אלא מוצא אתה שגגת עבודה זרה באומר מותר לעבוד עבודה זרה, שאינו יודע שיש איסור בדבר, שעד כאן לא קבעי מיניה [לא שאל ממנו] רבא מרב נחמן בהלכות שבת, מה דינו של מי שנעלם ממנו ששבת היום, וגם שמלאכות אלו שהוא עושה אסורות, אלא אי חדא מחייב אי תרתי מחייב [אם אחת הוא חייב או שתיים הוא חייב], אבל מיפטר לגמרי לא בעא מיניה [להיפטר לגמרי לא שאל אותו].

רב פפא אמר: משכחת לה [מוצא אתה אותה] שגגת עבודה זרה בתינוק שנשבה לבין הגוים, דידע דאסירא [שיודע שאסורה] עבודה זרה, והני [ואותן] עבודה זרה שהוא עובד לא ידע דאסירן [אינו יודע שהן אסורות]. ואי

בעית אימא [ואם תרצה אמור]: אפילו תימא [תאמר] שמדובר בגדול — כגון דקא טעי בהדין קרא [שהוא טועה בפסוק זה] שנאמר: "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב" (שמות כ, כ), סבר [סבור הוא] כי אסירא [כאשר אסורה] השתחואה הרי זה לעבודה זרה של כסף וזהב, אבל דמיני אחריני שריא [של מינים אחרים, כגון של עץ ואבן, מותרת], דהיינו [שהרי זו] שגגת עבודה זרה וזדון עבודות. ושבים לשאלה ששאלנו מתחילה: מדוע לא שנה התנא את כל מלאכות השבת ברשימת הכריתות שבמשנה (שמביאין על כל אחת חטאת בפני עצמה)?

רב אחא בריה [בנו] של רב איקא משמיה [משמו] של רב ביבי אמר: התנא, שם (ענין) שבת, וכיוצא בזה שם עבודה זרה קתני [הוא שונה], ולא נכנס לפרטי החטאות שיש בכל אחת. ממאי [ממה] אתה למד זאת? מדקתני [ממה שהוא שונה במשנתנו]: הבא על אשה ובתה ועל אשת איש, והא [והרי] יש בתו מאנוסתו דלא קתני לה [שאינו שונה אותה], למרות שגם היא בכלל חייבי הכריתות, אלא לא שנאה משום שגם היא בכלל "אשה ובתה".

בתשובה לכך אמרי [אומרים], אין מכאן ראיה, שכך יש לומר: דכתיבן קתני, דלא כתיבן לא קתני [אלה שכתובות במקרא במפורש הוא שונה, שאינן כתובות אינו שונה], ובתו מאנוסתו אנו למדים ממדרש הכתובים, ואינה כתובה במפורש.

ומקשים: והאיכא [והרי יש] בת אשתו (מאיש אחר) ובת בתה ובת בנה, דכתיבא [שכתובה] בתורה, ולא קתני [ואינו שונה] אותן במשנה! אלא צריך אתה לומר כי שם אשה ובתה קתני [הוא שונה], הכי נמי [כך גם כן] יש לומר: שם שבת ושם עבודה זרה קתני [הוא שונה].

ומעירים: רב אחא בריה [בנו] של רב איקא רמי דיליה אדיליה [השליך שמועה שלו, של רב ביבי על שמועה אחרת שלו], וכך אמר: מי [האם] אמר רב ביבי בר אביי הכי [כך], ששם שבת קתני [הוא שונה] ושם עבודה זרה קתני [הוא שונה]? והאיתמר [והרי נאמר]: המעלה אברי פנים בחוץ, ששחט קרבן במקדש כדינו, והעלה את איבריו על מזבח מחוץ למקדש — חייב חטאת אם עשה זאת בשוגג. וכן אם מעלה אברי קרבן שנשחט מחוץ למקדש, בחוץ לצורך קרבן — גם הוא חייב.

וקשיא ליה [והיה קשה לו] לרב ביבי בר אביי: אי הכי [אם כך], הא דתנן [זו ששנינו] במשנתנו: שלשים ושש כריתות בתורה — הלא תלתין ושבע נינהו [שלושים ושבע הם], דאיכא [שיש] המעלה איברי פנים בחוץ, והמעלה איברי חוץ בחוץ! ואם הוא סבור כי התנא אינו שונה את כל פרטי הכריתות, אלא שם שבת, מאי קשיא ליה [מה קשה לו]? נישני [שיתרץ] גם במקרה זה: שם העלאה קתני [הוא שונה]!

ודוחים: מי דמי [האם הדברים דומים]? שבת ועבודה זרה תנא יתהון אבינכיהון [שנה אותם את פרטי החיוב שבהם במקומם] של שבת — במסכת שבת (עג,א), ושל עבודה זרה — במסכת סנהדרין (ס,ב), ולכן גבי [אצל] כריתות, דאיריא [שהוצרך להזכירם] כחלק מרשימת הכריתות, הוא משני [מתרץ]: שם שבת קתני [שנה] שם עבודה זרה קתני [שונה], אבל גבי [אצל] חיובי העלאה, מי תנא יתהון בינכיהון [האם שנה אותם במקומם] דשני הכי [שהוא יכול לתרץ כך]?

א בעקבות מה שאמר ר' אלעזר בעמוד הקודם, שאם יש שני איסורי לאו, וכרת אחד לשניהם, ועשה שניהם כאחד — חייב על כל אחד מהם חטאת בפני עצמו, בעא מיניה [שאל אותו] ר' ירמיה מר' זירא: אם יש שתי כריתות ולאו אחד כתוב בהן, מהו? האם יתחייב חטאת על כל עבירה? אמר ליה [לו]: האם לגבי שוחט קדשים בחוץ והעלה איברי קרבן בחוץ קאמרת [אומר אתה]? והלא הני [אלה] שני לאוין נינהו [הם],

אי למאן דגמר [אם לדעת מי שלומד] דבר זה מגזרה שוה, ממה שנאמר כאן הבאה: "אשר ישחט חוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא יביאנו" (ויקרא יז, ד), ונאמר להלן הבאה: "אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו" (שם ט),

מה להלן בהעלאה לא ענש כרת אלא אם כן הזהיר, שנאמר: "השמר לך פן תעלה עולותיך" (דברים יב, יג) — אף כאן בשחיטה לא ענש כרת (ויקרא יז, ד) אלא אם כן הזהיר.

אם למאן דמייתי לה [למי שמביא, לומד אותה] בהיקש — שהרי אמר קרא [הכתוב]: "שם תעלה... ושם תעשה" (דברים יב, יד), מקיש (משווה) שחיטה ("תעשה") להעלאה, מה העלאה לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף שחיטה לא ענש אלא אם כן הזהיר. ולדברי שניהם הרי זה כאילו נאמר לאו מפורש בתורה גם ביחס לשחיטה.

דלמא [שמא] לגבי שתי מיתות ולאו אחד קאמרת [אומר, שואל אתה], כלומר, שתי עבירות שחייב מיתה על כל אחת מהן כשעשאן בעדים ובהתראה, האם גם מביא שתי חטאות נפרדות כשעשאן יחדיו בשוגג, למרות שיש בהן רק לאו אחד? ומה היא, במה מדובר — באוב וידעוני.

הוסיף ואמר ליה [לו] דהא פלוגתא [שזו מחלוקת] ר' י וחנן וריש לקיש בהסבר טעמה של משנתנו. דתנו [ששנו] גבי [אצל] רשימת הנסקלין שבמסכת סנהדרין (נג,א) בעל אוב, המעלה את רוח המת, וידעוני, המכניס עצם מיוחדת לפיו והיא "מדברת", וקשיא לן [והיה קשה לנו], ומאי שנא גבי [ובמה שונה אצל] סקילות שהוא תני [שונה] ידעוני כעבירה לחוד, וגבי [ואצל] רשימת הכריתות (במשנה שלנו) לא תני [אינו שונה] ידעוני, ומשמע שמביא חטאת אחת על שניהם?

אמר ר' יוחנן: הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו — "אל תפנו אל האובות ואל הידעונים" (ויקרא יט, לא). ושואלים: ונימא [ושיאמר] במשנתנו ידעוני, ולא נימא [ולא יאמר] בעל אוב! ומשיבים: קסבר [סבור הוא]: הזכיר התנא בעל אוב הואיל ופתח הכתוב בבעל אוב.

וריש לקיש אמר: לא הזכיר ידעוני בכריתות הואיל ואין בו מעשה, ואין מביאים חטאת אלא על לאו שיש בו מעשה. ושואלים: וריש לקיש מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כר' יוחנן, שלא נזכר ידעוני במשנתנו הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו?

אמר רב פפא: דהא [שהרי] חלוקין הן במיתות, שבכל אחד מהם כשלעצמו יש חיוב מיתה, שהרי נאמר: "אוב או ידעוני מות יומתו" (שם כ, כז). ומעירים: ור' יוחנן אמר [יכול לומר] לך: חלוקה של לאו לכל עבירה בנפרד הוי [הריהי] חלוקה לענין חטאת, חלוקה של מיתה לא הויא [אינה] חלוקה.

ושואלים: ור' יוחנן מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כריש לקיש? ומשיבים, קסבר [סבור הוא]: מאן תנא [מיהו ששנה] את רשימת הכריתות — שיטת ר' עקיבא היא, שאמר: לא בעינן [אין אנו צריכים] מעשה לענין חיוב חטאת.

וריש לקיש, מה הוא אומר? נהי [אף] שר' עקיבא לא בעי [אינו צריך] מעשה רבה [גדול] לחייב חטאת, מכל מקום מעשה זוטא [קטן] בעי [צריך], כלומר, שיהיה בו משהו של מעשה, וידעוני אינו עושה דבר, אלא הקול יוצא מאליו מפיו.

ושואלים: בעל אוב מאי מעשה אית ביה [מה מעשה יש בו]? ומשיבים: הקשת זרועותיו, שמקיש בהן כדי להעלות את רוח המת, הוי [הריהי] נחשבת למעשה. ושואלים: ולשיטתו, מגדף, ששנינו במשנתנו, מאי מעשה אית ביה [מה מעשה יש בו]? ומשיבים: עקימת שפתיו בתוך דיבורו הוי [הריהי] נחשבת למעשה.

ומעירים: קא סלקא דעתין [עלה מלכתחילה בדעתנו] כי לשיטת ריש לקיש הקשת זרועותיו הוי [הריהו] מעשה זוטא [קטן] אפילו לרבנן [לדעת חכמים]. ומשום כך מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: בעבודה זרה אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה, כגון שזיבח (שחט), וקיטר (העלה באש), וניסך, והשתחוה. וקשיא לן [והיה קשה לנו], השתחואה הרי לית [אין] בה מעשה!

ואמר ריש לקיש: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' עקיבא היא, שאמר: לא בעינן [אין אנו צריכים] מעשה כדי שיתחייב בו. ור' יוחנן אמר: אפילו תימא [תאמר] לשיטת רבנן [חכמים], כפיפת קומתו כשמשתחווה הוי [הריהי] נחשבת מעשה. מכלל הדברים אתה למד דסבירא ליה [שמסתבר לו] לריש לקיש אליבא דרבנן [לפי שיטת חכמים] שכפיפת קומתו לרבנן [לחכמים] לא הוי [איננה] נחשבת מעשה. ואם השתחוואה אינה נחשבת מעשה, הקשת זרועותיו הוי [הריהי] מעשה?!

ואלא כי קאמר [כאשר אומר] ריש לקיש שהקשת זרועותיו הוי [הריהי] נחשבת מעשה זוטא [קטן], הרי זה אליבא [לפי שיטתו] של ר' עקיבא, אבל לרבנן [לחכמים] לא הוי [איננה] נחשבת מעשה כלל.

ושואלים: אי הכי [אם כך], אמאי תני [מדוע הוא שונה] במשנתנו לשיטת חכמים: יצא מגדף שאין בו מעשה? ניתני [שישנה]: יצא מגדף ובעל אוב, שבשניהם אין מעשה! ומשיבים: זו אינה קושיה חמורה, כי חדא מתרתי קתני [אחת משתים הוא שונה], והביא רק דוגמה אחת.

ושואלים: וליתני [ושישנה] בעל אוב ולא ליתני [ושלא ישנה] מגדף! ומשיבים: מגדף איצטריך ליה [נצרך לו לומר], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב כרת דיליה [ונאמר הכרת שלו] במקום קרבן, בסמוך לחיוב החטאת (ראה במדבר טו, כח—ל), אימא מודה ליה [אמור שמודה לו] לרבי עקיבא שגם על זה מביאים, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שלא.

עולא אמר: טעם הדבר שלא נאמר לשיטת חכמים "יצא מגדף ובעל אוב שאין בו מעשה", הוא משום שבעל אוב דקתני [שהוא שונה במשנתנו] הרי זה במקטר לשד הממונה על כישוף זה, וההקטרה היא מעשה גמור. מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: אם כן, היינו [זהו] עובד עבודה זרה שכבר שנינו במשנתנו, ואין מקום לשנותו ככרת בפני עצמו! אלא אמר רבא: הכוונה היא למקטר לשד כמעשה כישוף, על מנת לחברו, כלומר, כדי להביאו אליו ולהשתמש בו.

אמר ליה [לו] אביי: אם כן, היינו [זהו] חובר חבר, שהוא איסור בפני עצמו בתורה (דברים יח, א), ואין בו כרת! אמר ליה [לו] רבא: התורה אמרה כי חובר חבר כגון זה, שמקטר לשד, דינו בסקילה, כחלק מדין בעל אוב, ולכן גם כרת יש בו. שאל אותו אביי: ואלא חובר חבר שהוא באיסור לאו בלבד, שנאמר: "לא ימצא בך... וחובר חבר" (שם י—יא), הדין הוא [איזה הוא]?

אמר ליה [לו] רבא: כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: "וחובר חבר" — אחד חובר גדול, אוסף חיות גדולות, ואחד חובר קטן, ואפילו חובר לנחשים ועקרבים — חייב. ובפרטי ענין זה אמר אביי: האי מאן דבעי למיצמד זיבורא ועקרבא [מי שרוצה להצמיד, לחבר צירעה ועקרב] — אסור, ואי קאתו בתריה [ואם הם באים אחריו], והוא רוצה להינצל מהם — שרי [מותר].

ושואלים, לר' יוחנן שאמר: כפיפת קומתו הוי [הריהי] נחשבת מעשה לשיטת חכמים, עקימת