הכא נמי לא שנא [כאן גם כן אינו שונה] הדין.

ושמואל אמר [יכול לומר] לך: התם [שם], כשנתעכלו המעות קודם שחלו הקידושין, אין זה מעכב מפני שבידו היה לקדשה מעכשיו כשנתנם, אבל הכא [כאן], כשנתעכלו מעות הפדיון — אין בידו לפדותו מעכשיו כשנתנם. ובפסק ההלכה במחלוקת רב ושמואל מעירים: ואף על גב דקיימא לן [ואף על פי שמוחזק בידינו] דכל היכא דפליגי [שכל מקום שחולקים] רב ושמואל — הלכתא [הלכה] כרב באיסורי [בענייני איסורים] וכשמואל בדיני [בענייני ממונות], הכא הלכתא כוותיה [כאן הלכה כשיטתו] של שמואל, שהפודה את בנו בתוך שלושים יום — אין בנו פדוי.

ומקשים, תנן [שנינו במשנתנו]: מת הבן בתוך שלשים יום אף על פי שנתן לכהן — יחזיר לו הכהן חמש סלעים. ונדייק: טעמא [הטעם, דוקא] כשמת בתוך שלושים — מחזיר, הא [אבל] כאשר לא מת בתוך שלושים — בנו פדוי, למרות שהאב נתן את המעות קודם הזמן, שלא כדברי שמואל! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — דאיתנהו למעות [שהמעות נמצאות עדיין].

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] קושיה נוספת ממה ששנינו במשנתנו: מת האב בתוך שלושים, הרי הבן בחזקת שלא נפדה עד שיאמרו לו שנפדה על ידי אביו. ובמקרה שנפדה — מועיל הפדיון, למרות שהמעות ניתנו קודם שלושים, ושלא כדברי שמואל! ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] מדובר דאיתנהו למעות בעינייהו [שהמעות נמצאות בעינן].

ומסופר, תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב יהודה: הפודה את בנו בתוך שלשים יום — בנו פדוי. אמר ליה [לו] רב יהודה: שמואל אמר שאין בנו פדוי, ואת אמרת [ואתה אומר] בנו פדוי? ומעירים: ואף על גב דקיימא לן [ואף על פי שמוחזק בידינו] כרב באיסורי [בענייני איסורים] וכשמואל בדיני [בענייני ממונות], הכא הלכתא כותיה [כאן הלכה כשיטתו] של שמואל.

א שנינו במשנתנו: הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו וכו'. ומביאים מה שאמרו חכמים על משנתנו במקום אחר. שכך תנו רבנן [שנו חכמים] במשנתנו: הוא לפדות ובנו לפדות — הוא קודם לבנו. ר' יהודה אומר: בנו קודמו, שמצותו, מצות פדיונו מוטלת על אביו, ומצות פדיון בנו מוטלת עליו.

אמר ר' ירמיה: הכל מודים היכא דליכא [במקום שאין] לו אלא חמש סלעים — הוא קודם לבנו, ושלא כמשמעות המשנה, מאי טעמא [מה טעם הדבר] — דמצוה דידיה עדיף [שהמצוה שלו להיפדות עדיפה]. כי פליגי היכא דאיכא [כאשר הם חלוקים הרי זה במקום שיש] חמש סלעים משועבדות (נכסים שמכר לאחרים, והם משועבדים לפרעון חובותיו הקודמים) וחמש סלעים בני חורין, בידו;

ר' יהודה סבר [סבור]: מלוה חובת תשלום הכתובה בתורה, כגון פדיון הבן — כמלוה הכתובה בשטר דמיא [נחשבת], שגובים אותה מנכסים משועבדים, ולכן דידיה [את חוב הפדיון שלו] אזיל וטריף ממשעבדי [הולך הכהן וטורף מהנכסים המשועבדים], כדין מילוה בשטר, ובהני [ובאלה] חמש הסלעים שהם בני חורין — פריק ליה לבריה [פודה את בנו].

ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: מלוה הכתובה בתורה — לאו [לא] ככתובה בשטר דמיא [נחשבת], אלא כמילוה על פה, ולא ניתן לגבות את דמי הפדיון מן המשועבדים, הלכך [על כן] קיום המצוה דידיה [שלו] להיות פדוי, עדיף [עדיפה], ויפדה עצמו בחמש בני החורין.

ב משנה חמש סלעים (שקלים) של כסף של פדיון הבן, שנאמר בו: "כסף חמשת שקלים בשקל הקודש" (במדבר יח, טז), מחשבים בהם את שקל הקדש במנה צורי, המטבע של צור, שתכולת הכסף שבו גבוהה ביותר. ולא במטבע מדינה, שהוא שווה שמינית ממנו.

שלשים שקלים של עבד שהומת על ידי שור (שמות נא, לב), וכן חמשים של אונס ושל מפתה נערה בתולה (ראה שמות כב, טז. דברים כב, כט). וכן מאה של מוציא שם רע על אשתו שלא מצא לה בתולים (ראה דברים כב, יט) — כולם, גם אלה שלא הוזכר בהם שקל — הריהם בשקל הקדש, שהוא עשרים גרה (ראה במדבר יח, טו), ומחשבים אותם במנה צורי. וכולן, כל הדברים הנפדים — נפדין בכסף, במטבע, או בשוה כסף, חוץ משקלים, מחצית השקל שתורמים למקדש בכל שנה, שהוא ניתן במטבע דוקא.

ג גמרא שנינו במשנה: חמש סלעים של בן במנה צורי. ובפירוש הדברים אמר ר' אסי: יש לתת חמישה סלעים ממנה של צורי, היוצא במדינת צור. ר' אמי אמר: חמישה סלעים שווים דינרא ערבא [דינר זהב ערבי]. ר' חנינא אומר: איסתרא סרסיא דמיזדבנא תמניא בדינרא [סלע סורי שנמכרים שמונה ממנו בדינר זהב גדול], יש לתת חמש מינייהו [מהם] לפדיון הבן.