בבא בהרשאה, שבא אחד מהאבות ובידו כתב הרשאה מהאב השני, לדון עם הכהן על חמש הסלעים שבידו, ולכן אין הכהן יכול לדחותם. אבל כשנתנו לשני כהנים, לא יועיל כתב הרשאה, מפני שכל כהן ידחה אותם ויאמר שחבירו הוא שנטל את פדיון המת.

ומקשים, והאמרי נהרדעי [והרי אומרים חכמי נהרדעא]: לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי [אין כותבים הרשאה על מיטלטלים], אלא רק על תביעת קרקע, ואלו כאן תובעים מהכהן מעות שהם מיטלטלים! ומשיבים: הני מילי [דברים אלו], שאין כותבים על מיטלטלים, אמורים היכא דכפריה [במקום שכפר בו הנתבע], שהוא טוען שלא קיבל מן התובע דבר, אבל היכא דלא כפריה — כתבינן [במקום שלא כפר בו — כותבים אנו] הרשאה גם על מיטלטלים. וכאן הכהן טוען שהתובע אותו אינו אבי המת, אך אינו כופר בעצם קבלת המעות.

א שנינו במשנה, שאם שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו, ילדו זכר ונקבה, ואין ידוע של מי הזכר ושל מי הנקבה — האבות פטורים מפדיון הבן, מפני שכל אחד טוען שאשתו ילדה נקבה. אבל הבן חייב בפדיון, מפני שהוא ודאי בכור. ואם ילדו שתי נקבות וזכר, או שתי נקבות ושני זכרים — אין כאן לכהן כלום, שמא הנקבות נולדו תחילה. תנא [שנה] רב הונא לגבי אותו מקרה: ילדו שני זכרים ונקבה — אין כאן לכהן כלום, למרות שוודאי יש כאן בכור. ולא רק האבות פטורים, מפני שכל אחד טוען שהנקבה היא בתו, ונולדה ראשונה, אלא גם הבנים פטורים, מפני שכל אחד מן הזכרים טוען שמא נולדה נקבה לפניו.

ושואלים: ותנא דידן [והתנא שלנו] מדוע לא הוסיף אופן זה? ומשיבים: כיון שבאופן שנשואות הנשים לשני אנשים הוא דמשכחת לה [שאתה מוצא אותה] לפטור לגמרי, אבל באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה [אין אתה מוצא אותה] לפטור, שהרי ודאי נולד בכור לאיש זה, ובכל מקרה הוא חייב חמישה סלעים לכהן — לא מתני ליה [אינו שונה אותו התנא שלנו] גם בשתי נשים של שני אנשים. מפני ששיטתו של התנא במשנתנו היא שבכל מקום בו הוא שונה "אין כאן לכהן כלום" הדין זהה גם בשתי נשים של שני אנשים וגם בשתי נשים של איש אחד.

ב משנה מת הבן בתוך שלשים יום, אף על פי שנתן כבר האב פדיון לכהן — יחזיר לו הכהן את חמשת הסלעים. מת הבן לאחר שלשים יום, אף על פי שלא נתן האב עדיין — יתן, שהרי כבר נתחייב בפדיונו. מת ביום שלשים עצמו — הרי זה כיום שלפניו, שאין מצות פדיון אלא למי שכבר מלאו לו שלושים יום. ר' עקיבא אומר: אם כבר נתן לכהן את הסלעים — לא יטול ממנו, ואם עדיין לא נתן — לא יתן.

ג גמרא בענין מחלוקת חכמים ור' עקיבא שבמשנתנו, מסבירים: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים] שאין מצות פדיון אלא לאחר שנשלמו שלושים יום? גמרי [למדים הם] בגזירה שווה "חדש" "חדש" מפדיון בכורות ישראל במדבר, כאשר באו הלויים תחתם, מה התם [שם] בפדיון על ידי הלויים נאמר: "...פקוד כל בכר זכר לבני ישראל מבן חדש ומעלה" (במדבר ג, מ), שמשמעו — לאחר שלושים, אף הכא נמי [כאן גם כן], במצות הפדיון לדורות, שנאמר "מבן חדש תפדה" (במדבר יח, טז), צריך להיות ומעלה, כלומר, לאחר שלושים.

ור' עקיבא מספקא ליה [מסופק היה לו הדבר]: האם מדאיצטריך למכתב [מכך שהוצרך לכתוב בתורה] "ומעלה" גבי [אצל] מצות ערכין: "ואם מבן ששים שנה ומעלה..." (ויקרא כז, ז), ללמד ש"בן ששים" הוא מי שכבר מלאו לו ששים שנה, ולא גמרי [למדים] דיני הערכין בבנין אב מפדיון הבכורות במדבר (שנאמר בו "ומעלה"), שכל מקום בו נאמר "מבן" הרי זה מי שנשלם בו פרק זמן זה, אם כן, פדיון הבכורות במדבר וערכין הוו להו [הרי הם] שני כתובים הבאים כאחד, המלמדים אותו דין,

וכל שני כתובים הבאים כאחד — אין מלמדין למקום אחר.

ולכן יש לומר כי בפדיון בכורות לדורות דינו של יום שלושים כיום שלאחריו, ושלא כדעת חכמים; או דלמא [שמא]: כי [כאשר] אומרים אנו ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין — הרי זה לעלמא [לכלל], לדינים שונים לגמרי, אבל לגופייהו [לעצמם] מלמדין, ויש ללמוד פדיון בכורות לדורות מפדיון הבכורות במדבר, ודינו כיום שלפניו. ומשום הכי [כך] מספקינן ליה [מסופקים אנו בו], לדעת ר' עקיבא, בבכור ביום שלושים.

אמר רב אשי: הכל מודים לענין אבילות, שולד שמת ביום שלשים — נידון כמת ביום שלפניו, שדינו כנפל, ואין נוהגים בו דיני אבילות. וטעם הדבר, שהרי אמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל.

ד משנה מת האב בתוך שלשים יום ללידת הבכור — הרי הבן בחזקת שלא נפדה, מפני שאין רגילים לפדותו אז, עד שיביא הבן ראיה שנפדה; מת האב לאחר שלשים יום — הרי הבן בחזקת שנפדה, עד שיאמרו לו לבן שלא נפדה. היה צריך הוא לפדות עצמו, שאביו לא פדאו, וגם את בנו צריך הוא לפדות — הוא קודם לבנו. ר' יהודה אומר: בנו קודמו, שמצותו (מצות פדיון האב עצמו) מוטלת היתה על אביו, ומצות פדיון בנו — מוטלת עליו.

ה גמרא איתמר [נאמר] נחלקו אמוראים בענין זה: הפודה את בנו ונתן לכהן חמישה סלעים בתוך שלשים יום ללידת הבן, רב אמר: בנו פדוי, ושמואל אמר: אין בנו פדוי. ומסבירים: דכולי עלמא [לדעת הכל], אם אמר האב "מעכשיו הוא פדוי" — אין בנו פדוי, שהרי עדיין אין חיוב בפדיון, וכן מצד אחר, אם אמר האב שהפדיון יחול לאחר שלשים יום, ואיתנהו למעות [ועדיין נמצאות המעות] לאחר שלושים יום — ודאי בנו פדוי, מפני שהמעות מצויים ברשות הכהן בזמן חיוב הפדיון.

כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה כשאמר האב לכהן שהפדיון יחול לאחר שלשים יום, ונתעכלו המעות, אבדו מן העולם קודם לכן, רב אמר: בנו פדוי — מידי דהוה [כמו שהוא הדין] ביחס לקידושי אשה, כשמקדש אשה במעות על מנת שיחולו הקידושין לאחר שלושים יום; התם לאו אף על גב [שם, האם לא אף על פי] שנתעכלו המעות בתוך שלושים יום — הוו קידושי [הרי הם קידושין],