var UPL_FILES='/Data/UploadedFiles/Forums/';var iUserId='0';var iForumId='1';var iPage='1';var iMessageId=20892;var bRestricted;var bIsRestricted;var bCommunity;var sTopImage;var bCommunityRestricted;var bIsAdmin=false;var sPagingName='Forum.aspx?Id=1';var sMenuOptions="";var userEditMessageViews = 10;var userDeleteMessageViews = 1;var sForumName="פורום הדף היומי";var AdminArr=[new Admin("1","מנהל האתר","1"),new Admin("49","מנהל הפורום","1"),new Admin("86","ברוך","2"),new Admin("125","דוד כוכב","2"),new Admin("159","עציוני","2"),new Admin("199","המכריע","2"),new Admin("249","כדי","2"),new Admin("919","יום יום ידרשון","2")];var TagArr=[new Tag("מעלת הפורום - ע\"פ ר' נחמן מברסלב","http://www.daf-yomi.com/forums/message.aspx?id=348")];var MgrMsgArr=[new MgrMsg("שימו לב! בכתיבת הודעה בפורום יש לשייך את ההודעה למסכת ודף","http://www.daf-yomi.com/forums/message.aspx?id=350"),new MgrMsg("המלצה","http://www.daf-yomi.com/forums/message.aspx?id=4168"),new MgrMsg("מקלדת וירטואלית לטובת הכותבים מחו\"ל","http://www.daf-yomi.com/forums/message.aspx?id=455")];var MostViewedArr=[new MostViewed("107082","תנורו של עכנאי: שאלת שני ימי ר"ח בגמרא","שי ואלטר","28/04/24 14:41","948","68"),new MostViewed("107080","קשר בין איסור ריבית לבין יציאת מצרים","לינקוש","28/04/24 08:18","58","61"),new MostViewed("107084","מי שמלווה כסף בריבית לא יקום בתחיית המתי","לינקוש","28/04/24 18:14","58","55")];var ClosedMsgsArr=[new ClosedMsgs("65830"),new ClosedMsgs("65874"),new ClosedMsgs("65795"),new ClosedMsgs("21834"),new ClosedMsgs("65886"),new ClosedMsgs("66030"),new ClosedMsgs("66259"),new ClosedMsgs("66250")];var MessageArr=[new Message("20892","0","הנאה צרופה! מאמרו של הרב כוכב ב'להעמיק'","03/08/12 18:48","טו אב","תשע"ב","18:48","יהודי_קדום","ניקוד מילת ויטהר ברכות ב ע"ב","233","","4291","True","True","False","","790","109.67.176.52","0","0","ברכות|ב ע"א",""),new Message("20893","20892","וואו, תודה רבה.","03/08/12 19:05","טו אב","תשע"ב","19:05","דוד כוכב","","125","","4291","False","True","False","","158","212.76.109.203","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("20899","20892","על טהרת האדם כבר נאמר בפסוק הקודם","04/08/12 21:37","טז אב","תשע"ב","21:37","קותי","ויקרא פרק כב פסוק ו
נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם:
לכן ברור שביאת שימשו מעכבתו ולא דבר אחר
היות וביאת השמש יכולה להיות שקיעה או זריחה
אז יכול להיות שמדובר בזריחה ואז הוא חייב להקדים קורבנותיו לאכילתו
אבל אז צריך לשון ציווי שיביא קורבנותיו קודם לאכילתו וטהר אינו לשון ציווי ולכן אינו יכול להיות מוסב לאוכל","217","","4290","True","True","False","","259","89.139.181.20","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("20900","20892","אינני מסכים עם המאמר, והנה ההסבר מדוע:","04/08/12 22:10","טז אב","תשע"ב","22:10","Almuaddib","1.
כדאי להזהר זהירות רבה לפני שבאים להקשות ולדייק ברש"י לגבי הניקוד. ביחוד יש להזהר בדיוק שבין קמץ לפתח, שמצאנו כמה דוגמאות בהן רש"י אינו מקפיד ומחליף בין אלו, ואחת מהן נראה גם בדף בעוד כשבוע וחצי.
2.
טענתך "טהרת האדם נעשית במעשה טבילתו – שמטביל את עצמו, לכן שייך בו לשון וְיִטַּהֵר בבנין התפעל" - נסתרת בטרם נכתבה - שכן הפסוק הקודם כותב בבניין הקל במפורש לגבי האדם:
"אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן, וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב--בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל, עַד אֲשֶׁר יִטְהָר; וְהַנֹּגֵעַ, בְּכָל-טְמֵא-נֶפֶשׁ, אוֹ אִישׁ, אֲשֶׁר-תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת-זָרַע. ה אוֹ-אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע, בְּכָל-שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא-לוֹ; אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא-לוֹ, לְכֹל טֻמְאָתוֹ. ו נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע-בּוֹ, וְטָמְאָה עַד-הָעָרֶב; וְלֹא יֹאכַל מִן-הַקֳּדָשִׁים, כִּי אִם-רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם. ז וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ, וְטָהֵר; וְאַחַר יֹאכַל מִן-הַקֳּדָשִׁים, כִּי לַחְמוֹ הוּא"
==========
לעניות דעתי, הדרשה ברורה, וכדברי התוספות.
כל הפעלים הקשורים לאדם, נכתבו כאן בלשון עתיד. יאכל, יטהר וכד'. הפסוק היחיד הבא בלשון הווה הוא "ובא השמש וטהר". לכך כוונת הדרשן. אילו מושא ה"טהר" היה האדם, הרי שהיה על הכתוב לשמור על האחידות הסגנונית, ולנקוט גם כאן לשון עתיד כמו בפסוק הקודם, ולכתוב "יטהר". הואיל ונקט לשון "טהר" - מושא הפועל הוא השמש ולא האדם.","107","","4290","True","True","False","","281","87.68.157.55","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("20975","20900","להערותיך","05/08/12 13:50","יז אב","תשע"ב","13:50","דוד כוכב","1.
לא רלוונטי.
2.
אין להקשות מהפסוק הקודם.
משמעות המילה 'יטהר' במשפט "לֹא יֹאכַל, עַד אֲשֶׁר יִטְהָר" משמעותה יהיה טהור - באופן פסיבי. שכן לא איכפת כרגע לפסוק כיצד הוא יהיה טהור, אם נחוץ רק זמן או תנאים נוספים, העיקר שיהיה טהור. לכן המילה בבנין קל.
אולם המילה 'וטהר' לפי הפירוש של טהר גברא, משמעותה במפגיע שיעשה מעשה להקריב את קרבנו כדי לטהר את עצמו.
==========
גם הפסוק "ובא השמש" הוא בלשון עתיד. בא - בעבר. ובא עם ו' ההיפוך - בעתיד. בדיוק כפי שציינת שנאמר על הגברא: נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ וְטָמְאָה, טמאה - עבר, וטמאה - עתיד. אין הבדל בין וטמאה לבין ובא.
ולא ראיתי בתוספות שרמז לענין הזמנים - הווה ועתיד.","125","","4289","True","True","False","","210","95.86.116.250","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21358","20900","עוד הערות","10/08/12 10:02","כב אב","תשע"ב","10:02","ינון","בס"ד
א. הרבה פעלים באים בצורת הדיבור רק בחלק מהבניינים ולא בכולם. הראיות שמביא הרב כוכב הן מקרים כאלה, בהם הפועל בלשון קל אינו בא בבניין פָעַל:
לשון קל של ויתחבא הוא נחבא (בניין נפעל)
הלשון הקל של כל השאר במשמעות הנתונה בהקשרה הוא בבניין התפעל.
ב. בהשעני על דברי יהודי-קדום, שהביא דוגמה וסימוך מ"וכפר עליה הכהן וטהרה" (ומעניין באמת מדוע הגמרא לא לומדת משם), הביטוי טָהֵר אינו לשון קל מבניין פָעַל כדברי הרב כוכב אלא לשון כבד מבניין פֻעַל והקמץ בא על תשלום הדגש התבניתי, שלא יכול לבוא ב-ה', ומשמעו הוא טהרה סבילה - ללא פעולה - כאשר עובר עליו הזמן הראוי (או אצל היולדת- כאשר נשלמת כפרתה ע"י הכהן).
רש"י מרגיש בזרות הביטוי אם מפרשים אותו בלשון ציווי - כלומר בלשון הדורשת מהנטהר פעולה ומפרש את דחיית רבה בר רב שילא כך: אם הכתוב היה מתפרש כציווי, ונדרשת כאן פעולת טהרת גברא, הוו"ל למכתב "וְיִטְהַר" (ללא ספק בזה הניקוד).
ג. השורש ט.ה.ר. אינו בא בבניין התפעל בלשון קל ולכן לא נכון לנקד וְיִטַּהֵר. ומה שנאמר בהזאה "על תנוך אוזן הַמִּטַּהֵר הימנית" זה אינו בלשון קל כי אם בלשון כבד (תזכורת: לשון קל=פעיל, לשון כבד=סביל).
הפועל בניקוד וִיטַהֵר משמעו יטהר אחרים ואינו שייך כאן ולכן לא נכון לנקד כך.","301","","4284","True","True","False","","405","132.69.229.230","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21502","20900","אבל ביאור התוספות מוקשה לכאורה","14/08/12 15:12","כו אב","תשע"ב","15:12","שמואל","כמדומני שנדיר מאוד, או אולי אין בכלל, משפטים בתבנית "ובא השמש ויטהר" שמציעים התוספות, משפטים הפותחים בתיאור זמן, כגון משפט דנן, בנויים תמיד כך שבחלקם השני יש פועל מהופך עם ו"ו ההיפוך. עיין למשל בתבנית דומה בפסוק הקודם "נפש אשר תגע בו - וטמאה עד הערב". מדוע שלא נדייק גם כאן שהיה לפסוק לכתוב "ותטמא עד הערב".
אתה יכול להביא דוגמא של משפט הבנוי כמו שהציעה הגמרא לפי ביאור התוספות?","164","","4280","True","True","False","","282","77.125.167.43","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("20980","20975","שים לב:","05/08/12 15:01","יז אב","תשע"ב","15:01","Almuaddib","כתבת במאמרך כך:
"אלא שקיים הבדל בין טהרת היום לבין טהרת האדם.
טהרת היום נעשית מאליה, לכן שייך בה לשון וְטָהֵר מבנין קל בגזרת פָּעֵל, כמו יָשֵׁן גָּדֵל עָמֵל חָפֵץ יָבֵשׁ שָׁלֵם שָׁמֵם שָׁפֵל יָרֵא עָיֵף.
ואילו טהרת האדם נעשית במעשה טבילתו – שמטביל את עצמו, לכן שייך בו לשון וְיִטַּהֵר בבנין התפעל, שמשמעותו שיטהר את עצמו. או גם לשון וִיטַהֵר בבנין פיעל, כלומר שֶׁיְּטַהֵר את עצמו."
בפסוק הקודם - זה בדיוק מה שכתוב. "לא יאכל עד אשר יטהר" - עד שיעשה מעשה אקטיבי - שיטבול.
כך גם במקומות רבים אחרים, כמו - למשל- בפרשת פרה אדומה:
הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל-נֶפֶשׁ אָדָם--וְטָמֵ שִׁבְעַת יָמִים. הוּא יִתְחַטָּא-בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי--יִטְהָר; וְאִם-לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי--לֹא יִטְהָר.
אגב, שים לב לתרגום אונקלוס אצלנו, המתרגם "יטהר" ו"טהר" בדיוק באותו הפועל ובאותה הצורה - ידכי = יטהר, בבניין הקל.
הנוקדנות שלך לגבי השימוש השונה בפעלים, פשוט אינה נכונה. האדם הרוחץ עצמו, במקרא, אינו מתרחץ אלא רוחץ. הטובל אינו מטבל אלא פשוט טובל, וכן רבים.
וגם מהכיוון ההפוך, דבר המשתמר אינו דבר השומר את עצמו אלא דבר הנשמר, והמשתמש בחפץ אינו משמש את עצמו אלא כמשמעותו הידועה, וכן רבים כמותם.
שים לב גם לבניינים בשימוש בפרשת נעמן:
הֲלֹא טוֹב אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל--הֲלֹא-אֶרְחַץ בָּהֶם, וְטָהָרְתִּי; וַיִּפֶן, וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה.
וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו, וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, וַיֹּאמְרוּ: אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ, הֲלוֹא תַעֲשֶׂה; וְאַף כִּי-אָמַר אֵלֶיךָ, רְחַץ וּטְהָר.
וַיֵּרֶד, וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים, כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים; וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ, כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן--וַיִּטְהָר.","107","","4289","True","True","False","","190","77.127.229.227","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("20998","20980","ראה","05/08/12 22:35","יז אב","תשע"ב","22:35","דוד כוכב","לטענתך:
בפסוק הקודם - זה בדיוק מה שכתוב. "לא יאכל עד אשר יטהר" - עד שיעשה מעשה אקטיבי - שיטבול.
אתה חוזר על טענתך, על כך כבר השבתי בהודעתי הקודמת:
משמעות המילה 'יטהר' במשפט "לֹא יֹאכַל, עַד אֲשֶׁר יִטְהָר" משמעותה יהיה טהור - באופן פסיבי. שכן לא איכפת כרגע לַפָּסוּק כיצד הוא יהיה טהור, אם נחוץ רק זמן או תנאים נוספים, העיקר שיהיה טהור. לכן המילה בבנין קל.
תרגום אונקלוס הוא ע"פ הפשט, שפירוש וטהר שהאיש יהיה טבור. הדרשה בגמרא היא דרש ובמשמעות אחרת.
במקרא נמצא רבות שימוש הבנין התפעל שמפעיל את עצמו, כמשמעות המקובלת:
בראשית ג, ח וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם.
בראשית כז, מב מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ.
בראשית מב, ז וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם.
בראשית מה, א וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק.
בראשית מח, ב וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל.","125","","4289","True","True","False","","167","95.86.116.250","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21000","20998","יש בדבריהם חלק הגמרא וחלק לשוני","05/08/12 23:11","יז אב","תשע"ב","23:11","יהודי_קדום","ולענ"ד אפשר להחזיק בדברי הרב כוכב ובדברי ר' אלמואדיבּ .
כאמור, יש בדבריהם חלק הגמרא וחלק לשוני:
בחלק הגמרא (בלשוני ולא כסדר הגמרא):
אמנם סו"ס הגמרא מגיעה: "ובא השמש"[=כל השמש תשקע] + "וטהר" [=לחלוטין] ומלמדת על זמן צה"כ.
מששאלה המשנה: " מאימתי קורין את שמע בערבין?" והשיבה : " משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן...” כך אני לומד את הגמרא:
א. אין לפרש וטהר 'טהר גברא' משום שאם נאמר "טהר גברא" הרי אמרנו "טהור הוא!" ואין עליו יותר חובות כלל דבר שייעשה רק ביום המחר!
ועוד: אמרה המשנה "קורין את שמע בערבין" ולכן אפשר לדחות ש "ובא השמש וטהר" שיטהר הגברא כבר בתחילת שקיעת השמש שהרי אז עוד אור יום נמשך פרק זמן. תוס׳ ב: ד"ה 'דילמא'.
ב. ואי אפשר גם לפרש "ובא השמש" – "ביאת אורו" היינו זריחת השמש שהרי זמן זריחה הוא הבוקר ולא "בערבין"
ג. חיזוק ל-ב. וג. הם דברי התנא " 'ובא השמש וטהר' ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה"
ועל כך, ועוד, יבוא החלק הלשוני:
א. כפי הבנתי: הרב כוכב מראה ש " וְטָהֵר " כאשר ה-'ט' מנוקדת בקמץ מבטאת מצב : שהוא השלמת ההיטהרות נעשית באופן פסיבי מצד המטהר - ע"י היטהרות אור היום - היינו הערב שמש, וכך הגמרא.
היינו: בשלב מסויים הותר לכהן - שהיה טמא - לאכול תרומה משמע טהור הוא – ומאימת מתחילה טהרתו? מטבילתו! ואין הוא צריך לעשות דבר נוסף לגופו, והיטהרות אור היום (צה"כ) תתירו באכילה ואילו כפרתו, שתהא רק למחר בהבאת קרבנו, אינה מעכבתו מלאכול בתרומה בצה"כ.
ב. מה שכתב הרב כוכב בסיפא "ואפשר שלכך נתכוין "רש"י... ב- "דהאי קרא וטהר לשון צווי הוא נימא קרא ויטהר מאי וטהר" - הרי זה פירושו של רש"י הקדוש על דברי רבה בר רב שילא ["א''כ לימא קרא ויטהר! מאי וטהר? טהר יומא! "]
ובהבנתי הגעתי לזאת: אין כאן להסיק שדעת רש"י הקדוש ש"וטהר" הוא לשון ציווי – אלא כביכול שם הוא פירושו בפי רבה בר רב שילא: אם כך דברי האומר "טהר גברא" אזי חייב הוא לקבל ש"וטהר" היא לשון ציווי – והרי ברור שאינה לשון ציווי...
כלומר: רש"י הקדוש מסביר לנו את טענת רבה בר רב שילא ": אם כוונת הכתוב היא ביאת אורו ... וטהר = טהר גברא אזי היה על הכתוב היה לכתוב "ויטהר".
ג. אמנם קשה החלטת המדרש על המבנה הלשוני בהשלכת "וטהר" על היומא – וכדבריו המוחלטים של הראב"ע: " ובא השמש וטהר. ידוע כי וטהר שב אל הטמא כמו וכפר עליה הכהן וטהרה כי אין בפסוק זכר יום רק חז''ל העתיקו אפילו שיבא השמש לא יאכל עד סור האור ושמו זה הפסוק לאסמכתא כאשר פירשתי בפסוק לעם נכרי על כן אמרו טהר יומא:".","233","","4289","True","True","False","","208","109.67.176.52","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21360","21358","וטהר אינו בבנין פֻּעַל","10/08/12 11:59","כב אב","תשע"ב","11:59","דוד כוכב","לו היה בבנין פֻּעַל היה צ"ל: וְטוּהָר, כמו (בראשית ד, כו) אָז הוּחַל לִקְרֹא; (שמות כא, כט) וְהוּעַד בִּבְעָלָיו. ואם היה יתר תשלום דגש היה הופך לחולם, כמו שנמצא בשורש זה בבנין פֻּעַל (יחזקאל כב, כד) אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה.
וטהר הוא כמו כַּאֲשֶׁר אָהֵב (בראשית כז, ט, ו-יד) שהוא בודאי לא בנין פֻּעַל.","125","","4284","True","True","False","","397","95.86.74.222","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21385","21358","יש לדקדק בדקדוק שהביא ולתקן:","10/08/12 16:40","כב אב","תשע"ב","16:40","יהודי_קדום","להבנתי ולידיעתי:
ט.הר. בבנין פועל -
בעבר היה צריך להיות טֹ הַ ר',
בהווה - מְ טֹ הָ ר
ובעתיד - יְ טֹ הַ ר
הכול בחולם חסר לתשלום הדגש התבניתי (במקום קובוץ!).
קמץ בא לתשלום דגש במקום פתח רק בבניין פיעל, לא בכול השורשים ולא בשורש זה.
אין ל-ה' תשךום דגש .
טִ הֵ ר - בעבר,
טַ הֵ ר - בציווי.
וחוזרים דברי הרב כוכב למקומם.","233","","4284","True","True","False","","178","109.67.176.52","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21426","21385","יש להבדיל","12/08/12 09:59","כד אב","תשע"ב","09:59","ינון","בס"ד
אמת שט.ה.ר בבניין פִעֵל מופיע גם בצורה טֹהַר, אך גם בצורה טָהֵר, וההבדל: טֹהַר- אחר טיהר אותו ע"י פעולה (למשל-הזאה, הטבלה וכדו'). טָהֵר- הגיע לידי טהרה ממילא, ללא פעולה עצמית או ע"י אחר.
זכור לי שראיתי כך בשם אחד מהמדקדקים, אך לדאבוני לא זכור לי בשם מי.
הוחל והועד הם בבניין הופעל והקמץ ב-ח' וב-ע' הוא תשלום דגש, שהיה אמור לבוא בהם במקום פ' הפעל ש"נפלה"
הדוגמאות שניתנו במאמר: יָשֵׁן, גָּדֵל, עָמֵל, חָפֵץ, יָבֵשׁ, שָׁלֵם, שָׁמֵם, יָרֵא, עָיֵף
ואני יכול להביא עוד דוגמאות: קָרֵב, בָּשֵׁל, כל אלו הן פעולות שניתן לכנותן "מלאכה גרועה" (תוס' שבת ב. על הוצאה), שהן פעולות (בין אם באופן פעיל כמו חָפֵץ, בין אם סביל כמו שָׁמֵם) שהממש בהן חסר:
יָשֵׁן- בהווה זו לא ממש פעולה אלא כמעט תיאור מצב, וגם בעבר- אדם לא פעל שינה אלא היה או נמצא במצב שינה.
גם עָיֵף הוא תיאור מצב. אדם לא פועל עייפות, עייפות באה על האדם.
גָּדֵל, בָּשֵׁל- בהווה, זו פעולה נסתרת, שלא רואים אותה עד שניתן לחוש בשינוי שעבר, וגם בעבר- לא ניתן לומר שזה קרה ברצונו של הנושא. גם הילד וגם העץ גדלים מבלי שזה יהיה תלוי בהם, וכן הפרי בשל.
יָבֵשׁ, שָׁמֵם, שָׁלֵם- דברים אלו קרו כתוצאה של פעולה אחרת ולא כפעולה ישירה: מה שהיה רטוב וניגב (או נובע ופסקה הנביעה) יבש. מקום שמם מתוך שעזבוהו אנשיו. דבר שלם מתוך שסיימו לעבוד עליו ולהכינו.
עמל הוא שמו של המאמץ על הפעולה התמידית. "אדם לעמל יולד", "מתוקה שנת העמל"- לא נאמר מה הוא עושה. כי לא משנה מה הוא עושה- הוא עמל בעשייה הזו, כלומר עושה זאת תמיד בקביעות ומתאמץ בזה (לאו דווקא מאמץ פיזי- "ותרא כי מתאמצת היא ללכת").
חָפֵץ, יָרֵא - אין בהם פעולה אלא רק רגש.
אבל מה שהוזכר כאן לעיל - אָהֵב, אינה צורתו המקורית של הפועל אלא אָהַב. אָהֵב בא במקרא באופן המכונה ע"י הרמב"ם "לתפארת המליצה ונעימת הקריאה": בסוף פסוק ובאתנחתא ובטעמים מפסיקים נוספים הנקראים "מלכים", לעתים משתנה הברה אחת (בד"כ מתארכת). דוגמה נוספת, מענייננו: "ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו בַּמָּיִם"- ה-מ' במים תמיד פתוחה, ובסוף פסוק היא מתארכת וקמוצה. וזה לגמרי לא כמו וְטָהֵר.
גם בשורש ט.ה.ר. ישנו תשלום דגש, גם בבניין פִעֵל: "וְטִהַר את הנגע". זהו תשלום "הפוך", בו התנועה מתקצרת תחת ההדגשה (זה מכיוון שתפקידו של הדגש הוא להקטין את ההברה ולעשותה כאילו היא הברה סגורה, למשל: סִפֵּר- מתחלק עקב הדגש להברות: סִפְּ-פֵּר וה-ס' החרוקה הופכת להברה סגורה. כך גם כאן, אין דגש בא ב-ה' באמצע מילה, לכן הצירה מתקצר לפתח וזהו התשלום על הדגש החסר). הניקוד טִהֵר הוא טעות.
אמנם בציווי אין תשלום. ונכון הוא שלא בכל המקרים בא תשלום ב-ה'. למשל בנטיה: וְטִהֲרוֹ- ישנו חטף-פתח במקום השווא-נע שאינו בא ב-ה' אך אין תשלום דגש.","301","","4282","True","True","False","","409","37.60.47.243","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21469","21426","בדקדוק הסיני הדברים שכתב אולי נכונים...","13/08/12 23:05","כה אב","תשע"ב","23:05","יהודי_קדום","אנא הימנע להבא מלכתוב על בסיס "זכור לי שראיתי כך בשם אחד מהמדקדקים, אך לדאבוני לא זכור לי בשם מי." - רק מפאת כבוד הכותב אסתפק בלומר שאין בנכתב קשר להבנה מינימלית בדקדוק העברי . ולא אוסיף.
עלינו לזכור שדקדוק עברי הינו דקדוק בלשון הקודש - ועסק בו הוא עסק בקודש.","233","","4281","True","True","False","","166","31.44.131.49","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21495","21426","ינון, אנא שים לב:","14/08/12 13:29","כו אב","תשע"ב","13:29","Almuaddib","חוששני כי חסר לך ידע בדקדוק הלשון העברית, וכי בידע הקיים קיימים בלבולים רבים.
אעיר כמה דברים, מהודעתך הראשונה ועד עתה, ואני תקווה כי אצליח לעשות זאת בצורה עניינית:
1.
הפעלים בעברית, יש שהם נחלקים לצורה פעילה ולצורה סבילה. למשל: שבר-נשבר. הצורה הפעילה היא שבר, הסביל - מקבל הפעולה - נשבר.
יש צמדי בניינים נפוצים, נפעל הוא הסביל הנפוץ של פעל (=הבניין הקל), פוּעל הוא הסביל הנפוץ של פיעל, והופעל הוא הסביל של הפעיל.
משפט כמו זה: "לשון קל של ויתחבא הוא נחבא (בניין נפעל)" הוא פשוט לא נכון. לא בשימוש במונחים, וגם לא במהות. "נחבא" היא אחת הדוגמאות בהן בניין נפעל אינו משמש כסביל של בניין פעל, אלא כמבצע פעולה על עצמו. למעשה, "התחבא" = "נחבא", אלא שמדובר בשימושים מקובלים במשלבים שונים של השפה. בלשון המקרא נמצא נחבא, בתקופות מאוחרות יותר, נמצא התחבא.
2.
הבה ננתח את הצורה " טָהֵר".
השורש - טה"ר
הבניין - בניין פעל (בניין ראשון, הבניין הקל).
הצורה - בינוני (הווה, כמו הוא ישן עכשיו, הוא גדל כעת, הוא חפץ לרכוש כרגע).
הקמץ אינו תשלום דגש, הוא נמצא בכל הגזרה הזו. אין תשלום דגש משום שאין דגש - ראה חפץ - האות פא רפויה.
יש מקרים בהם בצורת הבינוני נוספת האות וו'. הוא שוכב, הוא כותב, אך כאן - הוא ישן וכד'.
3.
"הַמִּטַּהֵר" - בבניין התפעל, ובשל הדמיון בביטוי בין ת' לבין ט' - נשמטת האות ת' ונותר דגש חזק במקומה. כך גם במלה מתמם - עושה עצמו תמים. הַמִּטַּהֵר הוא זה המטהר את עצמו, כמו בשימוש המפורסם של בניין התפעל - מי שמפעיל פעולה על עצמו.
4.
לא תמיד יש תשלום דגש. הכללים מתי יש ומתי אין אינם פשוטים, וכדאי להתבונן בספרות המקצועית לפני שכותבים משהו שעלול להתברר כטעות.
כדוגמא, נשווה את "באר" אל "טהר".
ניקח את שני השורשים הללו בבניין השני, בניין פיעל.
"הואיל משה באר את התורה" - האות ב' צרויה, והנה מצאנו תשלום דגש, כנגד האות א' שהיתה אמורה לקבל את הדגש ולא קיבלה אותו.
מנגד - "וראה הכהן...וטהר את הנגע" - האות ט' נותרה צרויה, ושום תשלום דגש לא היה כאן.
=======
לסיכום, דקדוק הלשון העברית הוא תורה שיש ללומדה, וכדאי להסתמך על ספרות מקצועית ראויה. יש לקחת בחשבון שלא תמיד מה שכתבו דקדקנים קדמונים - ואפילו פרשנים דגולים - נכון דקדוקית.
אם הנושא מעניין אותך, תמיד אפשר לחזור לספרו הקלאסי של יהושע בלאו "תורת ההגה והצורות", אם כי למיטב זכרוני, בסוף הכרך האחרון של מילון אבן שושן, יש תקציר לא רע של הדקדוק העברי.","107","","4280","True","True","False","","493","77.126.14.179","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21493","21469","גם דבר שנראה מטופש לא מחייב שהדובר טיפש","14/08/12 12:49","כו אב","תשע"ב","12:49","ינון","בס"ד
לפני שנים מספר הקדשתי תקופה מסויימת בחיי ללמוד בישיבה.
במהלך תקופה זו ראיתי ספרי מדקדקים שונים שהיתה לי האפשרות - שאינה בכל מקום - להניח עליהם את ידי, והם: מכלול, שורשים, כרמל, מילות ההגיון וכדו'. כמו כן-הספקתי לעבור על חלק מפירושי רד"ק ומצודות, אברבנאל ופרשנים נוספים שמביאים בפירושיהם כללי דקדוק. וכמובן- רש"י.
אמרה ידועה: הלומד ואינו חוזר כזורע ואינו קוצר. מה לעשות, כיום, בהיותי סטודנט, אין לי לא הזמן ולא המשאבים הדרושים לחזור על לימודי. ומכיוון שהלימוד לא היה שיטתי אלא מזדמן, לא עלה בידי לזכור מי אומר מה.
למדנו לעיל "למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז". איני מעוניין "להמר" או "להגריל" מישהו מהנ"ל ולומר את דברי בשמו כאשר ייתכן שלא הוא המקור להם.
לא הבנתי איך מתוך דברי הסקת שהתכוונתי לדקדקנים סיניים.","301","","4280","True","True","False","","271","132.69.229.230","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21512","21469","כמדומני שכל השפות באו מהעברית","14/08/12 18:56","כו אב","תשע"ב","18:56","הודו_כי_טוב","לפי מה שקרה במגדל בבל בדור ההפלגה","207","","4280","True","True","False","","234","46.117.14.249","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21494","21493","דבריי כוונו לתוכן דבריך ואכן למד לשונך","14/08/12 13:20","כו אב","תשע"ב","13:20","יהודי_קדום","לומר איני יודע כלל חשוב הוא כפי שכתבת אך אין בכל מה שתיארת על ההסטוריה שלך למצוא קולא לדברים הלא נכונים בעליל שכתבת. הרבה פעמים אנחנו שוכחים מי אמר וזוכרים מה אמר במקרה שלך כנראה שכחת את שניהם ובכ״ז כתבת מראשך המצאות דקדוקיות.
אם כן אני חוזר ומבהיר: תוכן דבריך הוא הבעייתי ולא שכחת מי אמרם.
בצער אני כותב בלשון זו.","233","","4280","True","True","False","","162","212.179.130.146","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21513","21495","בואו ונניח לרגע לרמת בקיאותי","14/08/12 19:18","כו אב","תשע"ב","19:18","ינון","בס"ד
לא התרברבתי שאני יודע הרבה, נהפוך הוא, הודיתי שאיני יודע מספיק.
ייתכן שהידע הקיים אצלי מבולבל ונעזוב את זה.
נכון, רוב המכובדים כאן כפליים מגילי, אבל אנא, ננסה להתייחס עניינית, טוב?
1. ייתכן שהשפה כיום שונה מהשפה בעבר וכיום התחבא=נחבא (זה דבר שראוי לדון בו- אם עברית תקנית היא זו שניתנה בסיני או כזו שהדורות יוצרים, במקום אחר). אבל לענ"ד, כשהגמרא מנסה ללמוד משהו מדקדוק בלשון המקרא, היא לא מתייחסת למשלבים שונים של השפה, אלא לשפת המקרא ואיך שהבינו אותה בתקופת התנאים והאמוראים.
בדקדוק "הודבק" הכינוי "בניין קל" לבניין פָעַל, אך לא כך משתמש רש"י במינוח. רש"י מתייחס לבניינים פֻעַל, הוּפְעַל והִתְפָּעֵל (ולפעמים גם לבניינים נוספים) כ"לשון כבד" ולעומת זאת- לא מעט הוא מתאר את בניין נפעל כ"לשון קל" (אם תשים לב, הקפדתי לכתוב "לשון קל" ולא "בניין קל").
כעת, ננתח ברשותך את הדוגמה המדוברת (בראשית פרק ג) :
פסוק ח- וַיִתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ
פועל זה בבניין התפעל, אך הוא בלשון כבד.
כאשר האדם מתאר את מעשיו, בפסוק י:
אֶת קוֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירוֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא
הוא משתמש בלשון קל, בבניין נפעל.
איך נדע ש"ואחבא" הוא בנפעל ולא בהתפעל? סימן ראשון: ה-ב' רפה, ואילו בבניין התפעל ישנו דגש תבניתי ב-ע' הפועל. סימן נוסף: בהמשך (פרק ד) קין מקבל את ענשו על הרג הבל ועושה תשובה (פסוק יד) : הֵן גֵּרַשְׁתָּ אוֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר - גם כאן מתוך רפיות ה-ת' ניתן ללמוד שזהו אינו בניין התפעל. לעומת זאת- ה-ס' דגושה, הדגש- דגש משלים, להשלים את ה-נ' ש"נפלה". אצלנו, יש ח' שלא יכולה להיות דגושה, אבל- ישנו תשלום: ה-א' בצירה, בניגוד ל-א' של אסתר, ולכל א' של הוראת-עתיד בגוף ראשון, שבאה בסגול. מכאן משמע: אחבא בבניין נפעל, וכהגדרת רש"י- בלשון קל.
עד כאן לגבי הטענה שלי שלשון קל של שורש ח.ב.א. היא בבניין נפעל.
כך או כך, אין בניין פָעַל בשורש ח.ב.א. , נכון?
2. עד כמה שהבנתי הקצרה מגעת, הגמרא מתייחסת ל"וטהר" בזמן עבר (מההבנה המקורית: ומאי וטהר - טהר יומא, שבשעת שקיעה היום כבר עבר) או בצורת ציווי (מההו"א: ומאי וטהר - טהר גברא, שלפחות לפי רש"י משמע ציווי), כך או כך- אין הגמרא מבינה ש"וטהר" הוא זמן הווה.
4. עברתי במרוצה על המקומות בהם מוזכר שורש ט.ה.ר. בבניין פִּעֵל (לא על כולם, מן הסתם), ובאופן עקבי הניקוד הוא: טִהַר. ה-ט' מעולם לא היתה בצירה, וגם ה-ה', באופן עקבי (ואם יש משהו אחר זה כנראה חריג) מנוקדת בפתח ולא בצירה. וההסבר שאני הצלחתי בעניי למצוא לכך- הוא משום תשלום דגש.
דרך אגב, כתזכורת, כל הדיון החל מכיצד יש לנקד את שאלת הגמרא "אם כן- לימא ויטהר". אפשר להביא מפרשת זבה ראיה (ואפשר לומר שעל זה מבוססת דחיית הגמ' "אם כן -לימא ויטהר"), שנאמר בה: וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהַר שכך יש לנקד, שהרי כאן ודאי מדובר על ציווי- לבצע את תהליך הטהרה (טבילה בלילה וכפרה למחרת).","301","","4280","True","True","False","","320","132.69.229.230","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21525","21502","התוס׳ מבארים את תירוצו של רבה בר רב שילא","14/08/12 22:58","כו אב","תשע"ב","22:58","יהודי_קדום","(על הקושיה דילמא ביאת אורו הוא? ואז נפרש את ו ט ה ר כ׳טהר גברא׳ ביום המחר לטבילתו והבאת קורבנותיו ורק אחר כך יאכל התרומה והלימוד מהפסוק יהא שטהרתו תתעכב עד שיכפר בקורבנותיו. )
ולענ״ד התוס׳ מאיר את עינינו רק כיצד להבין את דברי רבה בר רב שילא כך:
בכל מקום אחר שכתוב ״וטהר״ , והוא אכן בציווי, אי אפשר לטעות ולפרש ״טהר יומא״ אבל כאן אין כוונת הכתוב שהאדם צריך לעשות פעולה כדי שיטהר את עצמו שאם כך היה, היה על הפסוק לכתוב ״ ויטהר ״ כדי למנוע הטעות שנפרש ״טהר יומא״.
שוב, התוס׳ רק הסביר לנו את דברי רבה בר רב שילא ולכן אני לא רואה קושי לשוני או אחר בתוס׳ אלא אולי עוברת שאלתו אל תירוצו של רבה בר רב שילא.","233","","4280","True","True","False","","216","212.179.130.146","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21514","21512",""אדם הראשון, בלשון ארמי סיפר"","14/08/12 19:49","כו אב","תשע"ב","19:49","Almuaddib","","107","","4280","False","True","False","","232","77.127.130.87","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21517","21513","שים לב:","14/08/12 20:17","כו אב","תשע"ב","20:17","Almuaddib","1.
הדוגמא שהבאת ממעשה אדם וחוה, היא-היא הוכחה כי התחבא = נחבא. הרי הכתוב אומר על אדם כי הוא התחבא, ואדם מעיד על עצמו כי נחבא. אין הבדל במשמעות, למרות שזה בבניין התפעל וזה בבניין נפעל.
אם הכתוב עצמו מעיד על כך שאין כאן כל הבדל במשמעות, הקביעה שלך כי האחד הוא לשון קל של השני, אינה נכונה.
אגב, גם הקביעה שלך כי אין חב"א בבניין הראשון אינה מדוייקת, הרי יש לפנינו חבוי, כמו שמצאנו במדרש רבה של שה"ש: "אני היא שהייתי חבויה לפניו בצילן של מצרים".
אם כן לסיכום: אין הבדל במשמעות, בשפה העברית, בין נחבא לבין התחבא, למרות ששתי הצורות בבניינים שונים. ההוכחה הטובה ביותר לכך - הובאה על ידיך, וראוי אתה לשבח על שלא הסתרת זאת, למרות שזו ראיה כנגד דבריך.
2.
זמן "טהר" הווה הוא, וכמוסבר לעיל. עובדה זו אינה קשורה להבנת הגמרא - ועם קשר לכך שמקדימה אותו האות ו', שפעמים שהיא הופכת זמנים בעברית.
צורת הציווי בבניין הראשון היא טְהר (ט' בשווא), ובבניין השני - טַהר (ט' פתוחה). בפסוק, כזכור, האות ט' קמוצה.
3.
העובדה כי מצאת טהַר כשהאות הא פתוחה אינה מהווה תשלום דגש משתי סיבות.
הראשונה - תשלום דגש הוא באות הקודמת לאות הגרונית, כמו במלה בֵּאר - החיריק הפך לצירה באות ב', וכמוסבר לעיל.
השניה - בתשלום דגש תנועה קצרה הופכת לארוכה, וכאן בדיוק להיפך - במקום תנועה ארוכה באה תנועה קצרה - פתח. בדיוק הפוך מתשלום דגש.
4.
וְאִם טָהֲרָה ... וְאַחַר תִּטְהַר, זה בדיוק כמו לכתוב "ואם כתבה... ואחר תכתוב. אין כאן שום צורת ציווי, אלא צורת עבר וצורת עתיד בבניין הקל.","107","","4280","True","True","False","","197","77.125.113.123","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21545","21513","ניקוד ע' הפועל בבנין פיעל","15/08/12 02:39","כז אב","תשע"ב","02:39","דוד כוכב","בפעמים רבות יבא פתח בע' הפועל בבנין פיעל בעבר, כגון (איכה ב, ט)
אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ.","125","","4279","True","True","False","","136","95.86.72.234","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21533","21514","האם כבוד הרב מביא ראייה ממדרש ?","15/08/12 00:58","כז אב","תשע"ב","00:58","הודו_כי_טוב","ספר בראשית עד כמה שזכור לי בעברית כתוב
אפילו לבן הארמי מדבר שם עברית","207","","4279","True","True","False","","201","46.117.14.249","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21661","21517","4. לא מדוייק.","17/08/12 10:54","כט אב","תשע"ב","10:54","ינון","בס"ד
בשפה המדוברת השימוש הנפוץ הצורה זו הוא כדבריך. אבל במקרא יש הרבה דוגמאות לכך שמשתמשים בצורה זו לציווי. אביא אחת: המלאך, בהגלותו בשנית לאשת מנוח אומר למנוח: "מכל אשר אמרתי אל האשה תִּשָּׁמֵר" ומפרשים אותו כחזרה על ההוראות לאשה וגם כציווי חדש למנוח עצמו.
"ואם טהרה...ואחר תטהר" זה לגמרי לא כמו הדוגמה שנתת, מכיוון שיש להם מובנים שונים: "ואם טהרה מזובה"- אם פסקה מלזוב, "ואחר תטהר"- תבצע תהליך טהרה שבסופו תהיה טהורה לגמרי ומותרת לבעלה (לא ניתן לומר ש"ואם טהרה" גם נחשבת טהורה)","301","","4277","True","True","False","","186","132.69.229.230","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21579","21525","מכל מקום הענין קשה","15/08/12 20:27","כז אב","תשע"ב","20:27","שמואל","כי השאלה 'לימא ויטהר' תמוהה, כפי שכתבתי. בין אם זה קשה על התוספות או על הגמרא","164","","4279","True","True","False","","105","77.125.167.43","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21534","21533","בראשית לא,מז :","15/08/12 01:08","כז אב","תשע"ב","01:08","יהודי_קדום","וַיִּקְרָא־ל֣וֹ לָבָ֔ן יְגַ֖ר שָׂהֲדוּתָ֑א וְיַֽעֲקֹ֔ב קָ֥רָא ל֖וֹ גַּלְעֵֽד׃
עינינו הרואות שהארמית הייתה בפי לבן.","233","","4279","True","True","False","","185","212.179.130.146","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21581","21533","האם יש לך הוכחה שכל השפות מוצאן מהעברית?","15/08/12 20:41","כז אב","תשע"ב","20:41","Almuaddib","לדעתי, לא רק שאין לך הוכחה כזו, אלא שלא ניתן להמציא הוכחה מעין זו.
מדע הבלשנות מזהה משפחות של שפות, ולא מראה על שפה מקורית אחת. העברית, לפי מדע זה, אינה השפה השמית הראשונה, והיא מושפעת וניזונה משפות קדומות יותר (אכדית, אוגריתית וכו').
כך שהמדע לא יהיה המקור לטענה כי העברית היא השפה הראשונה.
שפת ספר בראשית? והרי חז"ל אמרו לנו מי כתב את הספר, כך שלא ניתן לקבוע על סמך לשון הכתיבה של ספר בראשית אלא שזו היתה שפתם של אבותינו. כבר במעשה יוסף אנו יודעים כי העברים דיברו בשפתם, והמצרים בשפתם, והמליץ בינותם.
אם חז"ל - הציטוט שהבאתי ממסכת סנהדרין אומר את שלו. לפחות לדעתו של רב, השפה הראשונה היתה ארמית ולא עברית.","107","","4279","True","True","False","","214","77.127.152.43","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21546","21545","ומהתורה: "ושלַּם אתו" (ויקרא ה, כד).","15/08/12 02:42","כז אב","תשע"ב","02:42","כדי","","249","","4279","False","True","False","","134","79.183.204.35","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21584","21579","אמת ויציב, עכ״פ גם לדעתי. חשתי בכך בהקשר","15/08/12 21:52","כז אב","תשע"ב","21:52","יהודי_קדום","דיון אחר כאן.
ולאור שאלתו ניסיתי מחשבה בעניין ולא הצלחתי להגיע ליותר ממה שכתבתי, מה שודאי היה ידוע גם לכבודו.","233","","4279","True","True","False","","153","212.179.130.146","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21586","21581",""ויהי כל הארץ שפה אחת" -לשה"ק.","15/08/12 22:27","כז אב","תשע"ב","22:27","כדי","רש"י פירש שהא לשון הקודש. וכ"פ ראב"ע שם. וכן הוא בתנחומא (פרשת נח פיסקא יט) ובעוד מדרשים. אם כי מופיעות שם גם דיעות אחרות, אבל דיעה זו מבוססת היטב בדברי חז"ל.","249","","4279","True","True","False","","201","79.179.196.187","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21587","21581","ברשות החכם אלמואדיב אוסיף בעניין:","15/08/12 22:53","כז אב","תשע"ב","22:53","יהודי_קדום","השפה האשורית והבבלית הרכיבו את השפה האכדית - השפה השמית הראשונה.
(קדמה לה השומרית אך אינה שמית).
לאבותינו היו קשרי משפחה עם משפחות מפדן ארם וברור שהארמית היתה שפה מדוברת כבר אז (וכפי שהראינו קודם לבן הוא דובר הארמית הראשון בתורה) .
המילים: מזוזה, מבול, ספינה ועוד הבאים בתנ״ך מקורם בשפה האכדית.
גם ללשון חז״ל חדרו מילים מהאכדית: גט, שוק, תרנגול, שטר, נחתום ועוד.
אגב שם המסכת סנהדרין ממנה הביא החכם אלמואדיב את הציטוט - מקורו ביוונית.
תהליך קשרי השפה בין הארמית לעברית נמשך גם לאחר תקופת התנ״ך אלא שכאן מדובר בהחלפת שפת הדיבור העברית לארמית , כך אנו רואים שלשון הגמרא היא לשון מעורבת: שפת הדיבור היא ארמית ושפת הציטוטים והבאת המקורות היא העברית.","233","","4279","True","True","False","","195","212.179.130.146","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21595","21581","ארמית לא קדמה לעברית","16/08/12 02:08","כח אב","תשע"ב","02:08","דוד כוכב","פירוש הגמרא הוא שאדם הראשון דיבר גם ארמית. רוב מילותיו הן בעברית, אלא שחז"ל שם זיהו מילה אחת בדבריו במשמעות של ארמית.","125","","4278","True","True","False","","187","212.76.124.192","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21603","21595","הרי אתה דורש ומסרס את דברי רב","16/08/12 07:21","כח אב","תשע"ב","07:21","Almuaddib","שמא דבריך בנבואה ניתנו?
אמר רב יהודה אמר רב, בפשטות, כי אדם הראשון - בלשון ארמי סיפר.
ומשמעות הדברים הפשוטה היא כי דיבר ארמית.
השימוש בפועל סיפר במשמעות של דיבר גם היא מוכרת, כמו שלמדנו, למשל, בנדרים: "...אמרה להן אינו מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח ..." או ביומא: "אמרו עליו על רבי ישמעאל בן קמחית פעם אחת סיפר דברים עם ערבי אחד ...".","107","","4278","True","True","False","","248","84.228.126.194","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21605","21603","אסביר את הדרשה שעל לשון סורסי (=ארמי)","16/08/12 09:15","כח אב","תשע"ב","09:15","דוד כוכב","ולא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני, שכדי להבין את הדרשה יש להבין את הפסוק עליה היא מושתתת, וגם לדקדק במילותיה.
במסכת סנהדרין דף לח ע"ב:
"ואמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון בלשון ארמי סִפֵּר שנאמר (תהלים קלט, יז) וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל".
היכן בדיוק רואים בפסוק שאדם הראשון דיבר בארמית?
הסביר הערוך לנר:
"בגמרא בלשון ארמי סיפר שנאמר ולי מה יקרו רעיך. נלענ"ד שיָּקְרוּ מפרש לשון נכבדו וכל יקר שהוא לשון כבוד הוא לשון ארמי שבכל מקום תרגום אונקלוס אכבוד יקר וכן אמרינן גם כן במגלה (ט א) רנב"י אמר וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן ע"ש".
כלומר, זיהינו בדברי אדם הראשון את המילה 'יקרו' שהיא בארמית.
אז מה עם שאר המילים שם: לי, מה, רעיך?
אז הוא דיבר וסיפר איפוא גם בלשון עברי.
נו כמובן, וכי אמר רב שהוא לא דיבר בעברית? הוא אמר שהוא כן דיבר ארמית, אבל לא רק ארמית.
וביד רמ"ה שם:
"א"ר יהודה א"ר אדם הראשון בלשון ארמי סיפר ולי מה יקרו רעיך יקרו מלשון אסנפר רבא ויקירא (עזרא ד') אי נמי מרעיך קא יליף לה משמע לשון ארמי כדכתיב (דניאל ב') רעיונך על משכבך סליקו".
הפירוש הראשון, כמו הערוך לנר.
הפירוש השני, גם בו מילה אחת בלבד בארמית.
אז נצרף את שני הפירושים יחד?
עדין נותרו מילים עבריות, וגם בהמשך הפסוק: מֶה עָצְמוּ רָאשֵׁיהֶם. וגם בפסוקים הסמוכים שגם הם מדברי אדה"ר.
פירוש אחר? יש.
בפירוש דף על הדף שם:
"ביאר רבינו יהונתן אייבשיץ ביערות דבש (ח"ב ריש דרוש י"ג) שלשון הקודש שבו נברא העולם ניתנה רק לעובדי השם שישתמשו בו לתועלת עבודת האלקים, ואמנם בשעה שחטא אדם הראשון ואכל מן העץ אשר לא צוה ד', ירד ממדריגתו, ושכח לדבר את שפת לשון הקודש".
אז רבינו יהונתן אייבשיץ פירש שבשלב מסויים דיבר אדה"ר רק ארמית (וקשה עליו כנ"ל) אלא שגם הוא פירש שלשון הקודש לא נולדה אחרי הארמית, אלא להיפך, היא נשכחה בעקבות החטא.","125","","4278","True","True","False","","1346","212.76.124.192","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21606","21605","מוסיף ומסרס את המסורס?","16/08/12 09:42","כח אב","תשע"ב","09:42","Almuaddib","הרי דרשת רב, עצמה, אינה פשט הפסוק.
המזמור הוא מזמור של דוד, לא של אדם, שכן הוא פותח במפורש "למנצח לדוד מזמור".
רב דרש, כדרכם של רבים מקדמונינו הדרשנים, וביסס את אמירתו על הפסוק.
אם נפרש כל דרשה כדבריך, לפי הפסוק עליו היא מושתתת, תמהני מה תעשה עם "הנך שוכב עם אבותיך וקם" כדרשה על תחיית המתים, ואכמ"ל.
רב אמר כי אדם בלשון ארמי סיפר, ואתה לוקח את הפסוק מתוך המזמור של דוד המלך, ומפלג אותו למלה ארמית-מלה עברית.
אינך מל את הפסוק בחיתוך הזה שאתה עושה בו, אתה מסרס אותו ודורש מלבך.
פשט דברי רב ברור, ואתה בא ותולה בו בוקי סריקי מלבך, ואין לדעת מהיכן אלו הגיעו.
============
המקור לכך שהשפה הראשונית בעולם היתה לשון הקדש, הוא בראשית רבה (1). אפילו שם, לא נקבע כי זו היתה לשון האנשים, אלא כי בלשון הקדש נברא העולם. מדרשות סותרים רבים יש במקורותינו, ואין צורך לסרס את הדברים כדי לנסות וליישב שני מדרשים סותרים, שהרי רבים-רבים המה.
(1) ודוק - מדרש רבה הוא המקור לדברי רש"י, ולא כפי שיש שחשבו להקשות על דברי רב מדברי רש"י, ויהיו לקלס.","107","","4278","True","True","False","","247","87.68.70.69","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21607","21605","הערה: מהי לשון סורסי?","16/08/12 09:46","כח אב","תשע"ב","09:46","Almuaddib","נחלקו אם לשון ארמית (סורית), או שמא לשון נלעגת (עיין רש"י ב"ק פג.).
ראיתי גם פעם, ואינני יודע היכן, כי כך כונה הז'ארגון שהיה בפי יהודי הגליל, שהיה בליל של עברית וארמית עם נגיעות ביוונית.","107","","4278","True","True","False","","223","87.68.70.69","0","20892","ברכות|ב ע"א",""),new Message("21610","21606","(1) ומאן דעקיץ כו'.","16/08/12 10:58","כח אב","תשע"ב","10:58","כדי","התשובה ל'תמיהה' הילדותית ברורה, אך כדי לשמור על כבוד הפורום ועל מנת לא להיגרר לויכוחים אויליים בלתי פוסקים, אשמור כאן על זכות השתיקה.","249","","4278","True","True","False","","162","79.182.225.220","0","20892","ברכות|ב ע"א","")];var iTotalPages=810;var SeverTime;fInitTree();getPersist(82634);