הגמרא הביאה ברייתא בה נחלקו רבי ור' חייא בדין שוחט בהמה חיה או עוף וניתז מדם השחיטה על דלעת של תרומה שלדעת רבי הוכשר הבשר לקבל טומאה ואילו לדעת ר' חייא - "תולין"

הגמרא מבארת שגם רבי וגם ר' חייא סוברים שדם שחיטה מכשיר לקבל טומאה ואם היה הדם על הדלעת מתחילה ועד סוף השחיטה הכשיר את הדלעת לקבל טומאה ונחלקו רק במקרה שנתקנח הדם בין שחיטת הסימן הראשון לסימן השני לדעת רבי כל שלב של חיתוך הסימנים הוא חלק מתהליך השחיטה ולכן הדם שהיה על הדלעת הוא דם שחיטה שמכשיר לקבל טומאה. ואילו לדעת ר' חייא (בהסבר זה) הגדרת השחיטה היר רק בסוף וכיוון שבסוף הדם כבר לא קיים כי נוקה הרי הוא נחשב כדם מכה ולא הכשיר לקבל טומאה (ותולין הכוונה שמחקים עד סוף השחיטה לראות אם הדם עדיין יהיה בסוף זמן השחיטה)

ורציתי לשאול מה זה משנה אם הדם קיים בזמן סוף השחיטה או לא אם סוף השחיטה מבררת שהדם שניתז על הדלעת היה דם שחיטה הרי זה נכון גם אם הוא כבר נוקה?