לא שנו שכל אשה בחזקת טהורה לבעלה אלא בזו שאין לה וסת לימים בלבד, אלא יש לה וסת גם לימים קבועים וגם לקפיצות (פעולות גופניות שעושה, כקפיצה). כיון שגם במעשה מסויים תליא מילתא [תלוי הדבר] אם תראה — אימא [אמור, יש מקום לומר] שלא קפיץ [לא קפצה], ולכך גם לא חזאי [ראתה]. ומשום כך הריהי בחזקת טהורה לבעלה. אבל באשה שיש לה וסת לימים בלבד, והגיע יום וסתה — אסורה לשמש.

וטעמו, שכן קסבר [סבור הוא רב הונא] כי דין וסתות הריהו דאורייתא [מן התורה], ומעתה, כשהגיע יום וסתה הריהי בחזקת טמאה מספק מדין תורה, ולכך אינה מותרת לבעלה בלא בירור הבעל אם בדקה עצמה.

ואילו רבה בר בר חנה אמר כי אפילו אשה שיש לה וסת לימים בלבד מותרת לבעלה בלא שאלה. שכן קסבר [סבור הוא, רבה בר בר חנה] כי דין וסתות הריהו דרבנן [מדברי סופרים], שחכמים הם שתיקנו בדיקה ביום הוסת, ועדיין היא בחזקת טהורה לבעלה ביום זה, ומותרת אף בלא ששאלה.

א ועוד בענין זה, אמר רב שמואל משמיה [בשמו] של ר' יוחנן: אשה שיש לה וסת, ובעלה שהה בדרך שבעה ימים לאחר יום וסתה, ושב לביתו — בעלה מחשב ימי וסתה, וכיון שיש מקום לומר שטבלה ונטהרה מטומאתה, ובא עליה אף שלא שאל אם נטהרה.

ובבירורה של הלכה זו, אמר ליה [לו] רב שמואל בר ייבא לר' אבא בשאלה: האם אמר ר' יוחנן את ההלכה הזו אפילו במי שהיא ילדה (קטנה) דבזיזא למטבל [שבושה לטבול], ומעתה יש לומר שכיון שבעלה לא היה בעיר, לא טבלה?

אמר ליה [לו] ר' אבא לרב שמואל בר ייבא בתשובה: אטו [וכי] גם בזו שודאי ראתה מי [האם] אמר ר' יוחנן שהיא מותרת?! אימר [אמור] שלא אמר ר' יוחנן להתיר אלא את האשה שספק ראתה ספק לא ראתה, ובאשה שכזו אומרים אנו שאף אם תמצא (תרצה) לומר שראתה — אימא [אמור] שטבלה אחר כך.

אבל באשה שודאי ראתה — מי יימר [יאמר] שר' יוחנן מתירה בלא בירור שהניח שטבלה? הוה ליה [הרי הוא] מצב של ספק (אם טבלה) וודאי (שראתה), וכלל הוא שאין ספק מוציא מידי ודאי. ומעתה, אף בעניינה של ילדה, הרי זה ספק ראתה וספק שמא טבלה, ולכך אף היא מותרת לבעלה.

ותוהים: והאם לא כך הוא, שספק מעין זה הריהו מוציא מידי ודאי? והתניא [והרי שנויה ברייתא] בדינו של מי שהיה חבר (שמוחזק כמקפיד על הפרשת תרומותיו ומעשרותיו) שמת, והניח אחריו ליורשיו מגורה (ממגורה, מחסן) מלאה פירות, אפילו הפירות הללו הן בני יומן (שהובאו למגורה באותו יום שנפטר בו החבר) — הרי הן בחזקת מתוקנין (מעושרים כדינם, ומותרים באכילה), שמן הסתם עישר אותם החבר. ומעתה יש לברר: והא הכא [והרי כאן, בפירות המגורה] מדובר בפירות שהיו ודאי טבל בשעה שהובאו אל המגורה, ואילו עתה הם בגדר ספק מעושר ספק אינו מעושר, ובכל זאת, קאתי [בא] הספק ומוציא מידי ודאי!

ומשיבים: התם [שם, בפירות המגורה] אין זה מקרה של ודאי (טבל) וספק (מעושר), אלא ודאי וודאי הוא — כדברי רב חנינא חוזאה, שכן אמר רב חנינא חוזאה: חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן (לענין תרומות ומעשרות), ולכך ודאי הפריש תרומות ומעשרות.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תשובה אחרת: מקרה זה ספק וספק הוא, שאף פירות המגורה מעיקרם הריהם ספק טבל. וכשיטת ר' אושעיא היא. שכן אמר ר' אושעיא: מערים אדם על תבואתו שלא לחייבה בתרומות ומעשרות, ומכניסה למגורה בעוד התבואה במוץ שלה (שלא הושלמה בדישה ובמירוח ערימת התבואה), כדי שתהא בהמתו אוכלת מתבואה זו, ופטורה מן המעשר. שכל עוד לא נגמרה מלאכת התבואה, לא נתחייבה בתרומות ומעשרות, והיא מותרת למאכל בהמה בלי עישור. ויתכן איפוא שמתחילה לא חל חיוב תרומה על התבואה, וכיון שהוא ספק — בא ספק ומוציא מידי ספק.

ושואלים עוד: ואכתי ועדיין] כך הוא שאין ספק מוציא מידי ודאי? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מעשה בשפחתו של מסיק אחד במקום הנקרא רימון, שהטילה נפל (ולד מת) לבור. ובא כהן והציץ בו בבור, שרצה לידע אם נפל זה זכר אם נקבה הוא, שכן יש הבדל בין לידת זכר ללידת נקבה לענין דיני טומאה וטהרה של היולדת. אלא שיש חשש שמא היה הנפל בבור, ואולי נטמא הכהן בטומאת מת מפני שהאהיל עליו.

בא מעשה זה לפני חכמים, וטהרוהו. והטעם שטיהרוהו: מפני שחולדה וברדלס מצויים שם, ובודאי אכלוהו או גררוהו משם.

ומעתה יש לברר: והא הכא [והרי כאן, במקרה זה של נפל] ודאי הטילה נפל, ומצד אחר הרי זה ספק שמא גררוהו חיות, ספק שמא לא גררוהו, וקאתי [ובא] הספק ומוציא מידי ודאי!

ומתרצים: לא תימא [אל תאמר] בדברי הברייתא שאותה שפחה "הטילה נפל ודאי לבור", אלא אימא [אמור]