א. ריו"ח ור"ל נחלקו בין השאר על מחשבין מעבודה לעבודה בשלא לשמה. וקשה על ר"ל ממתניתין. ובתי' קמא אמרי' דר"ל הודה לריו"ח מכח האי מתניתין. ולפ"ז הלכה כריו"ח שהרי ר"ל הודה לו. אמנם לפי מאי דחזר ופירק ר' ששת מתני' לא איירי כלל בענין מעבודה לעבודה, ור"ל יכול להישאר בדעתו. ואין הכרח דהלכה כריו"ח (לולא כללא דרבא דהלכה כוותיה בר מתלת). אבל ראיה מהא דתניא כוותיה דר' יוחנן בעמ' ב' ואע"פ דהוא לענין מעבודה לעבודה במחשבת ע"ז, הא מוכח לעיל דאי ילפי' חוץ מפנים ק"ו פנים מפנים. ואולי לכן רש"י לא הוצרך לפסוק אף לגבי שלא לשמה. או דסמך על רבא הנ"ל. או דבקדשים לא קמיירי רש"י רק בדיני חולין הנוהגין בזמן הזה.

ב. בעמ' ב' בשתי עבודות. מרש"י יוצא דמחשבה בזריקה פוסלת את כל הבהמה, ותוס' בשם ריב"א חולק. והנה לרש"י יוצא דין מוזר (חידה עבור מתפעל). אדם שחט בהמה כדין והיא כשירה ומהודרת. ואחר כך קרה משהו שלא נעשה בה עצמה שהופך אותה לאיסור הנאה (בלא נדר והקדש). ומשכח"ל אפילו שכבר אכלה, והבשר שבמעיו נעשה תקרובת ע"ז.

ג. בסוף הסוגיא, גבי יהב זוזא לטבח ישראל אם אינו אלים, הבהמה מותרת אף לר"א. ורש"י קשיא ליה הא מעות קונות לעכו"ם. והתוס' באמת כתבו דכהאי גוונא חסר בסמיכות דעת והמעות לא יקנו לו. אבל רש"י הבין שהמעות קונות, ואעפ"כ ע"י שישראל יכול לדחותו, אינו נאסר אף לר"א ולא מהני מחשבת הבעלים, משום דלא הוי שלוחו. וזה לכ' צ"ב דהא טעמא דר"א אינו כלל משום שליחות הבעלים, אלא דילפי' מקדשים דמחשבת בעלים מהני מקרא דהמקריב (ושם יש צד לגמרא דכהני לאו שלוחי דידן). ויל"ע. אמנם רש"י מוסיף בה עוד דברים לאו לעוותי שיתפתיך. אולי כוונתו דמכח טענה זו אכן הוא מסלק את קניינו דהעכו"ם. וצ"ב.