אלמא לא אוקמה [מדוע לא העמיד אותה] כר' ישמעאל, מפני שאמר ר' חנינא: מודה היה רבי ישמעאל לענין קרבן שאינו חייב אלא חטאת אחת, ואולם לפי זה השתא נמי [עכשיו גם כן] כדעת ר' יהודה לא מתוקמא [אי אפשר להעמידה], דהא [שהרי] אמר ר' אליעזר: מודה היה רבי יהודה לענין קרבן שאין מביא אלא חטאת אחת!

אלא אמר ריש לקיש משום החכם בר תאוטני: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] שחייב שתי חטאות על אכילת חלב משני שמות — כגון שאכלן בשני תמחויין (קערות), ואליבא [ולפי שיטתו] של ר' יהושע, שאמר: תמחויין מחלקים, שאם אכל משני תמחויים שונים הרי זה כשתי עבירות שונות, וחייב על כל אחת לחוד.

א ודנים גופא [לגופה] של אותה ברייתא שהזכרנו: אכל חלב נבילה — לוקה שתים, שני עונשי מלקות, וכן אכל חלב מוקדשין — לוקה שתים, רבי יהודה אומר: אכל חלב מוקדשין — לוקה שלש.

אמר ליה [לו] רב שיזבי לרבא: בשלמא [נניח] לשיטת ר' יהודה, היינו דכתיבי קראי [זהו שכתובים שלושה מקראות]: "חקת עולם... כל חלב וכל דם לא תאכלו" (ויקרא ג, יז), "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" (שם ז, כג), "וכל זר לא יאכל קדש" (שם כב, י) — הא תלתא [הרי שלושה] לאוין יש בכך, שנים לאיסור חלב של קדשים, שהרי שני כתובים אלו נאמרו בענין של קדשים, ועוד לאו של אכילת קדשים על ידי זר. אלא לרבנן מאי טעמייהו [לשיטת חכמים מה טעמם]?

ומשיבים: קסברי [סבורים הם]: לאו של "חקת עולם" אמנם עוסק בקדשים, ואולם הלאו של "חלב שור" עוסק בחלב חולין. ומעירים: וצריכי [וצריכים] המקראות של איסור החלב להיכתב גם בקדשים וגם בחולין,

דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] בקדשים בלבד ("חוקת עולם"), הוה אמינא [הייתי אומר]: קדשים הוא דחמירי [שחמורים], ולכן אמר הכתוב שאסור חלבו, אבל חולין אימא [אמור] שלא — משום הכי [כך] כתב רחמנא [כתבה התורה]: "כל חלב שור".

ואי כתב [ואם היתה כותבת] רק: "כל חלב שור", הוה אמינא [הייתי אומר]: חלב של חולין הוא שאסור, משום שלא הותר איסור חלב מכללו, שלא נמצא בו איסור שהותר, אבל חלב מוקדשין שהותר מכללו, הוה אמינא [הייתי אומר]: משהותר בשרן של קדשים באכילה — אישתרי נמי [הותר גם כן] חלבן, על כן צריכי [צריכים] שייאמרו שני הכתובים.

ורבי יהודה סבר [סבור]: כי כתיב [כאשר נאמר] "חלב שור", גם הוא בעניינא דקדשים כתיב [בענין קדשים נאמר], שנאמר שם: "כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה אשה לה' ונכרתה" (שם ז, כה), והוא במידת "דבר הלמד מעניינו".

ושואלים: אלא מכלל הדברים אתה אומר דרבנן סברי [שחכמים סבורים]: לא ילפינן [אין אנו למדים] בשיטת דבר הלמד מעניינו? והרי אין חולק על כך!

ומשיבים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] למדים אנו במדת דבר הלמד מעניינו, ובהא קמיפלגי [ובענין זה הם חלוקים], רבי יהודה סבר [סבור]: למידין במדה זו גם לאו מלאו אחר שכתוב באותו ענין (פרשה) וגם לאו מכרת, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: לאו מלאו ילפינן [למדים אנו], לאו מכרת לא ילפינן [אין אנו למדים], והרי מדובר שם בכרת על חלב קדשים.

ושואלים: אלא לדעת ר' יהודה, "חוקת עולם... כל חלב וכל דם לא תאכלו" (שם ג, יז) למאי אתא [למה בא]? והרי כבר למדנו איסור חלב קדשים מ"חלב שור"! ומשיבים: מיבעי ליה [צריך הוא לו] כדי להקיש אליו איסור דם, דתניא [ששנויה ברייתא] על פסוק זה: "כל חלב וכל דם לא תאכלו", מה אוכל חלב קדשים לוקה עליו שתים — אף אוכל דם קדשים לוקה שתים, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: אין בו בדם אלא אזהרה אחת. ושואלים: ולשיטת ר' יהודה, לשם מה נצרך ההיקש?

ומאי שנא [ובמה שונה] חלב שלוקה שתים בלא היקישא [היקש] — מפני דכתב ביה תרי קראי [שכתובים בו שני מקראות]: "כל חלב וכל דם לא תאכלו" האמור כאן, וגם "כל חלב שור וכשב", אם כן, דם נמי בלאו היקישא נילקי [גם כן בלי ההיקש שילקה] שתים, דכתיב ביה תרי לאוין [שהרי כתובים גם בו שני איסורי לאו]: "כל חלב וכל דם לא תאכלו" האמור כאן, וכן נאמר "וכל דם לא תאכלו בכל מושבתיכם לעוף ולבהמה" (שם ז, כו)!

אלא אימא [אמור] כך: מה חלב לוקה שלש, שנים משום איסור חלב ואחד משום "וכל זר לא יאכל קודש" (שם כב, י), אף דם לוקה שלש. וגם על כך שואלים: ולשם מה הוצרך ההיקש?

ומאי שנא [ובמה שונה] חלב שלוקה שלש? מפני דכתיב ביה [שכתובים בו] הלין תרי לאוין [אותם שני הלאוים שהזכרנו] ולאו של זרות, הא תלתא [הרי שלושה], אם כן דם נמי [גם כן] יש בו שני לאוים ולאו של זרות!

ומשיבים: איצטריך [הוצרך] ההיקש, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואיתמעיט [והתמעט] דם מטומאה שהאוכל דם קדשים בטומאה אינו חייב על כך משום איסור אכילת קדשים בטומאה — ליתמעיט [שיתמעט] גם מאיסור אכילה בזרות, על כן קא משמע לן היקישא [משמיע לנו ההיקש] לחלב, שמאיסור זרות לא נתמעט.

ושואלים: ואלא לרבנן [לשיטת חכמים] הסבורים כי יש בדם קדשים רק אזהרה אחת, ואם כן, אינו חייב עליו גם משום זרות, הקישא למאי אתא [היקש של דם לחלב למה בא]?

ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [צריך הוא לכמו ששנויה ברייתא]: "כל חלב וכל דם לא תאכלו", מה איסור חלב מיוחד לבעל חיים שחלבו חלוק מבשרו, שהחלב אסור והבשר מותר, ופשוט הדבר שאין מצטרפין זה עם זה, שאם אכל יחד חצי זית חלב וחצי זית בשר — אינו חייב על אכילת כזית איסור, אף באיסור דם מדובר בכל בעל חיים שדמו חלוק מבשרו, שיש בהם שני איסורים שונים, ובמקרה זה אין הבשר והדם מצטרפים לכזית להתחייב משום אכילת איסור,

אוציא דם שרצים, הואיל שאין דמן חלוק מבשרן, שאין איסור נפרד לדם השרץ — משום כך הבשר והדם מצטרפין לכדי כזית של השרץ.

ושואלים: והא מהכא נפקא [והלכה זו מכאן יוצאת, נלמדת]? מהתם נפקא [משם היא יוצאת], שנאמר: "וזה לכם הטמא בשרץ" (ויקרא יא, כט) — לימד על דם השרץ ובשר השרץ שמצטרפין זה עם זה!

ומשיבים: אי לאו היקישא [אם לא ההיקש] האמור כאן, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הני מילי [דברים אלה אמורים] לצרף לענין טומאה לשיעור כעדשה, אבל לאכילה אימא [אמור] שלא, על כן אשמעינן היקישא [השמיע לנו ההיקש] גם לענין אכילה.

אמר רבינא: הילכך [משום כך], לפי מה שאמרנו, דם נחש ובשרו מצטרפין לשיעור כזית, להתחייב משום אכילת שרץ. ותוהים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בכך]? היינו היקישא [זהו ההיקש עצמו]! ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: רק שרץ דאיתרבי [שהתרבה] דמו לטומאה כבשרו, כפי ששנינו — איתרבי [התרבה] גם לענין אכילה, אבל נחש דלא איתרבי [שלא התרבה] דמו לטומאה, שהרי אינו בכלל שמונה שרצים שפירט הכתוב לענין טומאה (שם כט—ל) — לא איתרבי [התרבה] דמו גם לענין איסור אכילה, על כן קא משמע לן היקישא [משמיע לנו ההיקש] כי כל מילי [דבר] שאין דמו חלוק מבשרו משמע מכאן שמצטרף.

ב אמר רבא: שלש כריתות האמורות בדם (ויקרא ז, כז. שם יז, י. שם יד) למאי [למה] הם הוצרכו? אחת לדם חולין, ואחת לדם קדשים, ואחת לדם התמצית, הדם שמתמצה מן הבהמה לאחר צאת הנפש.

ואומרים: הניחא [זה נוח] לדעת ר' יהודה, דתניא [ששנויה ברייתא]: דם התמצית אסור רק באזהרה, אבל אין בו כרת, ר' יהודה אומר: בכרת,

אלא לרבנן [לשיטת חכמים] הכרת ההיא למאי אתא [למה באה]? ואפילו לשיטת ר' יהודה, הלא כרת שיש בכך נפקא ליה [יוצא לו] מן ריבוי הכתוב "כל דם"!

דתניא [ששנויה ברייתא] על הכתוב "...אשר יאכל כל דם וכו' והכרתי אותה" (שם יז, י), רבי יהודה אומר: יכול היה לומר "אשר יאכל דם", מה תלמוד לומר "כל דם"?

שאם היה כתוב "דם" אין לי אלא דם קדשים שהנפש יוצא בו, שהוא הדם שמכפר, וכפי שנאמר מיד לאחר מכן: "כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר" (שם יא), אבל דם בהמת חולין ודם התמצית (אפילו בקדשים) שאין הנפש יוצאה בו, מנין שיש בהם כרת? תלמוד לומר: "כל דם"!

אלא אימא [אמור] כך: שלוש כריתות שנאמרו בדם, אחד לדם חולין, ואחד לדם קדשים, ואחד לדם כיסוי כלומר, לדם חיה ועוף, שמצוה לכסות את דמם (שם יג).

ואמר רבא: חמשה לאוין האמורין בדם למה? אחת לדם חולין, ואחת לדם קדשים, ואחת לדם כיסוי, ואחת לדם איברין, ואחת לדם התמצית.

ג אמר ר' אילא: אם אכל מחוץ לירושלים מעשר שני של דגן ושל תירוש (יין) ושל יצהר (שמן) — לוקה שלש פעמים. ומקשים: והא [והרי] אין לוקין על לאו שבכללות, ונאמר רק לאו אחד על כולם: "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך" (דברים יב, יז)! ומשיבים: שאני הכא דמייתרי קראי [שונה כאן שמיותרים המקראות],

מכדי כתב רחמנא [הואיל וכתבה התורה]: "ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך" (שם יד, כג), ומכאן אנו למדים: בפנים, בירושלים — אין [כן], אתה אוכל, בחוץ — לא, אם כן, למה לי דכתב רחמנא [משום מה כתבה התורה] שוב: "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך"? אלא בא הדבר לחלק, שבכל אחד מהם יש איסור לחוד.

ודוחים: אי מהכתוב ההוא, "ואכלת לפני ה' אלקיך" וכו', הוה אמינא [הייתי אומר]: הני מילי [דברים אלה אמורים] שעוברים על כך באיסור הבא מכלל עשה, אבל באיסור לאו (לא תעשה) אימא לא [אמור שאינו עובר], אמטו להכי [משום כך]