איפכא איבעי ליה למיתני [ההיפך היה צריך לו לשנות], שעשו מערה כגומר, שבגומר פשוט לנו הדבר!

לאחר כל הקושיות הללו של רב ששת אמר ליה [לו] התנא (חוזר הברייתות): איסמייה [אמחק אותה] את הברייתא הזו, שמשובשת היא? אמר ליה [לו]: לא, אל תמחק, אלא יש לתרצה שהכי קתני [כך הוא שונה]: עשו דין גומר שלא כדרכה בשפחה חרופה, דלא מיחייבי [שאינם חייבים], כדין מערה כדרכה בשפחה חרופה, שהם פטורים. וטעמו של דבר — שהרי "שכבת זרע" כתיב [נאמר] בה (ויקרא יט, כ), וביאה שלא כדרכה אינה ראויה להוליד, גם אם הוא גומר ביאתו.

וכן עשו דין מתכוין שלא כדרכה בשפחה, שהם פטורין, כדין אינו מתכוין גם אם בא עליה כדרכה, ומאותו טעם: "שכבת זרע" כתיב [נאמר] בה, וביאה שלא כדרכה אינה ראויה להוליד. וכן עשו דין ניעור שלא כדרכה בשפחה, שהם פטורין, כדין ישן אפילו כדרכה, מאי טעמא [מה הטעם]? "שכבת זרע" כתיב [נאמר].

ומוסיפים: נמצא שהמתכוין והמערה בשפחה, כלומר, מי שהערה בה והוא מתכוון — דינו כשאין מתכוין בכל עריות, שהוא פטור. וכן דין ישן בשפחה חרופה כדרכה — כדין ישן של עריות, שהוא פטור. וכן נמצא דין ניעור שלא כדרכה בשפחה — כדין ישן של כל עריות, שהוא פטור.

א משנה אמרו לו לאדם: ראינו שאכלת חלב — הרי זה מביא חטאת על פיהם, אם היה שוגג. עד אחד אומר: אכל חלב, ועד אחר אומר: לא אכל, וכן אשה אומרת: אכל, ואשה אומרת: לא אכל — מביא אשם תלוי, שאדם מביא קרבן זה על ספק חטאת. אם היה עד אומר: אכל, והוא עצמו אומר: לא אכלתי — הרי הוא פטור.

אם היו שנים עדים אומרים: אכל, והוא אומר: לא אכלתי — ר' מאיר מחייב חטאת. אמר ר' מאיר: הוכחה לדבר מקל וחומר, אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה, כגון שהעידו עליו שהרג אדם, גם אם הוא מכחישם — לא יביאוהו לידי קרבן הקל? אמרו לו: בקרבן אינם יכולים לחייב אותו בניגוד לדבריו, שכן מה אם ירצה לומר "מזיד הייתי" — הרי הוא פטור מקרבן.

אכל חלב ועוד חתיכת חלב בהעלם (בשגגה) אחת, כגון שלא נודע לו בינתיים שחלב אסור, או שחתיכה זו שאכל היתה חלב — אינו חייב אלא חטאת אחת. אבל אם אכל חלב ודם ופיגול ונותר בהעלם אחת — חייב חטאת על כל אחת ואחת. זה חומר (חומרה) במינין הרבה ממין אחד.

ויש חומר במין אחד ממינין הרבה, שאם אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית אחר בהעלם אחת, אם היו שתי החתיכות ממין אחד — חייב, שהרי אכל כזית שלם של איסור בשגגה אחת. אבל אם היו משני מינין, וכגון כחצי זית חלב וכחצי זית דם — פטור, שלא אכל כדי שיעור אכילה מאחד מהם כדי להתחייב עליו.

ב גמרא קתני [שונה] התנא במשנה: אמרו לו אכלת חלב — מביא חטאת. ומדייקים: "אמרו" כמה הויין [הם]? תרין [שנים]. ויש לשאול: והוא מה אמר להון [אומר להם]? אלימא דשתיק ולא קמכחיש להו [אם תאמר ששותק ואינו מכחיש אותם], אלא לפי זה יש לדייק כי דווקא על שתיקה דתרין [מול עדות של שנים] הוא שמביא חטאת, אבל על שתיקה דחד [מול עדות של אחד] — לא.

ואולם, אימא מציעתא [אמור את אמצעיתה של המשנה], עד אחד אומר: אכל, והוא אומר: לא אכלתי — פטור. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה דמכחיש ליה [שהוא מכחיש אותו] ואומר: לא אכלתי — פטור, אבל שתיק — מיחייב [אם הוא שותק — הוא חייב], וכל שכן אם היו תרי [שנים] מעידים והוא שותק. ואם כן יש כאן סתירה בענין השותק מול עד אחד!

אלא צריך אתה לומר כי מדובר בראש המשנה במקרה דקמכחיש להו [שהוא אותם], את שני העדים, ומשנה זו מני [שיטת מי היא]? שיטת ר' מאיר היא, שאמר בהמשך: הכחשה דבי תרי [שמכחיש עדות של שנים] לאו הכחשה היא, אבל לרבנן [לשיטת חכמים] החולקים עליו, הוא פטור.

ושואלים: לדרך זו, שמדובר בתחילת המשנה שהוא מכחיש שני עדים, ומאי קמשמע לן [ומה משמיע לנו התנא] בהלכה זו? הלוא מסיפא שמעת מינה [מן הסוף שומע אתה] אותה במפורש! ומשיבים, הא קמשמע לן [דבר זה משמיע לנו] בסיפא: דבר זה ששנינו בראש המשנה, שאם אמרו לו שנים שאכל חלב מביא חטאת, הוא מחלוקת ר' מאיר ורבנן [וחכמים], והוא עוסק במקרה דקמכחיש להו [שמכחיש אותם]. זהו מהלך אחד של סוגיית הגמרא.

איכא דאמרי [יש שאומרים] באופן אחר: "אמרו לו" נמי [גם כן] חד קרי ליה [אחד קוראים לו], שלפעמים על עד אחד אומרים "אמרו לו", וכפי דתנן [ששנינו במשנה]: האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה: מת בעליך, ונישאת, ואחר כך בא בעלה — תצא מזה ומזה, מבעלה הראשון ומזה שנישאה לו, דקיימא לן [שמוחזק בידינו] ש"אמרו לו" של משנה זו הוא אפילו בחד [באחד].

ממאי [ממה, מהיכן] אתה יודע דבר זה? מדקתני סיפא [ממה שהוא שונה בסוף]: נישאת שלא ברשות — מותרת לחזור לו לבעל הראשון. והרי מאי [מהו] שלא ברשות האמור כאן — שלא ברשות בית דין ועד אחד, שלא הוצרכה לרשות מיוחדת של בית דין להינשא, מפני שהיו לה שני עדים שמת בעלה;

מכלל הדברים אתה למד דרישא [שבתחילה], שתצא מזה ומזה, מדובר ברשות שקיבלה מבית דין ובעד אחד, שעל פיו התירוה בית דין להינשא. אלמא [מכאן] שלגבי עד אחד קתני [שונה התנא] במשנה זו לשון "אמרו", ולפי זה, הכא נמי דקתני [כאן גם כן, במשנתנו, שהוא שונה] "אמרו לו", משמע אפילו עד אחד, שמחייב אותו חטאת.

ומתקשים: והוא עצמו, מאי קאמר [מה הוא אומר]? אלימא דקא מכחיש ליה [אם תאמר שהוא מכחיש אותו, את העד], מי מייתי [האם הוא מביא קרבן]? והא קתני מציעתא [והרי הוא שונה בהלכה האמצעית]: עד אחד אומר: אכל, והוא אומר: לא אכלתי — פטור!

אלא תאמר שמדובר במקרה דשתיק [שהוא שותק] — הלוא ממציעתא שמע מינה [מההלכה האמצעית אתה יכול ללמוד את זאת], שהרי הוא שונה, עד אחד אומר: אכלת, והוא אומר: לא אכלתי — פטור. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה דקא מכחיש ליה [שהוא מכחיש אותו] — פטור, אבל שתק מישתק [כשהוא שותק] — חייב, ולא הוצרכנו לתחילת המשנה!

ומשיבים: לעולם תפרש שמדובר בתחילת המשנה במקרה דלא מכחיש ליה [שאינו מכחיש אותו], אלא שותק. והכי קתני [וכך הוא שונה]: אמרו לו (אפילו אחד): אכלת חלב — מביא חטאת, וממשיכה המשנה בהלכה האמצעית: במה דברים אמורים — דשתיק [במקרה ששותק] מול העד, אבל אם הוא מכחיש ליה [אותו] — פטור.

ושואלים: ומדאורייתא מנלן דלא מכחיש ליה [ומן התורה מניין לנו שבמקרה שאינו מכחיש אותו, את העד] הריהו חייב חטאת? דתנו רבנן [ששנו חכמים] בענין חיוב קרבן חטאת: "או הודע אליו חטאתו" (ויקרא ד, כח) — שנודע לו מאליו, מעצמו, ולא שיודיעוהו אחרים; יכול שאינו מתחייב בחטאת על פי אחרים, אפילו אין הוא מכחישן? תלמוד לומר: "או הודע אליו" לומר — מכל מקום, אפילו הודיעוהו אחרים הוא מתחייב, כשאינו מכחישם אלא שותק.

ונברר: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? אלימא בתרין [אם תאמר שמדובר בשנים], וכי תרין [שנים] ואין מכחישן קרא בעי [צריך פסוק] לומר שהוא חייב?