הדין שאין סומכים על קרבן גוי, והדין שאין סומכים על קרבן חבירו, מחד קרא [מכתוב אחד] של "קרבנו" נפקי [יוצאים, נלמדים], ואם כן אייתרי להו תרי [נתייתרו לו שני] "קרבנו", חד [אחד מהם] בא למעט: "קרבנו" — ולא קרבן אביו, שיורש אינו סומך, ואידך [והאחר] — לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה, שכל בעלי הקרבן חייבים לסמוך.

ושואלים: ור' יהודה, האי [כתוב זה] "המר ימיר" (ויקרא כז, י), משם למדו חכמים כי יורש ממיר קרבן של אביו, מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] לרבות את האשה, שאם המירה קרבן שלה בבהמת חולין — הרי זו תמורה. דתניא [ששנויה ברייתא]: לפי שכל הענין של תמורה האמור בכתוב אינו מדבר אלא בלשון זכר, מה סופינו כלומר, כיצד אנו מגיעים לבסוף לרבות את האשה? תלמוד לומר בלשון כפולה: "ואם המר ימיר", לרבות את האשה.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] מהיכן הם דורשים דין זה? ומשיבים: מהו' היתירה שבמילה "ואם". ואילו ר' יהודה, את תוספת הו' במילה "ואם" לא דריש [אינו דורש].

א ושואלים עוד: "הכל חייבין בסוכה" ששנינו בברייתא, לאיתויי מאי [להביא, להוסיף את מה] הוא בא? ומשיבים: לאיתויי [להביא] קטן שאינו צריך לאמו כשמתעורר בלילה משנתו, דתנן [ששנינו במשנה]: קטן שאינו צריך לאמו — חייב בסוכה.

ושואלים: "הכל חייבין בלולב" ששנינו בברייתא, לאיתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: לאיתויי [להביא, לרבות] קטן היודע לנענע בלולב, דתנן [ששנינו במשנה]: קטן היודע לנענע — חייב בלולב.

ושואלים: "הכל חייבין בציצית" ששנינו בברייתא, לאיתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: לאיתויי [להביא] קטן היודע להתעטף בטלית, דתניא [ששנויה ברייתא]: קטן היודע להתעטף — חייב בציצית.

ושואלים: "הכל חייבין בתפילין" ששנינו בברייתא, לאיתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: לאיתויי [להביא] קטן היודע לשמור תפלין כהלכה, דתניא [ששנויה ברייתא]: קטן היודע לשמור תפלין — אביו לוקח (קונה) לו תפלין.

ב ושואלים, מה ששנינו במשנה: "הכל חייבין בראייה" כלומר, להיראות לפני ה' במקדש ברגל, ולהביא עולת ראיה, לאיתויי מאי [להביא, להוסיף את מה] הוא בא? ומשיבים: לאיתויי [להביא] מי שחציו עבד וחציו בן חורין, כגון עבד כנעני של שני שותפים ששיחרר אותו אחד מהם.

ולדעת רבינא שאמר: מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראייה, הרי זה בא לאיתויי [להביא] מי שהיה חיגר (פצוע ברגלו) ביום ראשון של החג, והיה פטור באותה שעה מן הראיה, ונתפשט (נתיישר, נתרפא) ביום שני של החג, ללמד שהוא חייב בראיה.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר]: כולן, כל ימי החג, הם תשלומין זה לזה, להביא את קרבנות החג, ולא רק תשלומים ליום הראשון, ולדעתו ייתכן שגם מי שהיה פטור ביום הראשון — יהיה חייב בשני. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: כולן, כל ימי החג, הם רק תשלומין לראשון, ולפיכך, מי שהיה חיגר ביום הראשון ונפטר מן הראיה שוב אינו מתחייב בקרבן, אם כן הריבוי "הכל חייבין בראיה" לאיתויי מאי [להביא את מה] הוא בא?

ומשיבים: לאיתויי [להביא] סומא באחת מעיניו, שאף הוא חייב לעלות לרגל, שלא כדין סומא בשתי עיניו. ומעירים: ודבר זה הוא שלא כי האי תנא [כשיטת תנא זה],

דתניא [ששנויה ברייתא], יוחנן בן דהבאי אומר משום (משמו של) ר' יהודה: סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה, שנאמר: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה' " (שמות כג, יז), ולפי הכתיב ניתן לקרוא: "יראה", אבל הקריאה היא: "יראה", וכך דורשים: כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות, אדם רואה בשתי עיניו — אף מה שציותה התורה ליראות לפני ה' הרי זה בשתי עיניו. זאת דרך אחת להסביר את הריבוי "הכל חייבין בראיה" לשיטת רבינא.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם בא הריבוי לאיתויי [להביא] מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ודקא קשיא לך [ומה שהיה קשה לך] מדברי רבינא, שפוטר עבד כזה מן הראיה — לא קשיא [אין זה קשה]: כאן מדובר במשנה ראשונה, כאן מדובר במשנה אחרונה.

דתנן [שכך שנינו במשנה]: מי שחציו עבד וחציו בן חורין, עובד את רבו יום אחד, שהרי חציו עבד, ואת עצמו יום אחד, שהרי חציו בן חורין, אלו דברי בית הלל.

אמרו להם בית שמאי: תיקנתם בדרך זו את רבו, שהוא מקבל את המגיע לו בעבד זה, אבל את עצמו לא תיקנתם כראוי, שהרי לישא שפחה אינו יכול, משום שהוא חציו בן חורין, ובן חורין אסור בשפחה, וגם לישא בת חורין אינו יכול, משום שהוא חציו עבד שאסור בבת חורין, האם יבטל מלשאת אשה? והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: "כי כה אמר ה'... יוצר הארץ ועושה הוא כוננה, לא תהו בראה לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח)!

אלא, מפני תיקון העולם, כדי שיוכל העבד לעסוק ביישובו של עולם, כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, והואיל ואין לעבד ממון כדי לפדות עצמו כותב העבד שטר חוב על חצי דמיו, ונותן לאדון, ובמשך הזמן פורע את חובו. וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי שחובה לשחרר עבד כזה. ומשנתנו, המחייבת עבד כזה בראיה, הולכת לשיטה זאת המחייבת את רבו לשחררו. ומה שפטר רבינא עבד זה מן הראיה, הוא לפי משנה ראשונה ששנו בית הלל, שאין כופים את רבו לשחררו.

ג ושואלים: "הכל חייבין בתקיעת שופר" ששנינו בברייתא, לאיתויי מאי [להביא את מה]? ומשיבים: לאיתויי [להביא] קטן שהגיע לחינוך, ועל קטן כזה הוא דתנן [ששנינו]: אין מעכבין את הקטן מלתקוע ביום טוב.

ושואלים: "הכל חייבין במקרא מגילה" ששנינו בברייתא, ו"הכל כשרין לקרות את המגילה" ששנינו במשנה, לאיתויי [להביא]