והיא שפחה" (ויקרא יט, כ), לשון "והיא שפחה" מלמדת לחלק על כל שפחה ושפחה.

א שנינו במשנה כי נזיר שנטמא טומאות הרבה (פעמים רבות) מביא קרבן אחד. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור כן?

אמר רב חסדא: שיטת ר' יוסי בר' יהודה היא, שאמר: נזירות חדשה של טהרה — מיום השביעי של טהרתו הוא דחיילא עליה [שחלה עליו]. ומשכחת לה [ולפיכך מוצא אתה אותה] שנטמא טומאות הרבה, כלומר, שחלה עליו נזירות ונטמא, ושוב חלה עליו נזירות ונטמא — כגון שנטמא ביום השביעי לטהרתו, ונטהר שבעה ימים, וחזר ונטמא בשביעי, וכיון שבכל פעם שחזר ונטמא עדיין לא יצא שעה הראויה להקריב בה קרבן, שהוא היום השמיני לטהרתו — אינו חייב אלא קרבן אחד.

דאי [שאם] כשיטת רבי, כיון שאמר רבי: נזירות של טהרה עד שמיני לא חיילא עליה [חלה עליו], לא ייתכן שיביא קרבן אחד על טומאות הרבה, שהרי אי [אם] במקרה שנטמא בשביעי ונטהר וחזר ונטמא בשביעי לטהרתו — כולה טומאה אריכתא [ארוכה] היא, שלא יצא עדיין מטומאתו הראשונה;

אי [אם] במקרה שנטמא בשמיני ונטהר וחזר ונטמא בשמיני לטהרתו השניה, כיון שיצאת שעה שראוייה להקריב בה קרבן — מחייב [חייב] על כל אחת ואחת! אלא שמע מינה [למד מכאן] ששיטת ר' יוסי בר' יהודה היא.

ומאי [ומה היא] שאמר ר' יוסי בר' יהודה? דתניא [ששנויה ברייתא]: מה שנאמר בנזיר שנטמא ונטהר "וקדש את ראשו ביום ההוא" (במדבר ו, יא), שמתחיל למנות נזירותו מחדש — הרי זה ביום הבאת קרבנותיו, היום השמיני, דברי רבי.

ר' יוסי בר' יהודה אומר: ביום תגלחתו, שהוא היום השביעי.

ב משנה ועוד ברשימת המביאים קרבן אחד על עבירות הרבה: המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה, שאם אמר לה שלא תיסתר עם פלוני ועם פלוני, ונסתרה עמהם, כשנבדקת במים המאררים — מביא מנחת סוטה אחת על כולם. וכן מצורע שנתנגע נגעים הרבה, שהיה בו נגע צרעת ונטהר, וקודם שהביא קרבנותיו חזר ונצטרע.

הביא שתי ציפרין ביום הראשון לטהרתו (ויקרא יד, ד—ז), וקודם שהביא קרבנותיו ביום השמיני נתנגע שוב — לא עלו לו הציפורים הללו עד שיביא חטאתו, ר' יהודה אומר: עד שיביא אשמו.

ג גמרא שנינו במשנה שהמקנא לאשתו על יד אנשים הרבה מביא קרבן אחד. ומבררים: מנלן [מנין לנו] דין זה? דכתיב [שנאמר]: "זאת תורת הקנאת" (במדבר ה, כט), בלשון רבים — תורה אחת לקנויין הרבה.

שנינו: מצורע שנתנגע נגעים הרבה מביא קרבן אחד. ומבררים, מנלן [מנין לנו]? דכתיב [שנאמר]: "זאת תהיה תורת המצורע" (ויקרא יד, ב), לומר: תורה אחת למצורעים הרבה, כלומר, גם למי שנצטרע פעמים הרבה.

שנינו: הביא ציפרין ונתנגע — לא עלו לו עד שיביא חטאתו, ר' יהודה אומר: עד שיביא אשמו, והניסוח "לא עלו לו" משמעו שאם חזר ונתנגע קודם שהביא חטאתו, לכשיירפא מצרעתו צריך לחזור ולהביא ציפורים נוספות גם על הפעם הראשונה.

ומקשים, והאמרת [והרי אמרת]: אין מביא אלא קרבן אחד על נגעים הרבה! ומתרצים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך היא שנויה]: מצורע שנתנגע נגעים הרבה, כגון הביא ציפרין וחזר ונתנגע — אין מביא אלא קרבן אחד. וכן לאקבועי [להיקבע] דינו של המצורע בעניות ובעשירות, האם עליו להביא קרבן עני או קרבן עשיר (ראה ויקרא פרק יד) — לא מיקבע [אינו נקבע], עד שיביא חטאת, ואילו ר' יהודה אומר: אינו נקבע כעני או עשיר עד שיביא אשמו.

תנן התם [שנינו שם] משנה אחרת: מצורע שהביא אשמו והעשיר — הכל הולך אחר זמן הקרבת החטאת, שזהו הזמן שבו נקבעת העניות ועשירות, דברי ר' שמעון. ר' יהודה אומר: הכל הולך אחר אשם. תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר: הכל הולך אחר ציפרין.

אמר רב יהודה אמר רב: שלשתן מקרא אחד דרשו, שנאמר בענין זה: "וזאת תורת אשר בו נגע צרעת אשר לא תשיג ידו בטהרתו" (ויקרא יד, לב) — ר' שמעון סבר [סבור]: הכוונה היא לדבר המכפרו, והיא החטאת, ר' יהודה סבר [סבור]: הכוונה היא לדבר המכשירו, באכילת קדשים, והוא האשם. ר' אליעזר בן יעקב אומר: דבר הגורם לו טהרה, ומאי נינהו [ומה הם]? ציפרין.

ד משנה בין אלו המביאים קרבן אחד על טומאות הרבה, האשה שילדה ולדות הרבה, וכגון שילדה בת, שצריכה למנות ארבעה עשר ימי טומאה, ושישים וששה ימי טהרה, ובמלאת שמונים הימים צריכה להביא קרבן. והפילה בתוך אותם שמונים יום נקבה, ושוב חזרה והפילה בתוך שמונים להפלה נקבה, שאינה מתחייבת בקרבן עד לאחר מלאת ימי הטהרה של הלידה האחרונה, ובמלאת ימים אלה תביא קרבן אחד על כולן.

וכן המפלת תאומים וכגון שנתעברה שלושה עוברים, והפילה את השני בתוך מלאת של הראשון, ואת השלישי בתוך מלאת של השני — מביאה קרבן אחד על כולם.

ר' יהודה אומר: מביאה קרבן על הוולד הראשון ואינה מביאה על הלידה השניה, שהיתה לפני מלאת ימי הטהרה של הוולד הראשון. מביאה על השלישי, שנולד לאחר מלאת ימי טהרה של הלידה הראשונה, ואינה מביאה על הרביעי, שנולד לפני מלאת ימי הטהרה של הוולד השלישי.

ה גמרא שנינו במשנה כי האשה שילדה ולדות הרבה מביאה קרבן אחד. ומבררים: מנלן [מנין לנו]? דתני תנא קמיה [ששנה חוזר המשניות לפני] רב ששת: "זאת תורת הילדת לזכר ולנקבה" (שם יב, ז) — מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה. יכול תביא קרבן אחד אף על הלידה ועל הזיבה? תלמוד לומר: "זאת", למעט.

ותמהים, קתני [הרי הוא שונה]: יכול על הלידה ועל הזיבה אינה מביאה אלא קרבן אחד; אלא מעתה, אכלה דם בשוגג ונתחייבה חטאת, וגם ילדה, הכי נמי [כך גם כן] היינו אומרים שאין מביאה אלא קרבן אחד? הלוא לידה וזיבה שני דברים שונים הם!

ומשיבים, אימא הכי [אמור כך]: יכול תביא קרבן אחד על הלידה שלפני מלאת, כלומר, על לידתה הראשונה, ועל הלידה שלאחר מלאת? תלמוד לומר: "זאת".

ו שנינו במשנה: הפילה בתוך שמונים נקבה וחזרה והפילה בתוך שמונים נקבה, מביאה קרבן אחד על כולן. ר' יהודה אומר: מביאה על הראשון, ואינה מביאה על השני (שנולד לפני מלאת ימי טהרת הלידה הראשונה), מביאה על השלישי שנולד לאחר מלאת של הראשונה, ואינה מביאה על הרביעי שנולד לפני מלאת של השלישי. ואומרים: כשתמצי לומר, כשתדקדק ותגיע למיצוי הדברים, לדברי ר' יהודה — ולד ראשון גורם לקרבן, ומלידת ולד ראשון היא מונה שמונים יום, והנולד לאחר מכן טעון קרבן נפרד. לדברי חכמים — ולד שני (כלומר, האחרון) גורם לחיוב הקרבן, ומולד שני מונה שמונים יום.

ותוהים: כשתמצי לומר? פשיטא [פשוט הוא], הכי איתא [כך הוא מפורש]! ומשיבים: מפלת תאומים איצטריך ליה [הוצרך לו לומר], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שבמפלת תאומים מודה רבי יהודה לרבנן [לחכמים], שכיון שעיבורם בזמן אחד הוא, יש לראות את הכל כלידה אחת, וללכת אחר לידת האחרון, שהיא נחשבת סוף הלידה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שמונה מן הלידה הראשונה, והנולד לאחר מלאת ימי הראשון מחייב קרבן נוסף.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: