אלא לאו בחד [האם לא מדובר באחד], וקתני [והוא שונה] כי אין מכחישן מהימן [שכאשר אינו מכחישם, אלא שותק, הרי הוא נאמן], שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א שנינו במשנה שאם אמרו לו שניים אכלת חלב, והוא אומר: לא אכלתי — ר' מאיר מחייב. אמר ר' מאיר: קל וחומר, אם הביאו שנים למיתה חמורה לא יביאוהו לקרבן הקל? אמרו לו: מה אם ירצה לומר "מזיד הייתי" — ייפטר.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מאי טעמייהו דרבנן [מה עיקר טעמם של חכמים] שפוטרים מקרבן? האם הוא משום שהם סוברים שאדם נאמן על עצמו לענין זה יותר ממאה איש, או דלמא [שמא] משום דאמרינן [שאומרים אנו]: מיגו דאי בעי אמר [מתוך שאם היה אומר] "מזיד הייתי" — היה פטור מקרבן, כי אמר נמי [כאשר הוא אומר גם כן] "לא אכלתי" — מהימן ופטור?

ושואלים: ומאי נפקא מינה [ומה ההבדל למעשה היוצא מזה]? שהרי לכאורה מסקנתם אחת היא! ומשיבים: למיפשט מינה [לפתור ממנה] מה יהיה הדין לענין טומאה, כאשר עדים מעידים עליו שנטמא קודם שנכנס למקדש, והוא אומר: לא נטמאתי, דאי אמרת טעמייהו דרבנן [שאם אתה אומר שטעמם של חכמים] משום שאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש — לא שנא [אינו שונה] אם הוא מכחיש אותם לגבי טומאה חדשה, שאומרים לו: עכשיו נטמאת, ולא שנא [ואינו שונה] בטומאה ישנה שאומרים לו: אתמול נטמאת, שבכל אופן הוא נאמן על עצמו.

אבל אי אמרת טעמיהון דרבנן [אם אומר אתה שטעמם של חכמים] משום דאמר "מיגו" [שיכול לומר "מתוך"] היא — פטרי ליה רבנן [פוטרים אותו חכמים] מטומאה ישנה, אבל מטומאה חדשה מחייב. מאי טעמא [מה טעם של דבר]? ט ומאה ישנה, מיגו דאי בעי אמר [מתוך שאם היה רוצה לומר]: אמנם נטמאתי אבל טבלתי אחר כך — היה פטור, כי אמר נמי [כאשר הוא אומר גם כן] "לא נטמאתי" — הרי הוא פטור, דאיכא למימר [שיש מקום לומר]: מאי [מהו] "לא נטמאתי" דקאמר [שהוא אומר] — לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי.

אבל אם מעידים בו על טומאה חדשה — מחייב [חייב], מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דכי אמר נמי [שהרי גם כאשר הוא אומר] "טבלתי" — מחייב [חייב], דאמרו ליה [שאומרים לו] העדים: אמנם טבלת קודם, אבל השתא [עכשיו] נטמאת.

ואם כן מאי [מה] טעמם של חכמים? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא, אמר לו עד אחד: נטמאת, והוא אומר: לא נטמאתי — הרי הוא פטור; יכול אפילו שנים אומרים לו? אמר ר' מאיר: חייב הוא, מקל וחומר, אם הביאוהו שנים אפילו למיתה חמורה, לא יביאוהו לידי קרבן הקל? וחכמים אומרים: אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש. שמע מינה [למד מכאן] כי טעמייהו דרבנן [טעמם של חכמים] הוא משום דאמרי [שהם אומרים]: אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש.

אמר ר' אמי: אין להוכיח מכאן, לעולם אפשר לומר כי טעמא דרבנן [טעמם של חכמים] הוא משום דאמרינן "מיגו" [שאנו אומרים "מתוך"], והכי קתני [וכך הוא שונה] בברייתא לשיטתם: מתוך שאם רצה לומר: לא עמדתי בטומאתי, אלא טבלתי — היה פטור, הילכך [על כן] אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש. ומקשים: אי הכי [אם כן], היינו [הרי זה] אותו דבר כמו בדין אכילת חלב, ששנינו במשנתנו: מה אם ירצה לומר "מזיד הייתי" פטור, ולא הוצרך להשמיענו שוב דין זה!

ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: כשאומר "לא אכלתי חלב" יש לו "מיגו", שכן קמתריץ דיבוריה [מתרץ את דיבורו הראשון], שמה שאמר "לא אכלתי" כוונתו: לא אכלתי שוגג אלא מזיד, אבל כשאומרים לו שנים: נטמאת, והוא אומר: לא נטמאתי, אימא לא קמתריץ דבוריה [אמור שאינו מתרץ את דיבורו], ואינו נאמן, על כן קא משמע לן [משמיע לנו]: הכא נמי [כאן גם כן] אפשר לתרץ דיבורו ולומר: לא עמדתי בטומאתי אבל טבלתי.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] מה היא דעת חכמים, מברייתא אחרת, ששנינו בענין המטמא מקדש וקדשיו בשגגה: "והיה כי יאשם לאחת מאלה והתודה... והביא את אשמו" (ויקרא ה, ה—ו), מודה בדברים — חייב בקרבן, אין מודה בדברים — פטור. ולכן, אם אמר לו עד אחד: נטמאת, והוא אומר: לא נטמאתי — פטור;

יכול אפילו שנים מכחישין אותו יהא פטור? אמר ר' מאיר: אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה, לא יביאוהו לידי קרבן הקל? אלא בוודאי חייב. ר' יהודה אומר: נאמן אדם על עצמו יותר ממאה איש.

ומודים חכמים (והם החכמים שבמשנתנו) לר' יהודה, באכילת חלבין ובביאת מקדש בטומאה, שאם העידו בו שניים שאכל חלב, או שנכנס למקדש כשהוא טמא, והוא טוען: לא אכלתי, או: לא נכנסתי למקדש — שהוא פטור. אבל בטומאה, אם העידו בו שנטמא קודם שאכל בקדשים, והוא אומר: לא נטמאתי — לא מודו ליה [אין חכמים מודים לו], אלא סבורים הם כר' מאיר, ששני עדים מביאים אותו לידי קרבן. הרי שלשיטתם אין אדם נאמן על עצמו מול עדים במקום שאין לו "מיגו".

ושואלים: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? באיזו טומאה אינו נאמן לדעתם? אילימא [אם תאמר]