"היכי דמי נדה שנאנסה וטבלה? אילימא דאנסה חבירתה ואטבלה, כוונה דחברתה כוונה מעלייתא היא. ועוד בתרומה נמי אכלה דתנן החרשת והשוטה והסומא ושנטרפה דעתה אם יש להן פקחות מתקנות אותן אוכלות בתרומה".

יש רעיון בענין מצוות אם צריכות כוונה או לא, שבודאי אם לאדם יש כוונה הפכית שחושב בפירוש שאינו רוצה לצאת ידי המצוה, לכו"ע לא יצא.
לכאורה כאן הגמרא מביאה 2 מקרים דומים אבל שונים בענין הזה.
חרשת שמטבילים אותה, אין לה דעת כך שאין לה כוונה הפכית ולכן אולי מועיל הדעת של המטבילה.
אבל במקרה הראשון, הכריחה את חברתה לטבול, שם יתכן בהחלט שהנטבלת צועקת חי וקיים שלא רוצה להיות במים ולטבול ואם כן יש לה כוונה הפכית ולמה זה מועיל?

אמנם סתם כך צריך להבין את המושג שמועילה כוונה של מישהו אחר בשבילך. מנין לנו שזה מועיל? אם צריכים כוונה, מה עוזר שמישהו אחר מתכוון בשבילך?
וגם, האם אותו חושב יכול גם להיות בריחוק מקום? במדינה אחרת?