בטומאה ישנה, שאמרו לו: נטמאת אתמול, מאי שנא [במה שונה] אכילת חלבין וביאת מקדש דמודו ליה [שמודים לו] חכמים לר' יהודה שאין מחייבים אותו קרבן, מפני שיש לו "מיגו", שאם רצה יאמר: מזיד הייתי, וניתן לתרץ את דבריו, שאמר: לא אכלתי בשוגג אלא במזיד, וכן לא באתי למקדש בשוגג אלא במזיד, והרי טומאה ישנה נמי מתרץ דיבוריה [גם כן יכול לתרץ את דיבורו] הראשון, שאם רצה יאמר: לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי!

אמר רבינא: לעולם יכול אתה להסביר כי מדובר בטומאה ישנה, ומכל מקום אין בה "מיגו", וכגון דאמרי ליה [שאומרים לו] עדים: אכלת קדשים בטומאת הגוף, והוא אמר להון [אומר להם]: לא נטמאתי, דהכא לא מתריץ דיבוריה [שכאן לא ניתן לתרץ את דיבורו]. דליכא למימר [שאין לומר] ש"לא נטמאתי" משמעו לא עמדתי בטומאה אבל טבלתי, שהרי כאשר הוא בא לפטור עצמו מקרבן שחייבוהו העדים על אכילת קדשים בטומאה,

מאי אמר להון [מה הוא אומר להם]? טבלתי ואכלתי, והרי כי אמר להון הכי [כאשר הוא אומר להם כך], איתכחש ליה דבוריה קמא מיהא [הוכחש לו דיבורו הראשון על כל פנים] בטומאת מגעו, כלומר, מה שאמר שלא נגע בטומאה.

אמר רב נחמן: הלכה כר' יהודה, שאפילו העידו בו עדים שנטמא והוא אומר: לא נטמאתי — נאמן אדם על עצמו יותר ממאה עדים. אמר רב יוסף: לא אמרה ר' יהודה אלא בינו לבין עצמו, שמותר לו לאכול בקדשים או בטהרות, אבל לא בפני אחרים, וכן לעצמו הוא נאמן, אבל לא לגבי אחרים.

אמר ריש לקיש: אף שאמר ר' מאיר במשנתנו שאם אמרו לו שניים: אכלת חלב — אינו נאמן לומר: לא אכלתי, מודה ר' מאיר לחכמים, שאם אמרו לו שנים: בעלת שפחה חרופה, והוא אומר: לא בעלתי — מהימן [נאמן], לפי דאי בעי אמר להון [שאם רוצה יכול היה לומר להם]: לא גמרתי ביאתי.

ובדומה לכך אמר רב ששת: מודה ר' מאיר לחכמים בנזיר טמא, שאמרו לו שנים: נטמאת למת, וחייב אתה קרבן, והוא אומר: לא נטמאתי — פטור, דאי בעי אמר [שאם רוצה יכול לומר]: נשאלתי לחכם על נזירי (נדר נזירותי), והתיר את נדרי, ומותר היה לי להיטמא.

וכיוצא בזה אמר אביי: מודה ר' מאיר לחכמים, שאם אמרו לו שנים: יודע אתה בעדות על פלוני, והוא אומר: לא ידעתי ונשבע על כך — פטור מקרבן על שבועת העדות, דאי בעי אמר [שאם היה רוצה היה אומר]: לא נתכוונתי לעדות בשעה שראיתי את הדבר, ובמקרה זה פטור מן הקרבן.

א שנינו במשנה: אכל חלב ושוב אכל חלב, אם היה זה בהעלם אחת, שלא נודע לו בינתיים שהוא חלב — אינו חייב אלא חטאת אחת על שתי האכילות. מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: אמאי [מדוע] אינו חייב אלא חטאת אחת? והא [והרי] שני זיתי חלב אכל!

אמר ליה [לו] אביי: לגבי חיוב חטאת דווקא העלמות מחולקות (מחלקות), שנעלם ממנו האיסור ונודע לו, ושוב נעלם ממנו, שנאמר: "או הודע אליו חטאתו... והביא את קרבנו" (ויקרא ד, כח). ואילו הכא [כאן] העלם אחד הוא דאיכא [שישנו].

איכא דמקשי ליה הכי [יש שמקשים דבר זה כך] בשם ר' זירא: מן המשנה יש לדייק כי טעמא [הטעם, דווקא] כשאכל חלב ושוב אכל חלב בהעלם אחת חייב חטאת אחת, הא [אבל] בשתי העלמות חייב שתים, ויש לשאול: אמאי [מדוע]? והלוא שם (איסור) חלב אחד הוא! אמר ליה [לו] אביי: לענין חטאת העלמות מחולקין.

ב שנינו במשנה: אכל חלב ודם פיגול ונותר בהעלם אחת — חייב על כל אחת ואחת. ועוד שנינו: אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית, ממין אחד — חייב.

ותוהים: ממין אחד חייב, פשיטא [פשוט] הדבר, שהרי אכל כזית מן האיסור! אמר ריש לקיש משום בר תוטיני: מדובר כגון שאכלו את כזית החלב כשהוא מחולק בשני תמחויין (כלים) שונים, ואליבא [ולפי שיטתו] של ר' יהושע, שאמר: תמחויין מחולקין (מחלקים).

והוצרך לכך, שכן מהו דתימא [שתאמר]: כי [כאשר] אמר ר' יהושע תמחויין מחלקין — לא שנא לקולא [אינו שונה להקל], כגון במקרה שלנו, שאם אכל כזית שהוא מחולק בשני תמחויים — פטור, ולא שנא לחומרא [ואינו שונה להחמיר], וכגון שאם אכל שני כזיתים בשני תמחויים שונים — חייב שתי חטאות, למרות שאכלם בהעלם אחד, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] כאן שאם אכל כזית כשהוא מחולק לתמחויים חייב, אלמא [מכאן] אנו למדים שלחומרא [להחמיר] אמר, לקולא [להקל] לא אמר.

איכא דאמר [יש שאומר] שדבר זה נאמר על סיפא [סופה] של המשנה: אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית... משני מינין — פטור. ותוהים: פשיטא [פשוט] שהוא פטור, שהרי לא אכל כזית שלם של איסור אחד! אמר ריש לקיש משום בר תוטיני: אין מדובר בשני מינים, אלא בכזית ממין אחד, וכגון שאכלו בשני תמחויין, ואליבא [ולפי שיטתו] של ר' יהושע, שאמר: תמחויין מחולקין.

דמהו דתימא [שמהו שתאמר]: כי [כאשר] אמר ר' יהושע שתמחויים מחלקים — לחומרא [להחמיר] אמר, שאם אכל שני כזיתים בשני תמחויים שונים חייב שתי חטאות. אבל לקולא [להקל] לא אמר, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאם אכל כזית משני מינין פטור, וכפי שהסברנו:

מאי [מהו] משני מינין — ממין אחד הוא, ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו] שני מינים — משום שאכלו בשני תמחויין, כחצי זית בכל תמחוי, וקתני [והוא שונה]: פטור, אלמא [מכאן] שלא שנא לקולא ולא שנא לחומרא [לא שונה להקל ולא שונה להחמיר] קאמר [אומר] ר' יהושע שתמחויים מחלקים, ואפילו היו שני חצאי הזית ממין אחד, ואכלם בהעלם אחד — פטור.

ומתקשים: מדסיפא [מתוך שבסוף], מה ששנינו "משני מינים" כוונתו מין אחד ושני תמחויין, נמצא כי רישא [ההתחלה] של דין זה, ששנינו בה "ממין אחד" כוונתה שני חצי כזית ממין אחד ותמחוי אחד, שחייב חטאת על אכילתם. והלוא דבר זה פשיטא [פשוט], ולא הוצרך לאומרו!

אמר רבינא: מדובר כגון שהיתה לו ידיעה בינתיים, שאכל כחצי זית ונודע לו שאכל חלב, ושוב נעלם ממנו האיסור, וחזר ואכל כחצי זית, ואליבא [והוא לפי שיטתו] של רבן גמליאל, שאמר: אין ידיעה לחצי שיעור, שאם לאחר שחטא בשגגה בחצי שיעור נודע לו שחטא, ושוב נעלם ממנו האיסור וחטא — אין הידיעה שבאמצע מחלקת אותו לשתי שגגות שונות, אלא כאילו חטא בהעלם אחד.

דתנן [ששנינו]: הכותב בשבת שתי אותיות בשתי העלמות שונות, אחת שחרית ואחת ערבית — רבן גמליאל מחייב משום מלאכת כתיבה, ששיעורה שתי אותיות, וחכמים פוטרין; וטעם מחלוקתם,

רבן גמליאל סבר [סבור]: אין ידיעה לחצי שיעור, ולכן גם אם נודע לו האיסור לאחר כתיבת אות אחת — אין ידיעה זו נחשבת לחלק בינה לבין הכתיבה של האות השניה, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: יש ידיעה גם לחצי שיעור.

ג משנה כמה ישהא באוכלין ויתחייב משום אכילת כזית איסור? כאילו אוכל קליות (גרעינים קלויים) שאוכל אותן אחת אחת, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: עד שישהא מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס (חצי ככר לחם) — חייב.

ושיעור זה נוגע למי שאכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין, שאם אכל כחצי פרס (רבע ככר) אוכלים טמאים, או שתה רביעית משקים טמאים בתוך זמן של אכילת פרס — נפסל מאכילת תרומה עד שייטהר. ועוד, שתה רביעית יין ונכנס למקדש ושהה כדי אכילת פרס — חייב, ר' אליעזר אומר: אם פסק בה, עשה הפסקות בשתיית רביעית היין, או אם נתן בו מים כל שהוא — פטור.

ד גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: ר' מאיר שאמר שמשערים את אכילת האיסורים כאילו אוכל קליות, לחומרא קאמר או לקולא קאמר [להחמיר הוא אומר או להקל הוא אומר]? ומפרטים: לחומרא קאמר [להחמיר הוא אומר], והכי קתני [וכך הוא שונה]: רואים אותו כאילו אוכל קליות מעט מעט, אפילו נמשכת אכילת כזית מן האיסור כוליה יומא [כל היום]. ואף על גב [ואף על פי] שמתחלה ועד סוף של אכילת כזית איסור יש יותר מכדי אכילת פרס, כיון דמשכיה אכילתיה [שנמשכה אכילתו] ולא הפסיק בה — הרי הוא מחייב [חייב]. ואמרו ליה רבנן [לו חכמים]: עד שישהא באכילת כזית בכדי אכילת פרס הוא שיייב, אבל אם שהה יותר מכדי אכילת פרס באכילת כזית — הרי הוא פטור.

או דלמא לקולא קאמר [שמא להקל הוא אומר], דהכי קתני [שכך הוא שונה]: מתי הוא מתחייב על אכילת כזית האיסור — כאילו אוכל קליות, וכוונתו: והוא שלא איפסיק ביני וביני [הפסיק אכילתו בין לבין], אלא אכל ברצף, אבל אם איפסיק ביני וביני [הפסיק בין לבין], אף על גב [אף על פי] שמתחלה ועד סוף היה בכדי אכילת פרס — פטור. ואמרו ליה רבנן [לו חכמים]: כיון שמתחלה ועד סוף בכדי אכילת פרס הוא — חייב, למרות שהפסיק באכילתו?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא, וחכמים אומרים: עד שישהא בכדי אכילת פרס מתחלה ועד סוף.