מפוזרין, שלאחר שבעה ימי טומאה של השני ממשיכה בימי טהרה של הראשון? הא אמרי רבנן [הרי אומרים חכמים]: במקרה של ולדות הרבה, לולד שני מניא [היא מונה], ולא לראשון! אלא לאו [האם לא] כדעת ר' יהודה היא, ושמע מינה [ולמד מכאן]: חומרא אית ליה [יש לו] להחשיב את הוולד השני כמי שישנו, ולנהוג בו ימי טומאה, אבל קולא לית ליה [אין לו], להשלים במקומם ימי טהרה לראשון.

ועוד אמר רב אשי, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: נאמר ביולדת נקבה "וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה" (ויקרא יב, ה) — יכול תמנה ששה ימים אלה בין רצופין ובין מפוזרין, וכגון שהפילה ביום הששים ושלושה, שתמנה ימי טומאה לשני ותשלים שלושה ימי טהרה לראשון? תלמוד לומר: ששים יום, מה ששים כולן רצופין — אף ששה כולן רצופין. ונברר: מני [שיטת מי היא]? אלימא רבנן [אם תאמר כשיטת חכמים], מי אית להו לרבנן [האם יש להם לחכמים] ענין זה של מפוזרין? האמרי רבנן [הרי אומרים חכמים]: לולד שני מניא [היא מונה]!

אלא לאו [האם לא] שיטת ר' יהודה היא, ושמע מינה [ולמד מכאן]: חומרא אית ליה [יש לו], קולא לית ליה [אין לו] בענין זה. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א משנה אלו הם החמישה ששנינו במשנה לעיל (ט,א) שמביאין קרבן עולה ויורד, שמשתנה לפי מצבו הכלכלי של החייב: על שמיעת קול, שנשבע לשקר שאינו יודע עדות לחבירו, ועל בטוי שפתים, שנשבע שבועת שקר בענין אחר, ועל טומאת מקדש וקדשיו, שנכנס למקדש או נגע בקדשים בטומאה, והיולדת, והמצורע.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] בסיכום דיני קרבן עולה ויורד: יש מביא בדלות ועשירות, כלומר שיש בו שתי דרגות, גם דלות (קרבן מן העוף) וגם עשירות (מן הבהמה), ויש מביא בדלות ו(יש מביא) בדלי דלות (קרבן מנחה). כיצד?

יולדת מביאה בדלות ועשירות, בעשירות — כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת, ובעניות — שני תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת (ויקרא יב, א—ח). וכן מצורע מביא בדלות ובעשירות, בעשירות — כבש לאשם, כבש לעולה וכבשה לחטאת, ובדלות — כבש לאשם, ושני תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה (שם יד, י—כב). ועל שמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו — מביאין בדלות ודלי דלות נוסף לעשירות, בעשירות — כשבה או שעירה לחטאת, בדלות — שני תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה, בדלי דלות — עשירית האיפה למנחה (שם ה, א—יד).

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: יש מביא אחד תחת אחד, יש מביא שנים תחת שנים, יש מביא שנים תחת אחד, יש מביא אחד תחת שנים, מכאן אתה למד לעשירית האיפה שהיא בפרוטה.

ומפרטים: יולדת מביאה אחת תחת אחת — פרידה אחת והיא עוף תחת כבש, מצורע מביא שתי פרידין תחת שני כבשים — הרי הם שנים תחת שנים, שמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו — מביאין שתי פרידין, שני תורים או שני בני יונה, תחת כבשה אחת — הרי שנים תחת אחד, ומביאין בדלי דלות עשירית האיפה תחת שתי פרידין — הרי אחד תחת שנים.

ואומרים, קתני [שונה] התנא: מכאן אתה למד לעשירית האיפה שהיא בפרוטה. ושואלים: מנלן [מנין לנו]? כיצד נלמד דבר זה? ומבארים, דתנו רבנן [ששנו חכמים] בברייתא: האומר "הרי עלי קרבן בסלע למזבח" — מביא כבש, שאין דבר קרב בסלע אלא כבש.

ומעירים: ממאי [ממה, מהיכן] למדים דבר זה? מדאמר רחמנא [ממה שאמרה התורה] לגבי איל אשם שהוא ב"כסף שקלים" (שם טו), כלומר, בשווי שני שקלים (סלעים בלשון חכמים) — מכלל הדברים אתה למד שכבש (איל צעיר) בן שנה (כלומר, בן שנתו הראשונה) שהצריכה התורה לקרבן עשירות הוא בסלע. ומנין שהצריכה התורה כבש בן שנה? מדכתיב [ממה שנאמר] בקרבן היולדת: "כבש בן שנתו" (ויקרא יב, ו). ולגבי קרבן דלות, שהוא קן של שני תורים או שני בני יונה, תנן [שנינו במשנה]: עמדו קינין בו ביום ברבעתים, כל קן ברובע דינר, שהוא אחד מששה עשר בסלע (שבכל סלע ארבעה דינרים).

ומדחס רחמנא עליה דדלות [ומתוך שחסה התורה על זה שמביא בדלות] למיהוי חד משית עשר [להיות אחד מששה עשר] בעשירות, יש לומר כי חס רחמנא עליה [חסה התורה על מי שמביא] בדלי דלות (עשירית האיפה) למיהוי חד משית עשר [להיות אחד מששה עשר] בדלות.

ושואלים: אם כן, כשאתה עושה חשבון זה, דלות כמה הויא [היא] — ריבעא [רבע דינר], וכמה פריטי בריבעא [פרוטות נחושת יש ברבע] — ארבעים ותמניא פריטי [ארבעים ושמונה פרוטות]; חד משית עשר כמה הוי דדלות [אחד מששה עשר של דלות כמה הוא] — תלתא פריטי [שלוש פרוטות].

ואם כן, מה דקתני [שהוא שונה]: מכאן אתה למד לעשירית האיפה בפרוטה, אמאי [מדוע] פרוטה? האמרת [הרי אומר אתה]: עשירית האיפה דלי דלות הוא, ואמרת [ואומר אתה] כי דלי דלות חד משית סרי [אחד מששה עשר] של דלות הוא, דחשבינן דתלתא פריטי הויין [שחישבנו ששלוש פרוטות הן]!

ומשיבים: התנא, שלמד עשירית האיפה בפרוטה, מיולדת יליף [לומד], דמתיא [שהיא מביאה] פרידה אחת לעולה תחת כבש העולה, כלומר, חצי קן, דהוי חד מתלתין ותרין [שהוא אחד משלושים ושנים] של כבש ששוויו סלע, כלומר שמינית הדינר, ולא רבע. ומקשים: ועד כאן, עדיין צריך אתה לומר כי דלי דלות כמה הוי [הוא] — חד משית עשר [אחד מששה עשר] בדלות. שהרי ביולדת עצמה אין דין דלי דלות, אלא בשמיעת הקול, ושם קרבן הדלות הוא קן שלם, שהוא אחד מששה עשר בעשירות, דמהיכא יליף [שהרי מהיכן הוא לומד] את היחס בין דלות ודלי דלות — מכבש ואיל כפי שהסברנו לעיל. ואם כן עד כאן, לפי דרך זו, קרבן דלי דלות פרוטה ופלגא הוי [פרוטה וחצי הוא], שכך עולה החשבון, כשנחלק שמינית הדינר, שהיא עשרים וארבע פרוטות, לששה עשר. ולא פרוטה בלבד, כלשון הברייתא!

אמר רבא: כולה מילתא [כל הענין] מיולדת יליף [התנא לומד], והכי קאמר [וכך הוא אומר]: מדחס רחמנא עליה [ממה שחסה התורה על זה שמביא] בדלות למיהוי חד מתלתין ותרין [להיות אחד משלושים ושתים] בעשירות, ומאי [ומה] היא — יולדת, הכי חס רחמנא עליה [כך חסה התורה על זה שמביא] בדלי דלות (על שמיעת הקול) למיהוי חד מן תלתין ותרין [שיהיה אחד משלושים ושתים] בדלות.

ושואלים: אי הכי [אם כך], לפי חשבון זה, דלי דלות נכי ריבעא דפרוטה הוי [פרוטה פחות רבע הוא], כלומר, שלושה רבעי פרוטה, עשרים וארבע פרוטות לחלק לשלושים ושנים! ומשיבים: הכי נמי [כך הוא גם כן], שבאמת מצד החשבון הוא פחות מפרוטה, אלא דלאו אורח ארעא לאיתויי [שאין זה דרך ארץ להביא] דבר ששוה פחות מפרוטה קרבן למקום.

ג משנה מה בין שפחה חרופה לבין כל העריות? שלא שוותה להן לא בעונש ולא בקרבן. שכל העריות, אם בא עליהן — דינו בחטאת, והבא על שפחה דינו באשם. כל העריות דינו בקרבן נקבה, שחטאת יחיד היא כשבה או שעירה (ויקרא ד, כז—לב), והבא על השפחה דינו באיל זכר (שם יט, כא).

כל העריות אחד האיש ואחד האשה שוין בעונש, בין במכות אם התרו בהם, ובין בקרבן חטאת בשוגג, ובשפחה לא השוה לא האיש לאשה במכות, שרק היא לוקה, ולא השוה אשה לאיש בקרבן, שהיא אינה מביאה קרבן אשם.

כל העריות עשה בהן את דינו של המערה שאינו בא ביאה גמורה, כגומר את ביאתו לגמרי, שגם על זה וגם על זה חייב, מה שאין כן בשפחה, שאינו חייב עד שיגמור ביאתו. וכן בעריות חייב על כל ביאה וביאה קרבן לחוד, מה שאין כן בשפחה, שמביא קרבן אחד על ביאות הרבה, כפי ששנינו במשנה לעיל (ט,א).

זו חומר (חומרה) החמיר הכתוב בשפחה לעומת העריות,