ורב יוסף אמר: מדובר כאן במבוי אחד, ור' שמעון ורבנן בפלוגתא [במחלוקת] של ר' יוחנן בן נורי ורבנן קא מיפלגי [חלוקים]; דתנן [ששנינו במשנה] היה שמן של תרומה צף על גבי יין, ונגע טבול יום שמגעו גורם טומאה רק לדברים שהוא נוגע בהם, אבל הם אינם מוסיפים ומטמאים עוד אחרים. אם נגע בשמן — לא פסל אלא שמן בלבד. אבל לא את היין, שהרי היין הוא בפני עצמו, וכאמור אין השמן הפסול מחמת טומאה מטמאו. ור' יוחנן בן נורי אומר: שניהן חיבורין זה לזה ונחשבים כאחד, ולכן אף היין טמא.

ומסבירים: רבנן [חכמים] — כרבנן [כדברי חכמים] סבורים הם, שיין ושמן אינם נחשבים חיבור זה לזה. ור' שמעון — כר' יוחנן בן נורי הסבור ששניהם חיבור, ולכן אפשר גם לעשות עירוב משותף משניהם.

א תניא [שנינו בברייתא], ר' אליעזר בן תדאי אומר: אחד זה ואחד זה צריכין לערב. ותוהים: ואפילו היה שותף לזה ביין ולזה ביין? מדוע לא תספיק שותפות זו לעשותם כמעורבים כבר?

אמר רבה: אם נשתתפו על ידי שזה בא בלגינו המלא יין ושפך יין לחבית, וזה בא בלגינו ושפך — כולי עלמא לא פליגי דהוי [הכל אינם חולקים שנהיה בכך] עירוב, שאף אם לא עשו לכוונת עירוב הרי כעירוב גמור.

כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה כגון שלקחו חבית של יין בשותפות, ר' אליעזר בן תדאי סבר: אין ברירה, ואיננו אומרים שמתגלה למפרע לאחר השימוש למי שייך היה כל חלק מהיין. וכיון שכך, אין לאחד מהם חלק מסוים בשיתוף זה, ואין זה ראוי לעירוב. ורבנן סברי [ואילו חכמים סבורים] כי יש ברירה, ואפשר לסמוך על השותפות.

רב יוסף אמר שיש להסביר אחרת את מחלוקתם, שכן ר' אליעזר בן תדאי ורבנן בבעיה אחרת נחלקו, בסומכין על שיתוף במקום עירוב. אם נשתתפו במבוי, אבל לא עשו עירובי חצירות, קמיפלגי [נחלקו].

דמר [שחכם זה, ר' אלעזר בן תדאי] סבר: אין סומכין, שצריך דווקא עירוב חצירות ואין לסמוך על השיתוף במבוי. ומר [וחכם זה, חכמים] סבר: סומכין, ועל ידי השיתוף במבוי הותרו אף החצירות.

אמר רב יוסף: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה], שזהו דבר המחלוקת, שכן אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כר' מאיר שאין סומכין על שיתוף במקום עירוב. ואמר רב ברונא אמר רב: הלכה כר' אליעזר בן תדאי. מאי טעמא [מה טעם] פסק כך, לאו [האם לא] משום דחד טעמא [שטעם אחד] הוא, ויש עקרון אחד בשתי המחלוקות?

אמר ליה [לו] אביי: ואי חד טעמא, תרתי הלכתא [ואם טעם אחד הוא, שתי הלכות] למה לי?! ולהיפך, די לו שיפסוק הלכה כאחד מהם, וממילא נדע את ההלכה גם במקרה השני. ענה לו רב יוסף: בכל זאת יש טעם בשתי הלכות כי הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] דלא עבדינן כתרי חומרי [שאין אנו עושים כשתי חומרות] שבאות ממקור אחד בעירובין. ואילו היה פוסק כר' מאיר בלבד, היינו פוסקים כמותו רק בפרט אחד. ולכן פסק כשני חכמים, שכל אחד מהם מחמיר בנקודה אחרת, כר' אלעזר בן תדאי לענין שיתוף ביין, וכר' מאיר גם לענין שיתוף בפת.

ב כיון שהוזכרו דברי ר' מאיר, שואלים: מאי [מהם] דברי ר' מאיר ומאי רבנן [ומהם דברי חכמים]? דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: מערבין בחצרות הפתוחות אחת לשניה בפת, ואם רצו לערב ביין — אין מערבין. ומשתתפין במבוי כדי להתירו בטלטול אף שכבר עירבו חצרותיהם ביין, ואם רצו להשתתף בפת — משתתפין.

ומדוע מערבין בחצרות ומשתתפין גם במבוי — כדי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות. שאם יסתפקו רק בשיתוף, יאמרו התינוקות לאחר זמן: אבותינו לא עירבו. ולכן לצורך חינוך אף מערבים, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: או מערבין או משתתפין.

פליגי [נחלקו] בה בבעיה זו ר' נחומי ורבה, חד [אחד מהם] אמר: אם עירבו חצרותיהם בפת, דכולי עלמא לא פליגי דבחדא סגי [הכל אינם חלוקים שבדבר אחד מספיק], ושוב אין צריך להשתתף במבוי. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה כשנשתתפו ביין, שלר' מאיר צריך גם שיתוף, ולחכמים אין צריך.