אף על פי שהחזיק ישראל אחר בנכסיו של הגר — אוסר המחזיק על הדר. אם מת משחשיכה, אף על פי שלא החזיק ישראל אחר בנכסיו — אינו אוסר, שכבר הותר להם הטלטול בשבת זו.

ומקשים: הא גופא קשיא [זה עצמו קשה], אמרת: אם מת מבעוד יום אף על פי שהחזיק, ולכאורה מלשון זה אפשר להבין כי לא מיבעיא [נצרכה] לומר כי [כאשר] לא החזיק ודאי שאסור. והרי אינו כן, אדרבה (להיפך הוא), כי לא החזיק אדם אחר ודאי לא אסר, שהרי אז אין בעלים לנכסי הגר, ואין מי שיאסור בחצר זו!

אמר רב פפא: אימא [אמור, תקן את הגרסה] אף על פי שלא החזיק. ומקשים: וכי כיצד אפשר לתקן כך, והא [והרי] "אף על פי שהחזיק" קתני [שנינו]?

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר] כך יש להבין: אף על פי שלא החזיק מבעוד יום אלא משחשיכה, כיון דהוה ליה [שהיתה לו אפשרות] להחזיק מבעוד יום — אוסר. ואם משחשיכה, אף על פי שלא החזיק ישראל אחר — אינו אוסר.

ומקשים: "אף על פי שלא החזיק ישראל אחר" ולכאורה מלשון זה אפשר להבין כי לא מיבעיא [נצרכה] לומר כי [כאשר] החזיק, שאם החזיק שאינו אוסר?! אדרבה (להיפך הוא), כי [כאשר] החזיק אסר [אוסר]!

אמר רב פפא: אימא [אמור, תקן] "אף על פי שהחזיק". ומקשים: והא [והרי] "אף על פי שלא החזיק" קתני [שנינו]! ומפרשים הכי קאמר [כך אמר]: אף על פי שהחזיק משחשיכה, כיון שלא הוה ליה [היתה לו אפשרות] להחזיק מבעוד יום — אינו אוסר.

ולאחר תיקון הלשון נבוא לעניננו, קתני מיהת רישא [שנינו בכל אופן בתחילת הענין] שהאיש שזכה בנכסי הגר אוסר, אמאי [מדוע] אוסר? ניבטל [שיבטל] רשותו! ומשמע מכאן שאינו יכול לבטל.

השיב רב נחמן: מאי [מה פירוש] "אוסר" דקתני [ששנינו], הכוונה: אוסר עד שיבטל, והביטול מועיל.

ר' יוחנן אמר: מתניתין [המשניות] שהקשו מהן, כשיטת מני [מי היא]? — כשיטת בית שמאי היא, דאמרי [שאומרים]: אין ביטול רשות בשבת כלל, אפילו לבעל הרכוש. דתנן [שכן שנינו] במשנה: מאימתי נותנין (מבטלים) רשות? בית שמאי אומרים: מבעוד יום דוקא, ובית הלל אומרים: אפילו משתחשך.

לגופה של מחלוקת זו, אמר עולא: מאי טעמא [מה הטעם] של בית הלל שמבטלים אף משתחשך, נעשה כאומר "כלך אצל יפות". שאם תרם אדם תרומות עבור חבירו שלא מדעתו, ומצאו החבר ואמר לו: מדוע תרמת מאלו? כלך אצל יפות. כלומר היה לך ללכת למצוא יפות מאלה לתרומה. אם היו באותו מקום יפות מהן, תרומתו תרומה. שגילה דעתו למפרע שמסכים להפרשת תרומה זו, והריהו כשלוחו לענין זה. וכך לעניננו, שאם מתכוון אדם להתיר לעצמו ולאחרים את הטלטול בחצר על ידי עירוב, אלא ששכח ולא עירב. וכיון שביטל רשות משחשיכה, נתגלתה דעתו שרצה שתהיה רשותו מעורבת עם של שכניו. ונמצא שאין כאן מעשה גמור, אלא גילוי דעת בלבד.

אמר אביי: אין לסמוך על ביאור זה, שכן אם מת גוי בשבת מאי [מה קשר] ל"כלך אצל יפות" איכא [יש כאן]? שהרי לפני שמת הגוי אין תועלת בביטול, ובכל זאת אומרים אנו שלאחר שמת, מועיל הביטול, ואין לומר כאן שהתברר הדבר למפרע!

אלא יש לדחות את דברי עולא ולומר כי הכא בהא קמיפלגי [כאן בזה הם חולקים] שבית שמאי סברי [סוברים]: ביטול רשות מיקנא [קניית] רשות הוא, שהשכנים קונים על ידי כך את רשות המבטל. ומיקנא רשותא [ולקנות רשות] בשבת — אסור. ובית הלל סברי [סוברים]: אסתלוקי רשותא בעלמא [סילוק רשות בלבד] הוא, ואסתלוקי רשותא בשבת שפיר דמי [וסילוק רשות בשבת מותר], ואין לאוסרו משום גזירת מקח וממכר.

א משנה בעל הבית שהיה שותף לשכניו שבמבוי, לזה ביין ולזה ביין — אינן צריכים לערב. שאם יש להם שותפות אמיתית, הרי הם לענין זה כבית אחד, ואין צורך בשיתוף נוסף.

ואם היה שותף לזה ביין ולזה בשמן — צריכין לערב, משום שאין לכולם שותפות באותו דבר, ואינם משותפים יחד. ר' שמעון אומר: אחד זה ואחד זה, גם השותף עם חבריו בדברים שונים, אינן צריכין לערב.

ב גמרא אמר רב: מה ששנינו שהשותף לשני שכניו ביין אינו צריך לערב, ובלבד שיהיה היין של כולם בכלי אחד. אמר רבא: דיקא נמי [מדויק הדבר גם כן מן המשנה] דקתני [ששנינו]: היה שותף לזה ביין ולזה בשמן — צריכין לערב. אי אמרת בשלמא רישא [נניח אם אומר אתה שבראש המשנה] הכוונה שהיה בכלי אחד, וסיפא [והסוף] בשני כלים, של יין לחוד ושמן לחוד — שפיר [יפה]. אלא אי אמרת רישא [אם אומר אתה שבראש המשנה] בשני כלים, וסיפא [ואף הסוף] בשני כלים, מה לי יין ויין ומה לי שמן ושמן?! הלא בשני המקרים המצב הוא זהה.

אמר ליה [לו] אביי: אין זו הוכחה. אפשר לומר כי מדובר בראש המשנה שהיה אף היין בכלים נפרדים, אבל ההבדל הוא כי יין ויין — ראוי לערב זה בזה, וגם אם היו בשני כלים אפשר להחשיבם כאחד. יין ושמן — אין ראוי לערב.

ג ר' שמעון אומר שאם היה שותף עם שכניו, אין כל הבדל, ואחד זה כשהיו שותפים ביין בלבד ואחד זה שהיו שותפים ביין ובשמן — אין צריכין לערב. ושואלים: ואפילו לזה ביין ולזה בשמן והלא אינם ראויים להתערב! אמר רבה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] בחצר שהיתה בין שני מבואות, ור' שמעון לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]

דתנן [ששנינו במשנה] אמר ר' שמעון: למה הדבר דומה — לשלש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, עירבו שתים החיצונות עם האמצעית — היא מותרת עמהן, והן מותרות עמה, ושתים החיצונות אסורות זו עם זו. משמע שיכולים בני חצר אחת לערב לשני צדדים, ולאו דוקא עם חצר אחת בלבד. אף כאן, החצר מעורבת עם האחד על ידי היין ועם השני על ידי השמן.

אמר ליה [לו] אביי: מי דמי [האם דומים הדברים]? התם קתני [שם שנינו]: שתים החיצונות אסורות זו עם זו, הכא קתני [כאן שנינו] ש"אין צריכין לערב", משמע שכולם מותרים זה בזה!

ומסבירים: מאי [מה פירוש] "אין צריכין לערב" הכוונה שכנים בהדי [יחד עם] בעל הבית כלומר, דיירי החצר כל אחד ואחד עם בן החצר שבאמצע, אבל שכנים בהדי הדדי [זה עם זה] כלומר, הדרים במבואות אם רצונם להיות מותרים אלה באלה — צריכין לערב ולהניח עירובם בחצר שבאמצע.