וחלב אשה זבה — מטמאין טומאת משקין ברביעית. רוקו של הזב, זובו, ומימי רגליו — מטמאין טומאה חמורה כזב עצמו, בכל שהוא.

ואי אמרת [ואם אומר אתה] כדברי רבא, שמקום חלב מעיין הוא, חלב של זבה נמי נטמא [גם כן יטמא] טומאה חמורה בכל שהוא, כזובו ורוקו! אלא שמע מינה [למד מכאן]: מקום חלב אשה לאו מעיין הוא, והחלב צריך הכשר כדי ליטמא ולטמא.

ושואלים: אי הכי [אם כך], קשיא הא מתניתא [קשה משנה זו] ואמר והוכיח ממנה רבא כשיטתו, ששנינו בה שחלב אשה מטמא בין לרצון ובין שלא לרצון, והרי אוכל אינו מוכשר ליטמא אלא לרצון!

ומשיבים: מי סברת [האם סבור אתה] כי "שלא לרצון" דאמר [שאומר התנא] כוונתו — דלא ניחא ליה [שלא נוח לו], שאינו רוצה בחלב? לא, מאי [מהו] "שלא לרצון" שאמר [שהוא אומר] — בסתם, דדעתיה דתינוק קריבא [שדעתו של התינוק קרובה] לגבי חלב, ולכן אין צורך ברצון מפורש כדי לקבל טומאה, אבל אם הוא אמר [אומר] במפורש שלא ניחא ליה [נוח לו] — הרי החלב טהור.

א שנינו במשנה: אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין, שתה רביעית יין ונכנס למקדש, ושהה כדי אכילת פרס — חייב. ושואלים: למה לי שהייה במקדש כדי להתחייב על כך, דקתני [שהוא שונה] ושהה? אמר רב יהודה, הכי קתני [כך הוא שונה]: אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין ושתה רביעית יין, ושהה באכילתן ובשתייתן כדי אכילת פרס, ואחר כך נכנס למקדש — חייב.

ב שנינו במשנה, ר' אליעזר אומר: אם פסק בשתיית רביעית יין, או שנתן לתוכו מים כל שהוא, ונכנס למקדש — פטור. בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר לאהרן הכהן "יין ושכר אל תשת אתה ובניך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו" וכו' (ויקרא י, יט), אילו נאמר רק "יין" — יכול אפילו שתה יין כל שהוא, יכול אפילו שתה יין מגתו, שעדיין לא תסס, יהא חייב?

תלמוד לומר: "ושכר", לומר שאין אסור אלא יין שיש בו כדי לשכר, וכמה כדי לשכר? לפחות רביעית יין, וכן שיהיה זה יין בן ארבעים יום, שכבר תסס.

אם כן, די היה לכתוב "שכר", מה תלמוד לומר "יין"? לומר לך, שאף שחיוב מיתה אין בו מוזהרין עליו מלשתות אפילו כל שהוא, גם אם אין בו רביעית, וכן מוזהרין עליו אפילו כשהוא מגתו, ולכן יש בכך עונש מלקות, כדין כל "לא תעשה" שבתורה.

ר' יהודה אומר: "יין" — אין לי אלא יין בלבד, שאר משקים משכרין מנין? תלמוד לומר: "ושכר"; אם כן מה תלמוד לומר "יין"? על היין, אם נכנס למקדש — בחיוב מיתה, ועל שאר משקין משכרים באזהרה בלבד.

ר' אליעזר אומר, יש להבין את הכתוב "יין ושכר אל תשת" כאילו נאמר: "יין אל תשת ושכר", וכוונתו: יין אל תשתהו כדרך שכרותו, הא [אבל] אם הפסיק בו בשתייתו, או נתן לתוכו מים כל שהוא ושתהו — פטור.

ומסבירים: במאי פליגי [במה הם חלוקים]? תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: גמרינן [למדים אנו] גזירה שווה "שכר" "שכר" מנזיר, שנאמר בו: "מיין ושכר יזיר" (במדבר ו, ג) ולא נאסר עליו אלא יין, ש"שכר" האמור כאן גם הוא יין (משכר).

ור' יהודה לא יליף [אינו לומד] מגזירה שווה זו של "שכר" "שכר" מנזיר, ולכן הוא מפרש "שכר" במובן של משקה משכר שאינו יין. ור' אליעזר סבר [סבור]: מאי [מה] פירושו של "יין ושכר"? לא שני דברים שונים, אלא: יין מידי [כמו, כדרך] שהוא משכר.

ואומרים: כמאן אזלא הא דתניא [כדעת מי הולכת אותה ברייתא ששנויה]: אכל דבילה קעילית, שגורמת למעין שיכרון, וכן שתה דבש או חלב, ונשתכר, ונכנס למקדש ושימש — לוקה, כמאן [כדעת מי]? כדעת ר' יהודה, שסבור שעל כל דבר משכר יש אזהרה. אמר רב יהודה בר אחותאי: הלכה כר' אליעזר, ומעירים: וקרי [וקורא] היה רב עליה [עליו] על ר' אלעזר "ט ובינא דחכימי" [המאושר שבחכמים], שהלכה כמותו.

מסופר, רב אחא דהוצל (מן העיר הוצל) הוה נידרא עלה דביתהו [היה נדר על אשתו], שנדר שלא ליהנות ממנה, אתא לקמיה [בא לפני] רב אשי כדי שיתיר לו את נדרו, אמר ליה [לו]: זיל האידנא ותא [לך עכשיו ובוא] למחר, כי עכשיו שתיתי יין, ונאסר עלי להורות, שהרי רב לא היה מוקי אמורא עליה [מעמיד מתורגמן עליו], כלומר, לא היה דורש ברבים מיומא טבא לחבריה [מיום טוב אחד, לאחר שאכל ושתה יין, עד לחבירו, למחרת] משום שכרות, מפני שהשותה יין אסור לו להורות, כמבואר להלן.

אמר ליה [לו] רב אחא, והאמר [והרי אמר] רב: הלכה כר' אלעזר, שאם נתן מים לתוך היין פטור, ומר הוא דקא רמי ביה מיא [ואדוני הוא שהטיל בו מים] ביין שלו! אמר ליה [לו] רב אשי, הא לא קשיא [זה אינו קשה]: הא [זה] שפטור אם נתן בו מים כל שהוא — ברביעית יין בדיוק, הא [זה] ביותר מכדי רביעית יין, שגם אם נתן בתוכו מעט מים עדיין הוא משכר.

ג בהמשך לאיסור על הכהנים להיכנס למקדש שתויי יין, נאמר: "ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור, ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה' אליהם ביד משה" (ויקרא י, י—א), ועל כך תנו רבנן [שנו חכמים]: "ולהבדיל בין הקדש ובין החל" — אלו דיני דמין וערכין, וחרמין והקדשות, שאסור לדון בענייני הקדש כשהוא שתוי יין,

"בין הטמא ובין הטהור" — אלו דיני טמאות וטהרות, "ולהורת" — זו הוראה באיסור והיתר, "את כל החקים" — אלו מדרשות, דרשות הכתובים בענייני הלכה, שאסור ללמדן כשהוא שתוי יין, "אשר דבר ה'"— זו הלכה למשה מסיני (שניתנה בדיבור ולא בכתב), "ביד משה" — זה תלמוד, המשא ומתן של התורה שבעל פה, שיש ממנו מסקנות להלכה,

יכול אף המשנה אסור ללמד? תלמוד לומר: "ולהורת", כלומר מדובר פה רק בדבר שיש ממנו הוראת הלכה למעשה, ואין מורים הלכה מן המשנה. ר' יוסי בר' יהודה אומר: יכול אף תלמוד אסור לעסוק בו? תלמוד לומר: "ולהורת", דווקא הוראת הלכה למעשה נאסרה, ולא דבר שרק ניתן להסיק ממנו הוראה.

ושואלים: כמאן אזלא הא דתניא [כדעת מי הולכת זו ששנויה בברייתא]: יצא דין שרץ, להורות שהוא טמא, וצפרדע, להורות שהוא טהור, שאפילו שתויי יין מורין בהן הוראה, נימא [האם לומר] שדעת ר' יוסי בר' יהודה היא, המיקל בענין זה, ולא שיטת רבנן [חכמים]? ודוחים: אפילו תימא [תאמר] כדעת רבנן [חכמים] מותר הדבר. ושאני הכא [ושונה כאן], דזיל קרי בי רב הוא [ש"לך קרא בבית הרב" הוא], שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, ואין בו הוראה.

אמר רב: הלכה כר' יוסי בר' יהודה, שכל שאין בו הוראת הלכה למעשה מותר ללמד, למרות שניתן להסיק משם הלכה. ומקשים: והא [והרי] רב לא מוקים אמורא מיומא טבא לחבריה [לא היה מעמיד מתורגמן לדרשה מיום טוב אחד לחבירו] משום שכרות! ומשיבים: שאני [שונה] רב, דאורי מורי [שהיה מורה הוראה בתוך הדרשה]. ואומרים: וניקם דלא לורי [ושיעמיד מתורגמן וידרוש ולא יורה הוראה]! ומשיבים: כל היכא דיתיב [מקום שיושב] רב ודורש לא סגי ליה [לא יתכן שיהיה] בלא הוראה.

ד משנה יש אוכל אכילה אחת וחייבין עליה ארבעה חטאות ואשם אחד, כיצד? טמא שאכל חלב, והיה החלב נותר, מן המוקדשין, ואכלו ביום הכפורים — חייב באכילתו משום חלב, משום נותר, משום טמא שאכל את הקודש, ומשום אכילה ביום הכיפורים, ואשם על המעילה בקודש.

ר' מאיר אומר: אם היה שבת והוציאו בתוך כדי אכילתו מרשות היחיד לרשות הרבים — חייב. אמרו לו: זה אינו מן השם (מן הענין), אין חיוב זה משום אכילה, ולכן אין למנותו.