הבית טהור משום ביטול ברוב נגעו בה במסכת נדה בפרק המפלת (דף כז.): פתיחת הקבר. אשה שמת עוברה במעיה וישבה על המשבר ונפתח קבר הרחם בבית זה ולא יצא הולד והוציאוה לבית אחר טמא הבית הראשון כאילו נולד שם דטומאה בוקעה והוא הדין פתיחת הקבר אינו לנפלים אלא לנפל שהעגיל ראשו כבר שעב ראשו: פיקה של צמר. למושי''ל: רבי פריש. דצריך פיקה של שתי שקטנה או פיקה של ערב שגדולה: אמר ליה תניא. דפליגי בה: משיראו טפיפיות. ר''א בר צדוק פליג אתנא קמא ואמר אע''ג שלא העגילו ראש כפיקה יש פתיחת הקבר משיפתח רחמה כל כך שיראו בתוך רחמה טפיפיות: כפרדה זו שכורעת להטיל מים. וכורעת יותר מבהמה וחיה ומתוך כריעה נפתח רחמה מאד ונראין קמטים ברחם: פיקה מתוך פיקה. והיינו טפיפיות תרי זימני פיפי היינו פיקה: ואין לי לפרש. איני יודע לפרש: של אשה. דין להיות לה פתיחת הקבר: של בהמה. שלא תהא כטומאה בלועה לטומאת מגע משום נבילה של נפל אם הושיט הרועה יד ונגע בו להוציאו מן הרחם: כשל ערב. משהעגיל ראש כפיקה של ערב ואי לאו טמא בלועה היא ולא מטמיא כדתנן בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע בו טהור בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע:): גוש. עפר שיעורו לטמא באהל ולשרוף עליו תרומה וקדשים: כפיקה גדולה של סקאין. מרצופין סקאין גדולים של גמי וכשנועלין אותן חותמין אותן: וישנו בצד העליון של מגופת חבית הלחמית. כלומר שישנו לאותו חותם בצד העליון של כיסוי שעושין לחביות של חרס רחב מלמטה לכסות החבית והולך ומתקצר למעלה כדי שיאחז בידים ואותו צד שהולך וכלה קרי צד העליון. הלחמית שעושין בבית לחם: משיקו במים. שמא נטמא מחמת מגע עם הארץ: וטהור. ממה נפשך דודאי מים מעורבים בו ואי מיא רובא ובטיל הציר ברוב ומקבל טומאה מחמת המים ומיא סלקא להו טבילה בהשקה שנותן הכלי במקוה עד שעוברים מי המקוה על פיו ונושקין עם המים שבתוך הכלי ואע''ג דאוכל ומשקה לית להו טהרה במקוה מיא סלקא להו השקה דהוי כמי שזרען וחוזר ונוטלן דזריעה מטהרה מטומאה דתנן (תרומות פ''ט מ''ז) שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהורין בתשובת רבינו גרשון מצאתי כך: ציר לאו בר קבולי טומאה. דזיעה בעלמא הוא שיוצאה מן הדגים כשמולחין אותן: משום הך מיעוטא דמיא. דמקבלי טומאה והשקה לא מהניא להו הואיל ורובא ציר ובאוכל לא סלקא השקה בטלי להו ברובא ולא הוי הציר טמא: לא שנו. דבטלו ברוב ומותר הציר אלא לטבל פיתו: אבל לתקן את הקדירה אסור. שהמים שבתוך הציר מוצאין מים שבקדירה ומצטרפין יחד ורבין על הציר ומטמאין אותו: מצא מין את מינו וניעור. מתורת ביטול וחוזר לטומאה: להאי שמעתא. דרבי ירמיה:
תוספות
רבי אליעזר ורבי שמעון אמרו דבר אחד. אע''ג דרבנן מודו לר' שמעון דבטל כשהוציאוהו בספל לבית החיצון כדאמר בנדה פ' המפלת (דף כז.) מ''מ לא אשכח אמרו דבר אחד אלא מר' אליעזר בן יעקב ור' שמעון דלשניהם בטל בתחלת לידה ואע''ג דמילתא דר' אליעזר בן יעקב לא דייקא כלל דבטל אלא דרבי חייא הוא דקאמר הכי י''ל דתני ר' חייא דקאמר היינו שהיה שונה בו במילתיה דרבי אליעזר בן יעקב דאינה מטמאה במגע ולא במשא והכי איתא בהדיא בתוספתא: עד שיעגילו ראש כפיקה. הא דתנן בפ' המקשה (חולין ד' ע:) בהמה שמת עוברה במעיה והושיט הרועה ידו טהור כשלא העגיל כפיקה וכן אידך דקתני התם אשה שמת ולדה במעיה ופשטה החיה כו' האשה טהורה עד שיצא הולד ומשמע בגמ' דטהורה משום דהויא טומאה בלועה והחיה טמאה שמא יוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור ולאו אדעתה כשלא העגיל ראש כפיקה נמי איירי דאין לומר דלעולם הוי כפיקה וקודם פתיחת הקבר דהא לא מטמא אלא גזירה שמא יוציא ראשו חוץ לפרוזדור משמע דקודם לכן טהורה אע''ג דפתיחת הקבר הוא קודם לכן דהא ביציאת ראש חוץ לפרוזדור הוי כילוד לגמרי: בצד העליון של מגופת החבית. יש באותה מגופה כעין בית יד שעושין לאוחזה והוא עגול כעין אותה שקורין פיל מיי''ל בלע''ז: הנך מיעוטא דמיא בטילן להו ברובא. ולא דמי לשאר איסורין שהוא בנותן טעם דלא אתמר טעם כעיקר לענין טומאה וכן נבילה בטילה בשחוטה לענין טומאה אפי' חזר ונתבשל הכל ביחד: בטילי להו ברובא. ואפי' היו מחצה על מחצה מ''מ מטעם דלא בטל סלקא להו השקה: אבל לקדירה לא מצא מין את מינו וניעור. לא דמי להא דאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין דף ק: ושם) ובפרק הקומץ רבה (מנחות דף כג.) ובפ' בתרא דע''ז (דף עג.) סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו דהתם אין מינו נאסר אלא מכח האיסור שנתערב ואי אפשר להבדילו ובכ''מ שישנו היתר הוא לפיכך שייך לומר סלק אבל היכא דמינו עצמו מטמא מחמת מגע מים הטמאים אין שייך לומר בו סלק: וניעור. פירש הקונט' שהמים חוזרים ורבים על הציר ומטמאין אותו ולא דק דציר לאו בר קבולי טומאה הוא אלא זהו ניעור דמקמי הכי בטל הציר מן המים טומאת משקין מחמת רוב ציר ועכשיו שהמים ניעורו לכמו שהן תחלה קודם שנתערבו בציר: יתיב רב דימי וקאמר להא שמעתא כו'. הקשה הרב רבי אפרים דהכא אית ליה לרב דימי דאפילו טהרה עוררת טומאה ובפ' בתרא דע''ז (דף עג.) אית ליה דאפי' איסור אין עורר איסור דקאמר המערה
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|