ומעירים: ואזדא [והולך] ר' יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] בענין זה, שאין אומרים בחלוקת ירושה, ש"יש ברירה" וכל אחד מן האחים זכה בחלקו הראוי לו מתחילה. שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: האחין שחלקו בינם את ירושת אביהם — לקוחות הן, כאילו קנו זה מזה את חלקם, ולכן מחזירין זה לזה ביובל את השדות שקיבלו.

ואין אומרים "יש ברירה", שמתברר למפרע שכל אחד קיבל את חלקו הראוי לו מתחילה בירושת אביו, ומעירים: וצריכי [וצריכים] שני הדברים להיאמר, דאי אשמעינן הכא [שאילו היה משמיע לנו רק כאן], במעשר בהמה, הייתי אומר: בהא קאמר [בזו אומר] ר' יוחנן שאין מניחים שכל אחד זכה בטלאים שלו, משום שמעשר בהמה הוקש לבכור, שנאמר: "בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך" (שמות כב, כח), ואם הריהו דומיא [בדומה] לבכור בנך, יש לומר: מה בכור בנך — בברור לך, שהוא בודאי שלך, ולא קנוי מאחר, אף מעשר שורך וצאנך — בברור לך, ושלא יהיה בו שום צד של קנין. אבל שדה הייתי אומר שדוקא מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר [שאמרה התורה שיחזור] ביובל, אבל ירושה שחלקו האחים ומתנה לא חוזרות. ולכן הוצרך להשמיענו שגם חלוקת ירושה דומה למכר, וחוזרת.

ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק בשדה שחלקו האחים, שהיא חוזרת ביובל, הייתי אומר שהיה מסופק האם חלוקה נחשבת למיקח, ולכן פסק לחומרא [להחמיר] שיחזירו, כדין לקוחות. אבל לענין מעשר בהמה, אם נדון אותם כלקוחות — הריהם פטורים מן המעשר, ובזה יש לומר שהוא מחמיר, ואינו נותן להם דין לקוחות. אי נמי [או גם כן] הייתי אומר כי דוקא לגבי שדה מחזירים זה לזה כדין לקוחות, שהרי ביובל צריכות השדות לחזור לכפי שהיו בתחילה, אבל הכא [כאן], בחלוקת בהמות משותפות, שאין צורך בהחזרת המצב לקדמותו — אימא [אמור] שלא היה רואה אותם כלקוחות, אלא פוסק ש"יש ברירה", ומחייבם לעשר, על כן צריכא [צריך] היה לומר דבריו גם בזה וגם בזה.

מיתיבי [מקשים] על הסוברים ש"יש ברירה" ממה ששנינו: וכן השותפין שחלקו, אחד נטל עשרה טלאים ואחד נטל תשעה טלאים וכלב — העשרה שכנגד הכלב אסורין בהקרבה על המזבח, מפני שהן נחשבים ל"מחיר כלב" (דברים כג, יט), שהרי ניתנו תמורתו, ואילו התשעה שעם הכלב — מותרים. ואם אמרת [אתה אומר] כי "יש ברירה" — ליברור חד מינייהו לבהדי [שיבחר אחד מהם כנגד] הכלב, ולשקול [ויטול אותו] שהרי נתברר שהוא מחיר הכלב, והנך לישתרו [ואלה הנשארים יותרו למזבח]!

אמר רב אשי: אי דשוו כולהו להדדי [אם במקרה ששווים כולם זה לזה] במחירם, וגם הכלב שווה כטלה — הכי נמי [כך גם כן] אפשר לעשות. ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה דלא שוו כולהו להדדי [שאינם שווים כולם זה לזה], ושוי האי כלבא חד [ושווה כלב זה כאחד] ומשהו מן הטלאים שכנגדו, והאי [ואותו] משהו העודף על שווי טלה אחד משיך ואתי בכולהו [נמשך ובא בכולם], בכל אלו שכנגדו, ולכן אי אפשר ליחד טלה אחד כנגד הכלב, ולומר שהוברר שהוא האסור.

א משנה הכל, כל הבהמות, נכנסין לדיר להתעשר, חוץ מן כלאים, כגון הנולד מתייש וכבשה, וטרפה, ויוצא דופן, שחתכו את דופן אמו והוציאוהו, ומחוסר זמן, כלומר, פחות מבן שבוע שעדיין אסור בהקרבה, והיתום. ואיזהו יתום? כל שמתה אמה או שנשחטה בשעת הלידה ואחר כך ילדה, כלומר, נגמרה הלידה. ר' יהושע אומר: אפילו כבר נשחטה אמה והשלח העור של האם קיים בשעת הלידה — אין זה יתום.

ב גמרא ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו], שאלו ששנינו במשנה פסולים למעשר? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר לגבי דיני קרבנות בכלל: "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן" וגו' (ויקרא כב, כז). ומלשון הכתוב "שור או כשב" למדו חכמים שיהיה שור או כבש מוגדר וברור לעצמו — פרט לכלאים שנולד משני מינים, שאינו ראוי להקרבה. "או עז", שיהיה עז גמורה — פרט לנדמה, שהוא דומה לעז, אלא שאמו רחל. "כי יולד" — פרט ליוצא דופן, שאין זו לידה. "והיה שבעת ימים" — פרט למחוסר זמן, כלומר, קודם שעברו עליו שבעה ימים. "תחת אמו" — פרט ליתום, שלא היה תחת אמו, שמתה קודם שנולד. ומנין שדברים אלו נוגעים גם למעשר? ר'

ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: נלמד הדבר בגזירה שווה, נאמר כאן במעשר: "כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש" (ויקרא כז, לב), ונאמר להלן בשאר קדשים: "תחת אמו", מה להלן — פרט לכל השמות הללו, לכלאים וכו', אף כאן במעשר בהמה — פרט לכל השמות הללו. ומן הצד השני: ומה כאן, במעשר בהמה — פרט לטרפה, מפני שנאמר: "כל אשר יעבור תחת השבט", וטריפה אינה עוברת תחת השבט, שאין אדם מונה טריפה, אף להלן, בשאר קדשים — פרט לטרפה.

ג ושואלים: "הכל נכנסין לדיר להתעשר", ששנינו במשנתנו, לאיתויי מאי [להביא את מה]? ואומרים: לאיתויי הא דתנו רבנן [להביא את זו ששנו חכמים]: הרובע את האישה, והנרבע לאיש, והמוקצה לצורך עבודה זרה, והנעבד שעבדו בו עבודה זרה, והאתנן ששימש לאתנן זונה, והמחיר, ששימש כמחיר לכלב, וטומטום, שאין לו סימני זכר ונקבה, ואנדרוגינוס, שיש לו גם סימני זכר וגם סימני נקבה — כולן נכנסין לדיר להתעשר, אף על פי שהם פסולים למזבח. ר' שמעון בן יהודה אומר משום (בשם) ר' שמעון: טומטום ואנדרוגינוס אין נכנסין לדיר להתעשר.

ושואלים: ותנא דידן [והתנא של המשנה שלנו], אי גמר [אם הוא למד] בגזירה שווה "תחת" "תחת" משאר קדשים — הני נמי [אלה גם כן] לא יתעשרו, שהרי הם פסולים בשאר קדשים, ואי לא יליף [ואם אינו למד] — הני מנא ליה [אלה שפסל למעשר, כלאים, טריפה וכו', מנין לו]?

ומשיבים: לעולם גמיר [למד] גזירה שווה, לפסול ממעשר את הפסולים למזבח, והני רחמנא רבינהו [ואלה התורה ריבתה אותם], שיתעשרו, למרות שאינם ראויים למזבח. ומנין שנתרבו? דכתיב [שנאמר] לגבי הפסולים לקרבן: "כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם" (ויקרא כב, כה), ובפירוש המלה "משחתם" תאנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כל מקום בכתוב שנאמר בו לשון השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה;

דבר ערוה — דכתיב [שנאמר]: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו, יב), עבודה זרה — דכתיב [שנאמר]: "פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה" (דברים ד, טז).

וממה שהקיש הכתוב את "משחתם בהם" ל"מום בם" יש ללמוד כי כל שהמום פוסל בו — גם דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו, וכל שאין המום פוסל בו — אין דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו. והאי [וזה] מעשר, הואיל ולא פסיל ביה מומא [ואין פוסל בו המום] מלהיכנס לדיר להתעשר, דכתיב [שהרי נאמר]: "לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו" (ויקרא כ״ז:ל״ג), על כן דבר ערוה ועבודה זרה נמי לא פסיל ביה [גם כן אינו פוסל בו].

וכל אלו ששנינו בברייתא שהם מצטרפים למעשר, הריהם פסולים משום דבר ערוה או משום עבודה זרה: רובע ונרבע הם דבר ערוה, מוקצה ונעבד הם עבודה זרה, ואתנן הוא דבר ערוה, ומחיר כלב איתקש [הוקש, הושווה] בכתוב לאתנן (דברים כג, יט).

וביחס לטומטום ואנדרוגינוס שהם מצטרפים למעשר, למרות שאינם בכלל דבר ערוה ולא בכלל עבודה זרה — קסבר [סבור הוא]: טומטום ואנדרוגינוס ספיקא [ספק] זכר או נקבה הוא, וחייב לעשרם, שהרי בין זכר ובין נקבה מצטרפים למעשר בהמה.

ומה ששנינו, ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון: טומטום ואנדרוגינוס אין נכנסין לדיר להתעשר, הרי זה משום שקסבר [סבור הוא]: אכן ספיקא [ספק] הוא, אבל מיעט רחמנא גבי [מיעטה התורה לגבי] קדשים, שרק זכר ודאי ונקבה ודאית ראויים למזבח, ולא טומטום ואנדרוגינוס שהם ספק, ולכן למעשר נמי [גם כן] הם פסולים, מפני שהוא גמר [למד] בגזירה שווה "תחת" "תחת" מקדשים.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: הכל נכנסין לדיר להתעשר, חוץ מן הכלאים והטרפה, אלו דברי ר' אלעזר בר' יהודה איש כפר ברתותא שאמר משום (בשם) ר' יהושע. אמר ר' עקיבא: אני שמעתי הימנו (ממנו), מר' יהושע, שאף יוצא דופן ומחוסר זמן ויתום אינם מתעשרים.

ושואלים: ותנא קמא [והתנא הראשון שבברייתא], אי גמר [אם הוא למד] בגזירה שווה "תחת" "תחת" מקדשים — הני [אלה], יוצא דופן ומחוסר זמן ויתום, נמי [גם כן] לא יתעשרו, שהרי הם פסולי מזבח. ואי לא גמר [ואם לא למד], בשלמא [נניח] לענין טרפה, הריהי פטורה ממעשר, מפני ש"כל אשר יעבר תחת השבט" (ויקרא כז, לב) כתיב [נאמר], והרי זה פרט לטרפה שאינה עוברת תחת השבט, אלא כלאים מנא ליה [מנין לו] למעט ממעשר?

ומשיבים: לעולם גמר [למד] גזירה שווה זו מקדשים, ולכן הוא ממעט כלאים וטריפה ממעשר, ואולם ביוצא דופן