אי אליבא [אם על פי] שיטת ר' אליעזר אמר, מדוע מותר רק בדיעבד אפילו לכתחילה נמי [גם כן] יהא מותר, שהרי לדעת ר' אליעזר עושים מכשירי מצוה בשבת.

אלא יש לדחות את הביאור הקודם ולהסביר בדרך אחרת: לא קשיא [אין זה קשה] הא [זו] האוסרת — כשיטת ר' שמעון, והא [וזו] המתירה — כשיטת רבנן [חכמים], דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: בן לוי שנפסקה לו נימא בכנור — קושרה, ר' שמעון אומר: עונבה. שנראה מכאן שמודים חכמים אלה להתיר מכשירי מצוה שאי אפשר לעשותם מבעוד יום, ור' שמעון מחמיר.

ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף היא נימה הקשורה אינה משמעת את הקול כראוי, ויש כאן עבירה בלא לעשות את המצוה כתיקונה, אלא משלשל את המיתר מלמטה וכורך על היתד המיועד למתיחת המיתרים עד שישמיעו צליל ראוי מלמעלה או משלשל מלמעלה וכורך מלמטה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הא והא רבנן [זו וזו כשיטת חכמים] והתירו לעשות מכשירי מצוה שאין לעשותם מבעוד יום. ולא קשיא [ואין זה קשה] כאן שהתירו לקשור מדובר כשהיה הקרע באמצע שאם יענבו שם יפגם הצליל, וכאן שאמרו לענוב מדובר שנקרע מן הצד בקצה הנימה שאפשר לו על ידי עניבה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הא והא [זו וזו] כשנקרע באמצע, והמחלוקת היא בין ר' שמעון וחכמים מר [חכם זה, ר' שמעון] סבר: גזרינן [גוזרים אנו] לאסור אף על קשירה באמצע מחשש שמא יבואו לקשור אף מן הצד כשאין צורך בכך, ומר [וחכם זה, חכמים] סבר: לא גזרינן [גוזרים אנו].

א משנה חותכין ביד יבלת בשבת במקדש, שהיבלת היא מום כל עוד מצויה היא בבהמת הקרבן או בכהן העובד, ואם חתכוה — הותרה הבהמה להקרבה וכהן לעבודה, ונמצא שיש בחיתוך זה צורך העבודה, אבל לא במדינה. ואם בא לחתוך בכלי — כאן וכאן אסור.

ב גמרא ורמינהו [ומקשים על כך ממקור אחר] שנאמר בו: הרכיבו (הרכבתו) של קרבן פסח על הכתפיים והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו כדי להכשירו לקרבן אינם דוחין את השבת כאשר חל ערב פסח בשבת, ר' אליעזר אומר כשיטתו: דוחין, וקשה מדברי המשנה שלנו על דברי חכמים שם!

בתירוץ קושי זה נחלקו ר' אלעזר ור' יוסי בן חנינא; חד [אחד מהם] אמר: הא והא [זה וזה] מדובר ביבלת לחה, ולא קשיא [קשה] כאן שמותר — מדובר שמסירה ביד שאינה דרך מלאכה, וכאן שאסור — מדובר שמסירה בכלי.

וחד [ואחד מהם] אמר: הא והא [זו וזו] שמורידים את היבלת ביד ולא קשיא [קשה] הא [זה] שאסרו — ביבלת לחה, וזה שהתירו — ביבישה שאין בהסרתה משום מלאכה.

ומקשים: ולמאן דאמר [ולדעת זה שאומר] "הא [זו] ביד הא [זו] בכלי" מאי טעמא [מה טעם] לא אמר "הא [זו] בלחה הא [זו] ביבישה" והוצרך להסבר אחר? אמר לך: יבישה אפילו בכלי נמי שרי [גם כן מותר] להסירה, מאי טעמא [מה הטעם]? איפרוכי איפרכא [שהיא מתפוררת ונפרכת] מעצמה, והחותכה לא חתך אלא דבר מת.

ולמאן דאמר [ולדעת זה שאומר] "הא [זו] בלחה והא [וזו] ביבישה", מאי טעמא [מה טעם] לא אמר "הא [זו] ביד הא [זו] בכלי"? ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] בכלי — הא תנן [הרי שנינו] במפורש במשנתנו אם בכלי — כאן וכאן (במקדש ובמדינה) אסור ולא היה צורך לחזור ולשנות בדיני פסחים שאסור להוריד יבלת בכלי.

ואידך [והאחר] כיצד הוא מתרץ זאת — הא דקתני התם [זה ששנינו שם] שנית הלכה זו משום דקא בעי איפלוגי [שרצה להביא את המחלוקת] בין ר' אליעזר ורבנן [וחכמים] להשמיענו שר' אליעזר חולק וסבור שאפילו בכלי מותר.

ואידך [והאחר] כיצד עונה הוא לנימוק זה? ואומרים שלדעתו חתיכת היבלת דומיא [בדומה] להרכיבו והבאתו מחוץ לתחום קתני [שנינו] שאין בהם איסור תורה ולא נאסרו אלא מדרבנן. ואף בענין חתיכת היבלת מדובר בודאי רק באיסור שמדברי סופרים, ולא בחתיכה בכלי.

ואידך [והאחר] סבור כי אף בשאר הפרטים אין האיסורים מדברי סופרים אלא מדברי תורה ממש. כיצד: הרכיבו דלא כשיטת ר' נתן, שאמר ר' נתן: החי נושא את עצמו ולכן אין בהרכבתו משום טלטול ואינו אסור אלא מדברי סופרים, ואם אין מקבלים הלכה זו הרי המרכיב את הפסח עובר משום נושא ומעביר ברשות הרבים. והבאתו מחוץ לתחום כשיטת ר' עקיבא, שאמר: תחומין דאורייתא [מן התורה].

מתיב [מקשה] רב יוסף על הסבר זה מתוך משנה שבה נאמר, אמר ר' אליעזר: קל וחומר, ומה שחיטה של הפסח שהיא אסורה כרגיל משום מלאכה — דוחה במקדש את השבת, דברים אלו כגון הרכבתו, הבאתו וחתיכת יבלתו שהן משום שבות אינו דין שידחו את השבת? אלא יש לדחות את התירוץ הקודם וודאי שאף שם מדובר רק באיסורים מדברי חכמים.

אמר רב יוסף: הא והא [זו וזו] ביד, מדובר בהורדת היבלת ביד, שיש בה רק משום שבות, ואת הסתירה יש ליישב כך: לעבור על שבות מקדש בתוך תחום בית המקדש עצמו — התירו, שבות דמקדש במדינה — לא התירו ולכן, אף שמלאכות אלה בקרבן הפסח הן רק שבות והדבר נוגע לעבודת המקדש, כיון שהוא נעשה מחוץ למקדש לא התירו חכמים.

יתיב [ישב] אביי עם תלמידי חכמים וקאמר להא שמעתא [ואמר את ההלכה הזו] של רב יוסף איתיביה [הקשה לו] רב ספרא לאביי: שנינו, היה קורא בספר מספרי הקודש העשוי כמגילה ויושב על האיסקופה ונתגלגל הספר מידו לרשות הרבים גוללו אצלו. והא הכא [והרי כאן] ששבות דמקדש במדינה הוא הדבר, ובכל זאת לא גזרינן דילמא נפיל ואתי לאיתויי [גוזרים אנו שמא יפול הספר ויבוא להביאו] ויטלטל ברשות הרבים. משמע שאף מחוץ לתחום המקדש לא גזרו משום שבות בדברים המקודשים!

ודחה אביי: וכי לא אוקימנא [העמדנו] משנה זו שמדובר באסקופה כרמלית ורשות הרבים עוברת לפניה, שכיון שאיגדו בידו (שמחזיק ואוגד את צידו האחר של הספר בידו) — אפילו שבות נמי ליכא [גם כן אין] שעצם גלילת הספר והבאתו אצלו מרשות הרבים לכרמלית מותרת מדברי תורה, ובספר קודש לא גזרו חכמים לאסור בו.

איתיביה [הקשה לו] רב ספרא ממקור אחר: נאמר שמשלשלין את הפסח לתנור לאחר שזרקו את דמו והוציאו לחוץ לצלותו בערב שבת עם חשיכה, והא הכא [והרי כאן] בצלייה בשבת שאינה אלא שבות ובקרבן פסח שהוא שבות של המקדש במדינה ובכל זאת לא גזרינן [גוזרים אנו] בקרבן פסח כמו בשאר צלי שמא יחתה בגחלים. הרי שלצורך דבר מקודש אין שבות אפילו מחוץ לתחום המקדש!

אישתיק [שתק] ולא מצא תשובה. כי אתא לקמיה [כאשר בא אביי לפני] רב יוסף, אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר לי רב ספרא והקשה על דבריך. אמר ליה [לו] רב יוסף: מאי טעמא [מה טעם] לא תשני ליה [תתרץ לו]: בני חבורה המנויה על הקרבן העוסקים בצליית קרבן הפסח ודאי זריזין הן ומדקדקים במצוות וסומכים אנו עליהם שלא יבואו לעבור, מה שאין כן בסתם אנשים.

ומעירים: ואביי משום מה לא תירץ כך? מפני שלדעתו הנימוק "כהנים זריזין" — אמרינן [אומרים אנו] ומשתמשים בו, שכיון שהן רגילים כל ימיהם בעבודת המקדש בזריזות אינם טועים ובאים לידי עבירה, אבל בני חבורה זריזין הן — לא אמרינן [אומרים אנו] שכיון שאינם מורגלים בזהירות יתרה יתכן שישכחו.

רבא אמר שיש לתרץ את הסתירה בין המשניות בדרך אחרת, ומשנתנו המתירה לחתוך יבלת לשיטת ר' אליעזר היא, שאמר מכשירי מצוה דוחין את השבת ולכן מותר לחותכה ביד. ואם תאמר, אם כן מדוע אין לעשות זאת בכלי? מודה ר' אליעזר, שכמה שאפשר לשנויי [לשנות] שלא יהיה בכך איסור מן התורה, משנינן [משנים אנו] להדגיש את קדושת השבת.