קרבן אשם תלוי שחיובו הוא על ספק חטא, ונודע לבעליו לפני שנזרק דם הקרבן שהוא לא חטא — ישרף הקרבן, שהוא כקרבן פסול. ר' יהודה אומר: יקבר. קרבן חטאת העוף הבאה על הספק, כגון ספק לידה (שהפילה האשה, וספק אם היה זה ולד) — תשרף, כשאר קרבנות פסולים (שכן מן הספק אין היא נאכלת, והרי היא עוף שנמלק, שאסור באכילה משום נבילה). ר' יהודה אומר: יטילנה לאמה (תעלת מים שעברה בבית המקדש, לצורך ניקוז הנוזלים אל מחוצה לו), שאף העוף הרך, נמוח הוא בקילוח המים, ויוצא הוא בכך אל מחוץ למקדש.

וכלל הוא: כל הנקברין — לא ישרפו, וכל הנשרפין — לא יקברו. ר' יהודה אומר: אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין — רשאי, אמרו לו חכמים לר' יהודה: אינו מותר לשנות, שכן מתוך חומרה זו ששורפם הריהו בא לידי הקלה, שכן אפר הנשרפים מותר בהנאה, מה שאין כן באפר הנקברים.

א גמרא שנינו במשנתנו בין איסורי הנאה שדינם קבורה, ששער הנזיר יקבר. ובענין זה רמי ליה [השליך לו, הראה סתירה] החכם טבי לרב נחמן: תנן [שנינו] במשנתנו זו כי שער הנזיר יקבר, ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לכך ממה ששנינו במשנה במסכת ערלה: האורג שיעור המכונה "מלא הסיט" (המרחק שבין האצבע והאמה שבכף היד) מצמר בכור, האסור בהנאה כשאר קדשים, בבגד — ידלק (ישרף) הבגד. וכן האורג משער הנזיר או משערו של פטר חמור בשק — ידלק השק. הרי שדינו של שער הנזיר בשריפה ולא בקבורה!

אמר ליה [לו] רב נחמן לטבי: אין זו סתירה, אלא כאן, במשנתנו, ששנינו שדין שער נזיר בקבורה — מדובר בנזיר טמא (שנטמא), המגלח שער ראשו ומתחיל בנזירות חדשה. ואילו כאן במשנה במסכת ערלה, ששנינו שדין שער נזיר בשריפה — מדובר בשערו של נזיר טהור, המשלים את ימי נזירותו, ומגלח את שער ראשו, ודינו של זה בשריפה, ככתוב בו: "וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו... וגלח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים" (במדבר ו, יג—יח).

אמר ליה [לו] טבי לרב נחמן: שנית (תרצת) את הסתירה מנזיר על נזיר, ואולם הסתירה מפטר חמור על פטר חמור עדיין קשיא [קשה], שהרי במשנתנו שנינו שדינו (ובכלל זה שערו) לקבורה, ובמשנה בערלה שנינו שדין שערו לשריפה! אישתיק [שתק] רב נחמן ולא אמר ליה [לו] לטבי על שאלתו זו ואף לא מידי [דבר] שיש בו תשובה, אלא אמר ליה [לו]: האם מידי שמיע לך בהא [שמעת בזה דבר תירוץ לשאלה זו מפי אחרים]? אמר ליה [לו] טבי לרב נחמן: הכי [כך] אמר רב ששת בתירוץ סתירה זו: כאן במשנה בערלה — מדובר בשערו של פטר חמור שנארג בשק, ודינו של זה אכן לשריפה, ואילו כאן במשנתנו — מדובר בשער פטר חמור כשלעצמו, שדינו בקבורה ולא בשריפה.

איתמר נמי [נאמר גם כן] ששני תירוצים אלה, של רב נחמן ושל רב ששת, נאמרו גם על ידי חכמים אחרים, שכך אמר ר' יוסי בר' חנינא: אין זו סתירה בין המשניות, שכן כאן במשנה בערלה — מדובר בשער נזיר ופטר חמור שנארג בשק, ואילו כאן במשנתנו — מדובר בשער נזיר ופטר חמור כשלעצמו. ואילו ר' אלעזר אמר: כאן במשנה בערלה — מדובר בנזיר טהור, כאן במשנתנו — מדובר בנזיר טמא.

אמר ליה [לו] רב נחמן לרב ששת: לדעתך שיש להבחין בין השער כשלעצמו לבין השער שנארג בשק, שדינו לשריפה, אם כן ליבטל [שיתבטל] שער הנזיר ופטר החמור שנארגו בשק ברובא [ברוב] החומר האחר (של היתר) שממנו נארג השק, ולא ישרף השק! אמר רב פפא: מדובר כאן במקרה שעשה מהשער האסור שנארג בשק כעין צורת ציפורתא [ציפור] ליפות את השק בכך, והרי זה כדבר חשוב שאינו מתבטל. ותוהים על תשובה זו: ציפורתא [ציפור] — מדוע יאסר השק בכך, ויצא לשריפה? לישלופינהו [שישלוף אותם, את הצורות הרקומות בשק] מתוך השק, ויותר השק!

אמר ר' ירמיה תירוץ אחר לסתירה שבין משנתנו למשנה בערלה: הא מני [משנה זו, שבמסכת ערלה, כשיטת מי היא]? — כשיטת ר' יהודה היא, שאמר במשנתנו שאם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברים — רשאי. אמר ליה [לו]: קא קשיא לן לשלופינהו [היה קשה לנו שישלפם], ואת מוקמת לה [ואתה מעמיד אותה] כר' יהודה, והרי אף לשיטת ר' יהודה זו, אם אפשר לתקן את השק על ידי שליפת הרקמה האסורה בתוכו, אין מקום להחמיר בו לשורפו!

השיב לו: הכי קאמינא [כך הוא שאמרתי, זו היתה כוונתי]: אם אפשר לשלופינהו [לשלוף אותם] — מוטב, ואם לאו [לא] — אוקמה [העמד אותה] כר' יהודה, שאמר אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין — רשאי.

ב שנינו במשנה: "ואלו הן הנשרפין: חמץ בפסח — ישרף". ומעירים: אמר מר [החכם, תנא משנתנו]: חמץ בפסח — ישרף. הרי איפוא שסתם (שנה בסתם) לן [לנו] התנא של משנתנו כשיטת ר' יהודה, שאמר שאין ביעור חמץ אלא שרפה, ושלא כדעת חכמים החולקים עליו וסוברים שביעור חמץ נעשה בכל אופני הביעור.

ג שנינו במשנה שתרומה טמאה תישרף. ובאשר לדינם של הערלה וכלאי הכרם שדרכם לשרוף — ישרוף, ואת שדרכם להיקבר — יקבור. ומסבירים, הא [הרי] כיצד, מה הם אלו שדרכם בשריפה ומה הם אלו שאין דרכם בשריפה? — אוכלין — הריהם דבר שדרכו בשרפה, משקין (דברי משקה) — הריהם דבר שאין דרכו בשריפה, ודינו איפוא בקבורה.

ד ועוד שנינו במשנה כי חטאת העוף הבאה על הספק תישרף, ור' יהודה אומר שיטילנה לאמה (תעלת המים העוברת בעזרה). ובשיטתו של ר' יהודה תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יהודה: חטאת העוף הבאה על הספק — יטילנה לאמה, וכיצד? — מנתחה אבר אבר לעצמו, ולאחר מכן זורקן לאברים לאמה, והריהי מתגלגלת והולכת עם הנוזלים שבתעלה זו לנחל קדרון אל מחוץ לירושלים. ה ועוד שנינו במשנה כי כל אלה שדינם שהם מכלל

הנקברין — לא ישרפו, וכל שדינם בשריפה — לא יקברו. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] שהנקברים אינם נשרפים? ומשיבים: משום שהנקברין אפרן אסור, ונשרפין אפרן מותר, ומעתה יש לחשוש שאם ישרפו הנקברים, יבואו ליהנות מאפרם, ומשום כך נאסרה שריפתם של אלו.

ושואלים: והאם הנקברין אפרן אסור? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: דם הנדה ובשר המת המטמאים בין כשהם לחים ובין כשהם יבשים, ואולם במקרה שיבשו ונפרכו (התפוררו כדי אפר) — הרי הם טהורין. מאי לאו [האם לא] הכוונה היא שהרי אלו טהורין מכל וכל, ואף מותרין בהנאה, והרי שאפרם מותר! ודוחים: לא זו הכוונה, אלא הריהם טהורין מלטמא, ואולם אסורין בהנאה.

שב ומתיב [מקשה] על כך רב פנחס ממה ששנינו בברייתא אחרת: עולת העוף שנתמצה (שנסחט וניתן) דמה על קיר המזבח, כמצוות הקרבן — מוראתה (הזפק) וכן הנוצה שלה שאינם עולים על המזבח יצאו בכך מידי דין מעילה. מאי לאו [האם לא] הכוונה היא שיצאו מידי מעילה מכל וכל, שאין הם עוד בכלל הקדש, ואף מותרין בהנאה, אף שהם מכלל הנקברים (שכן הם מושלכים אל מזרח המזבח ונבלעים שם במקומם) והרי איפוא שאפרם של הנקברים הריהו מותר! ודוחים: לא, אין זו הכוונה. אלא דינם שאכן יצאו מידי דין מעילה, ואולם אסורין בהנאה.

ושואלים עוד: והאם דינם של הנשרפין של הקדש שאפרן מותר? והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: כל הנשרפין אפרם מותר, חוץ מאפר אשירה (אילן שניטע או שנעבד לעבודה זרה). ואפר של הקדש — לעולם אסור! ומסבירים תחילה מדוע מפרידה הברייתא בין דין אפר האשירה ואפר ההקדש, כנראה מלשונה של הברייתא.

וטעם הדבר שמיערב [לערב] את שתי ההלכות הללו ולשנותן כאחת הוא לא קעריב להו ותני להו [לא עירב אותן ושנה אותן] ביחד — משום שאשירה יש אופן להתירה, שכן יש לה בטילה (דרך ביטול) באמצעות גוי, ואילו הקדש — אין דרך להתירו, שכן אין לו בטילה עולמית. קתני מיהא [שנינו על כל פנים] שאפר הקדש לעולם אסור.

אמר רמי בר חמא: השריפה אכן מתירה את אפר ההקדש, ואולם אין זה אלא כאשר באמצעות שריפה זו התקיים דין מעילה בהקדש זה ויצא בשל כך לחולין. ואילו זה ששנינו בברייתא זו שאפר ההקדש אסור, המדובר כגון שנפלה דליקה בעצי הקדש מאליה. ומעתה, כיון דלא ידיע מאן [שאין ידוע מי] ששרף את עצי ההקדש, ונמצא דלא הוי איניש דלמעול [שלא היה אדם מסויים שביצע מעילה] שתוציא את אפרן לחולין.

רב שמעיה אמר הסבר אחר: כי תניא הא מתניתא [כאשר נשנתה ברייתא זו] שאפר הקדש אסור — הרי בתרומת הדשן (שמרים הכהן בכל יום בשחרית מן הדשן שעל המזבח ומניחו על הרצפה ליד המזבח) היא תניא [נשנתה], שאפר זה אכן לעולם אסור בהנאה.

דתניא [שכן שנויה ברייתא] על האמור בדין תרומת הדשן "...והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח" (ויקרא ו, ג). ומן הנאמר בכתוב זה למדנו: "ושמו" — שישימו בנחת, עוד למדנו: "ושמו" — כולו, ועוד למדנו: "ושמו" — שלא יפזר, והרי שאף לאחר שריפתו יש בו קדושה ואסור בהנאה.