מימר אמר [אומר הוא לעצמו]: לא שביק צורבא מרבנן ויהיב לדידי [יניח הבעלים כהן תלמיד חכם ויתן דווקא לי] את הבכור. אבל "רועי כהנים" רועים של כהנים והן ישראל — אינן נאמנין, דחיישינן [מפני שחוששים אנו] ללגימא, שמא הוא משקר על מנת שיאכיל הכהן גם אותו מן הבכור.

וכל שכן רועה כהן לבעלים כהן אינו מעיד לו על בכורו, דחיישינן [מפני שחוששים אנו] לגומלין, שהכהנים חשודים לשקר בעדותם זה על בכורו של זה, וחיישינן [וחוששים אנו] גם ללגימא. ואתא [ובא] רבן שמעון למימר [לומר]: נאמן הכהן על בכור של חבירו הכהן, ואינו נאמן על של עצמו. ואתא [ובא] ר' מאיר למימר [לומר]: החשוד על הדבר, כגון, הכהנים החשודים על הבכורות, לא דנו ולא מעידו כלל. ונחלקו, איפוא, ר' יוחנן ור' אלעזר, האם לדעת התנא הראשון במשנתנו, כהנים רועי בהמות ישראל נאמנים על מומי הבכור.

ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] כי לדעת התנא הראשון רועי בהמות ישראל והן הרועים כהנים נאמנין — היינו דאתא [זהו שבא] ר' מאיר למימר [לומר]: החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, שהרועה הכהן פסול מלהעיד גם על של הבעלים הישראל.

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהתנא הראשון סבור כי רועי כהנים בי [בבית] ישראל אין נאמנין, מאי אתא [מה בא] ר' מאיר לאשמועינן [להשמיע לנו]? הרי היינו תנא קמא [זו היא שיטת התנא הראשון]!

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] מה שאמר ר' יהושע בן קפוסאי. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהושע בן קפוסאי אומר: בכור בי [בבית] כהן, שנפל בו מום — צריך שנים מן השוק להעיד עליו, שלא נעשה במתכוון בידי אדם. אבל בני ביתו, ואפילו הרועים, אינם נאמנים.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו בנו של הכהן מעיד עליו, אפילו בתו מעידה עליו. ר' יוסי אומר: אפילו עשרה והן בני ביתו אין מעידין עליו. וכך נחלקו במשנתנו: התנא הראשון סבור כר' יהושע בן קפוסאי, שרועים כהנים אינם נאמנים להעיד על בכור של הבעלים, אבל שני כהנים מן השוק נאמנים על כך. ולדעת ר' מאיר גם שני כהנים מן השוק אינם נאמנים, מפני שהכהנים חשודים על הדבר.

ומעירים, כמאן אזלא הא דאמר [כדעת מי הולכת זו שאמר] רב חסדא אמר רב קטינא: ספק בכור שנולד בי [בבית] ישראל, כגון שספק אם כבר ביכרה אמו, והוא נשאר ביד בעליו, וכשיפול בו מום רשאי לאוכלו — בני ביתו אינם נאמנים להעיד שמום שבו לא נעשה במתכוון, אלא צריך שנים מן השוק להעיד עליו, ואז מותר לבעליו לאוכלו?

כמאן [כדעת מי] נאמרה — כדעת ר' יהושע בן קפוסאי, האומר שבני ביתו של כהן אינם נאמנים להעיד על הבכור שבביתו. וכדין הכהן בבכור, כן דין הבעלים בספק בכור.

רב נחמן אמר: בעלים עצמם מעידין עליו, על ספק בכור. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], אלא כל אדם חשוד על מום של בכורו, אם כן, מעשר בהמה, שאף הוא נאכל על ידי הבעלים לכשיפול בו מום, לדעת ר' מאיר מי מעיד עליו? והרי לדעתו, כל החשוד על של עצמו אינו נאמן על של אחרים, וכל אדם חשוד על מעשר שלו!

ודוחים את הראיה: לגבי מעשר, ודאי כל אדם מהימן [נאמן] על של עצמו, ומדוע? דאי בעי שדי ביה מומא בכוליה עדריה [שאם היה רוצה לעשות את המעשר בעל מום, היה מטיל מום בכל עדרו] בהיתר, ואחר כך מעשר. אלא כך טוען רב נחמן: אם ספק בכור אין הבעלים נאמנים עליו, לר' מאיר מי מעיד עליו? והרי כל אדם חשוד על ספק בכור שלו!

וכי תימא [ואם תאמר]: הכי נמי דלית ליה תקנתא [כך גם כן, שלר' מאיר אין לו תקנה] לספק בכור, והתנן [והרי שנינו במשנה], שהיה ר' יוסי אומר: כל ספק בכור שחליפיו ביד כהן, כגון שנולדו לבהמתו המבכירה שני זכרים, ואינו יודע איזה מהם בכור, והכהן מקבל אחד מהם. האחר, שנשאר בידי הבעלים, לכשיפול בו מום ויישחט — פטור מן המתנות, מלתת לכהן זרוע לחיים וקיבה שנותנים מכל בהמת חולין, ור' מאיר מחייב במתנות. ומכאן שאף ר' מאיר סבור שאם נפל בו מום הריהו נשחט עליו!

אלא שמע מינה [למד מכאן]: בעלים מעידין עליו, על ספק בכור שלו, למרות שכהנים אינם נאמנים על הבכור, ומדוע נאמן? כי כהנים הוא דחשידי אמומי [שהם חשודים על הטלת מומים], אבל ישראל לא חשידי אמומי [אינם חשודים על הטלת מומים].

א ובפסיקת ההלכה בענין עדות על מומי הבכור, איתמר [נאמר], רב נחמן אמר: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, שכהן יכול להעיד על בכור של כהן אחר, שנפל בו מום מאליו, ואפילו הוא בן ביתו. רבא אמר: הלכה כר' יוסי, שבני ביתו של אדם אינם נאמנים.

ושואלים: ומי [והאם] אמר רבא הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] רבא: אם בעלים היו עומדים עמנו בחוץ, ובכור זה נכנס שלם לבית ויצא חבול — מעידין עליו בני הבית שהמום שבו נפל מאליו. משמע שאין חושדים בבני ביתו של הכהן! ומשיבים: אימא [אמור] שכך אמר רבא: אם כל בעלים, כל בני הבית היו עומדים בחוץ, ונכנס הבכור לבית ויצא חבול — יש להניח שנפל בו מום זה מאליו, ולא חיישינן [ואין אנו חוששים].

ושואלים: אי הכי מאי למימרא [אם כך אתה מפרש, מה בא רבא לומר]? הרי פשוט הדבר! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ניחוש לחשדא [נחשוש לחשד], שמא מתחילה עשו דבר שיגרום לו מום זה, קא משמע לן [משמיע לנו] שאין אנו חוששים. ומסכמים: והלכתא [והלכה] כרבן שמעון בן גמליאל, שבנו וביתו של כהן מעידים על הבכור. ודוקא בנו ובתו מעידים עליו, אבל אשתו לא נאמנת, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אשתו כגופו דמי [נחשבת].

ב אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: לדעת ר' מאיר, דאמר [שאומר] החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, ולכן כהנים אינם מעידים כלל על בכור, מפני שהם חשודים על כך. וקאמר [ומצד אחר אומר] ר' מאיר כי החשוד לעבור על דבר אחד חשוד לעבור על כל התורה כולה. אם כן, כהנים, הכי נמי דלא דייני דינא [כך גם כן תאמר שאינם דנים דין], לשיטתו, שהרי הם חשודים לכל התורה כולה? והכתיב [והרי נאמר] לגבי הכהנים: "ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע" (דברים כא, ה), ומשמע שהם דנים דין!