|
טקסט הדף מנוקד
תָּנוּ רַבָּנַן וְכוּלָּן שֶׁחָזְרוּ בָּהֶן אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָן עוֹלָמִית דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חָזְרוּ בְּמַטְמוֹנִיּוֹת אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָן בְּפַרְהֶסְיָא מְקַבְּלִין אוֹתָן
אִיכָּא דְּאָמְרִי אִם עָשׂוּ דִּבְרֵיהֶן בְּמַטְמוֹנִיּוֹת מְקַבְּלִין אוֹתָן בְּפַרְהֶסְיָא אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָן רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמְרִים בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מְקַבְּלִין אוֹתָן מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אָמַר רַבִּי יִצְחָק אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ הַזּוּג תָּנוּ רַבָּנַן בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים חָבֵר וְנַעֲשָׂה גַּבַּאי דּוֹחִין אוֹתוֹ מֵחֲבֵירָתוֹ פֵּירַשׁ אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ חָזְרוּ לוֹמַר פֵּירַשׁ הֲרֵי הוּא כְּכׇל אָדָם רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ שַׁעְתָּא הֲוָה עָיֵיל גַּבֵּיהּ רַבָּה וְרַב יוֹסֵף וְאַרְבַּע מְאָה זוּגֵא דְּרַבָּנַן שְׁמַע דְּאָתוּ קְטַיר לְהוּ אַרְבַּע מְאָה תַּכְתָּקֵי לְסוֹף שְׁמַעוּ דְּנַעֲשָׂה גַּבַּאי שְׁלַחוּ לֵיהּ זִיל לַחֲשִׁיבוּתֵיהּ זִיל לְקַדְמוּתֵיהּ שְׁלַח לְהוּ הֲדַרִי בִּי רַב יוֹסֵף לָא אֲזַל רַבָּה אֲזַל רַב יוֹסֵף אָמַר תְּנֵינָא פֵּירַשׁ אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ רַבָּה אָמַר תְּנֵינָא חָזְרוּ לוֹמַר פֵּירַשׁ הֲרֵי הוּא כְּכׇל אָדָם תָּנוּ רַבָּנַן כׇּל הַבְּכוֹרוֹת אָדָם רוֹאֶה חוּץ מִשֶּׁל עַצְמוֹ וְרוֹאֶה אֶת קֳדָשָׁיו וְאֶת מַעְשְׂרוֹתָיו וְנִשְׁאָל עַל טׇהֳרוֹתָיו אָמַר מָר כׇּל הַבְּכוֹרוֹת אָדָם רוֹאֶה חוּץ מִשֶּׁל עַצְמוֹ בְּמַאי עָסְקִינַן אִילֵימָא בְּחַד מִי מְהֵימַן אֶלָּא בִּתְלָתָא וּמִי חֲשִׁידִי וְהָתְנַן מֵיאֲנָה אוֹ שֶׁחָלְצָה בְּפָנָיו יִשָּׂאֶנָּה מִפְּנֵי שֶׁהוּא בֵּית דִּין לְעוֹלָם בְּחַד וְכִדְאָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּיָחִיד מוּמְחֶה הָכָא נָמֵי בְּיָחִיד מוּמְחֶה וְרוֹאֶה אֶת קֳדָשָׁיו דְּאִי בָּעֵי מִיתְּשִׁיל עֲלַיְיהוּ וּמַעְשְׂרוֹתָיו דְּאִי בָּעֵי שָׁדֵי בֵּיהּ מוּמָא בְּכוּלֵּיהּ עֶדְרֵיהּ וְנִשְׁאָל עַל טׇהֳרוֹתָיו דְּהָא חֲזוּ לֵיהּ בִּימֵי טוּמְאָתוֹ הֲדַרַן עֲלָךְ עַד כַּמָּה יִשְׂרָאֵל חַיָּיבִין מַתְנִי' כָּל פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין הֲנָאָתָן לַהֶקְדֵּשׁ נִמְכָּרִין בָּאִיטְלִיז וְנִשְׁחָטִין בָּאִיטְלִיז וְנִשְׁקָלִין בְּלִיטְרָא חוּץ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁהֲנָיָיתָן לַבְּעָלִים פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין הֲנָיָיתָן לַהֶקְדֵּשׁ וְשׁוֹקְלִין מָנָה כְּנֶגֶד מָנָה בַּבְּכוֹר רש"יוכולן שחזרו בהן. סיפא דהך ברייתא דלעיל היא דקתני הבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר אחד וכן כהן שקיבל עליו דברי כהונה חוץ מדבר אחד וכן בלוי שקיבל עליו דברי לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותן שנאמר המקריב את דם השלמים וגו' בזמן שהכהנים עושין רצונו של מקום מה כתיב בהם חלקם נתתי אותם מאשי וכשאין עושין רצונו של מקום מה כתיב בהן מי גם בכם ויסגור דלתים וכולן שחזרו בהן אין מקבלין אותם עולמית כו' בתוספתא דמסכת דמאי בפ' האורז במקומו מותר בחלת אנטוכיא: עשו דברים במטמוניות. שלא חיללו שם שמים בפרהסיא מקבלין אותם: כאותו הזוג. ר''ש ור' יהושע בן קרחה: גבאי. ממונה למלך לגבות מס מישראל: פירש. מן הגבאות: איצטריכא ליה שעתא. שהיו חכמים צריכין לו לשאול הימנו הלכות: קטר להו. קשר ותיקן להם ארבע מאות: תכתקי. כסאות: זיל לחשיבותיה. ילך לחשיבותיה אחר החשיבות שבחר לו להיות מוכס ואנו לא נלך אצלו: הדרי בי. מגבאות: ורואה את קדשיו. אם יש לו שלמים בביתו ונפל בהן מום יראה אם קבוע הוא ויפדם ויוציאם לחול: מעשרותיו. מעשר בהמה שנפל בהם מום: ונשאל על טהרותיו. הוא עצמו אם בקי בהלכות נשאל לעצמו על טהרותיו אם אירע בהן ספק ואינו צריך לילך אצל חכם אחר: חוץ משל עצמו. שאין כהן רשאי לראות מום של בכורותיו ולהתירו: וחד מי מהימן. להתיר בכור ואפילו של אחרים והאנן תנן לקמן בפרק כל פסולי המוקדשין (דף לו:) בכור שניסמית עינו ונקטעה ידו הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת: אלא בתלתא. וכהן בעל הבכור אחד מהן: ומי חשידי. כולהו בשבילו: והתנן. ביבמות: מיאנה או שחלצה. אשה לפני החכם מותר לישאנה ואינו נחשד לומר על מנת כן התירה: מפני שהוא ב''ד. כלומר שלא היה לבדו שם אלא בית דין שלשה היו שם: כדאמר רב חסדא אמר רבי יוחנן ביחיד מומחה. במסכת נדרים בפרק נערה המאורסה (דף עח.): ורואה את קדשיו. ואינו נחשד לומר על מום עובר שהוא קבוע דמה לו לשקר הא אם היה רוצה להוציאן לחול יכול לעשות בהיתר ולישאל לחכם ולפתוח בחרטה דהקדש טעות ולומר בטעות הקדשתיו אבל בבכור דאיהו לא אקדשיה דהא מרחם קדוש ליכא למימר הכי ונחשד: ומעשרותיו. דאינו נחשד לומר על עובר שהוא קבוע דאי הוה בעי מעיקרא הוה עביד בהיתירא קודם שיעשר עדרו: שדי מומא בכולהו. דעדיין אינן קדושים דליהוי כמטיל מום בקדשים ואח''כ יעשר דמעשר בהמה חל על המום דכתיב (ויקרא כז) לא יבקר בין טוב לרע הילכך אינו נחשד: ונשאל על טהרותיו. אינו חשוד לומר על טמא טהור דאם טמאות הן מה יפסיד הא חזא ליה בימי טומאה ובחולין קמיירי דתרומה טמאה לא חזיא ליה אפילו בימי טומאתו: מתני' כל פסולי המוקדשין. קדשים שנפל בהן מום: הנאתן להקדש. אם מוכרין אותן ביוקר הנאת הקדש היא ובגמרא מפרשא כולה: באיטליז. בשוק שלוקחין הרבה ונמכר ביוקר: ונשקלין בליטרא. כדרך שהקצבין מוכרין בשר חולין: בכור ומעשר. אם נמכרין ביוקר: הנאתן לבעלים. בכור הנאתו לכהן ומוכר הבשר לכל מי שירצה דבשר בכור נאכל לכל אדם והכהן נוטל דמיו ולכהן קרי בעלים של בכור ומעשר הנאת מכירתו ביוקר לבעליו ישראל היא ומשום הנאת הדיוטות לא מזלזלינן בקדשים לנהוג בהן מנהג חולין למוכרו באיטליז אלא בביתו ואף על פי שלא יקפצו עליהם בני אדם כל כך ואין נשקלין בליטרא אלא באומד ואם יפסיד לית לן בה: ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור. שאם יש לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא יכול לשקול בשר בכור כנגדה: תוספותוכולן שחזרו בהן כו'. פ''ה בפ''ק דע''ז (דף '.) אגזלנים ועמי הארץ קאי שחזרו מרשען למוטב וזהו תימה למה אין מקבלין אותם דמשמע דאין תקנה לעשות עם הארץ [חבר] שמקבל עליו דברי חבירות כו' ועוד דלשון עולמית משמע שכבר קבלו פעם אחרת ועוד דאמר רבי יהודה חזרו בהן במטמוניות אין מקבלין אותן שאם חזרו למוטב במטמוניות ולא בפרהסיא אין מקבלין אותן וכי זו ירא שמים בסתר ואומר ר''ת דקאי ארישא דקתני בתוספתא דדמאי בפרק שני עם הארץ שקבל עליו דברי חבירות כו' (עובד כוכבים שקבל עליו דברי חבירות כו') גר שקיבל עליו דברי תורה כו' כהן שקבל עליו כהונה כו' לוי שקבל עבודת לויה כו' והדר קתני וכולן שחזרו בהן כלומר שחזרו לסורם וקלקלו מעשיהם אין מקבלין אותן עולמית כיון דלא יכלו לעמוד בה ר' יהודה אומר במטמוניות כלומר שחזרו לסורם במטמוניות ובגלוי נזהרין על דברי חבירות אין מקבלין אותן שגונבין דעת הבריות ואין עושין אלא לפנים אבל אם לגמרי קלקלו מעשיהם אף בפרהסיא מקבלין אותן כשישוב דכשחוזרין חזרה לגמרי: איכא דאמרי עשו דבריהם במטמוניות. שהכרנו בהם מתחלה קודם שחזרו לסורם שהיו נוהגין דברי חבירות אף בסתר מקבלין אותם כשישובו אבל אם לא הכרנו בהם מעולם שעשו דברי חבירות כי אם בפרהסיא ובצנעה לא היו נזהרין היטב אין מקבלין אותם שגונבי דעת הבריות הם: דהא חזו ליה בימי טומאתו. תימה ותרומה טמאה דלא חזיא ליה וכי לא יהיה נאמן וכן בשאר כל איסור והיתר ובהדיא אמרינן בריש הדר (עירובין ד' סג.) האי צורבא דרבנן חזי ליה לנפשיה: מתני' חוץ מן הבכור והמעשר שהנאתן לבעלים. אע''פ שמפרש טעם משום דהנאתן לבעלים על כרחין מדאורייתא היא כדמוכח בפרק קמא דתמורה (דף ח.) ובסוף חלק (סנהדרין דף קיב:) גבי עיר הנדחת דדריש בהמתך מי שנאכלין בתורת בהמתך יצא בכור ומעשר שאין נאכלין בתורת בהמתך דתנן כל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז חוץ מן הבכור והמעשר ושמא משום קרא נפקא דאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאתן להקדש: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|