מסתברא [מסתבר] כי שגגת שבת וזדון מלאכות פשיטא ליה [פשוט היה לו] לר' עקיבא, שימים שבינתיים הויין [הריהם] נחשבים ידיעה לחלק בין שגגת שבת זו לשגגת שבת אחרת, וחייב על כל שבת ושבת. וזדון שבת ושגגת מלאכות הוא דבעי מיניה [ששאל אותו] האם השבתות כגופין נפרדים דמיין [הן נחשבות] לגבי שגגת המלאכה, או לאו.

ופשיט ליה [ופשט לו] ר' אליעזר לענין זדון שבת ושגגת מלאכות שהשבתות כגופין נפרדים דמיין [נחשבות], ולא קביל מיניה [ולא קיבל ממנו] ר' עקיבא. וחזר ופשט ליה [לו] ר' אליעזר את שאלתו השניה, שולדי מלאכות כמלאכות דמיין [נחשבים], ולא קביל מיניה [ולא קיבל ממנו].

אמר רבה: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה]? דתנן [שכך שנינו במשנה], כלל גדול אמרו בשבת: כל השוכח עיקר שבת, שאינו יודע כלל שיש איסור מלאכה בשבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה — אינו חייב אלא חטאת אחת, שאין כאן אלא העלם אחד.

היודע עיקר איסור מלאכה בשבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, מפני שלא ידע שהיום שבת — חייב חטאת על כל שבת ושבת, שהימים שבינתיים נחשבים ידיעה לחלק. היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה, שלא ידע שהן אסורות, ועשאן בשבתות הרבה — חייב על כל אב מלאכה ומלאכה;

ואילו "חייב על כל אב מלאכה של כל שבת ושבת" לא קתני [אינו שונה] בהלכה זו, שאין רואים את השבתות שחטא בהן כגופים נפרדים.

ויש לשאול: מני הא [כשיטת מי משנה זו]? אילימא [אם תאמר] שיטת ר' אליעזר, אימא סיפא [אמור את סופה]: העושה מלאכות הרבה וכולן מעין מלאכה אחת, כלומר, ולדות — אין חייב אלא אחת, ואי [ואם] לשיטת ר' אליעזר — הרי חייב על כל ולדי מלאכות כמלאכות!

אלא פשיטא [פשוט הדבר] שמשנה זו שיטת ר' עקיבא היא, ושמע מינה [ולמד מכאן] כי שגגת שבת וזדון מלאכות פשיטא ליה [פשוט היה לו] שימים שבינתיים הויין [נחשבים] ידיעה לחלק בין שבת לשבת, כפי ששנינו בה שהיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה — חייב על כל אחת ואחת.

ולפי זה, לגבי זדון שבת ושגגת מלאכות הוא דבעי אי כגופין דמיין [הוא ששאל במשנתנו האם השבתות שחטא בהן כגופים נפרדים נחשבות], ופשט ליה [לו] ר' אליעזר שכגופין נפרדים דמיין [הן נחשבות], וחייב על כל אחת ואחת, וכן פשט לו שולדי מלאכות כמלאכות דמיין [נחשבים], ותרוייהו לא קביל מיניה [ושניהם לא קיבל ממנו] ר' עקיבא.

אמר ליה [לו] אביי: כיצד מוכח הדבר מן המשנה? לעולם אימא [אומר] לך כי זדון שבת ושגגת מלאכות פשיטא ליה [פשוט היה לו] לר' עקיבא ששבתות לאו כגופין דמיין [לא כגופים נפרדים הן נחשבות], כפי שדייקנו מסוף משנה זו, שאינו חייב על אב מלאכה של כל שבת, ושגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעי מיניה [ששאל אותו] לגבי ימים שבינתיים מי הויין [האם הם] נחשבים ידיעה לחלק או לא.

ופשיט ליה [ופשט לו] ר' אליעזר שימים שבינתיים נחשבים כידיעה לחלק, וקביל מיניה [וקיבל ממנו] ר' עקיבא, כפי ששנינו במשנה זו, שהיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת. ועוד פשט ליה [לו] כי ולדי מלאכות כמלאכות דמיין [נחשבים], ולא קביל מיניה [ולא קיבל ממנו]!

רב חסדא אמר: לענין זדון שבת ושגגת מלאכות — אפילו ר' עקיבא סבירא ליה [סבור] שכגופין נפרדים דמיין [נחשבות] השבתות, וכי בעי מיניה [וכאשר שאל אותו], על שגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעי מיניה [ששאל אותו], לגבי ימים שבינתיים אי הויין [האם הם נחשבים] ידיעה לחלק.

ופשט ליה [ופשט לו] ר' אליעזר כי ימים שבינתיים הויין [הריהם] ידיעה לחלק, וקביל מיניה [וקיבל ממנו], כפי ששנינו במשנה במסכת שבת, בענין היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, שחייב על כל שבת ושבת.

ועוד פשט ליה [לו] שולדי מלאכות כמלאכות דמיין [נחשבים], ולא קביל מיניה [ולא קיבל ממנו], כפי ששנינו בסוף אותה משנה: העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת.

אמר רב חסדא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] שלדעת ר' עקיבא שבתות נחשבות כגופים? דתניא [ששנויה ברייתא] הכותב שתי אותיות בשבת בהעלם אחת — חייב, שכך הוא שיעור מלאכת כתיבה. כתב שתי אותיות בשתי העלמות, שכתב אות בשגגה ונודע לו האיסור, וחזר ושכח וכתב אות נוספת לידה — רבן גמליאל מחייב, כאילו עשאן בהעלם אחד, שידיעה על שגגת חצי שיעור אינה נחשבת ידיעה לחלק בין שגגה לשגגה, וחכמים פוטרין; ומודה רבן גמליאל, שאם כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת — פטור.

ותניא אחריתי [ושנויה ברייתא אחרת]: הכותב שתי אותיות בשתי שבתות, אחד בשבת זו ואחד בשבת זו — רבן גמליאל מחייב, וחכמים פוטרין. ומסבירים: קא סלקא דעתך [עולה על דעתך, מניחים אנו], שרבן גמליאל כר' עקיבא סבירא ליה [סבור הוא].

וכך אומר רב חסדא: בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שאני אומר] שלענין זדון שבת ושגגת מלאכות אפילו ר' עקיבא אומר ששבתות כגופין נפרדים דמיין [נחשבות], הא דתניא [זו ששנויה] שרבן גמליאל מודה שאם כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת פטור — מדובר בזדון שבת ושגגת מלאכות, שאף שהיה זה בהעלם אחד של מלאכה, שהרי אין ידיעה לחצי שיעור, מכל מקום שבתות כגופין נפרדים דמיין [נחשבות], והואיל ובכל פעם עשה חצי מלאכה — פטור.