א. תחילת הסוגיא עוסקת בדיני חלב. וזה לכ' לא קשור. וכי משום שהזכירו קיבה לענין טריפה בניקבה זו סיבה לדון בחלב שעל הקיבה. אמנם בהמשך זה יחזור לדון אי החלבים מכשירים נקבים בסתימתם ולכן הקדימו מעט בענין החלבים השונים העוטפים את מערכות העיכול, שאלו נקלפין ואלו לא, שהרי מהאי טעמא מחלקים להלן שהטהור מגין משום שהוא אדוק.

ב. ואני אברכם. ודאי פשטות הקרא על ישראל קאי, שלכהנים מדבר בלשון נוכח כה תברכו, והיה לו לומר ואני אברככם. ולכן כ' התוס' דהיה קשיא לרי"ש דפשיטא דמסכים.

ג. (מט:) להביא חלב שעל הדקין, עי' רש"י. וקצ"ב אי מרבי קרא מה צריך לכך שמעורב בו חלב שעל הקרב, ואי מעורב מה צריך קרא לאסור.

ד. התורה חסה על ממונן של ישראל. לענ"ד מצוה רבה לבאר (בביאור מרווח ולא בבוקי סריקי) מאי ס"ד דרבא להתיר משום טעם שכזה. הא תינח אי היה זה הטעם הראשון היה מקום קצת בדוחק לפרש שזה מסייע להכריע כר' ששת, אבל אחר שכבר אמר הא ר' ששת, מה מוסיף טעם זה בפני עצמו להתיר איסורים.

ה. ר' שמעון וסכנת נפשות. יש לבאר דלעיל היה זה נידון רק של איסורא ובזה הלכה כרבים ולכן כל הקושיא היתה משום דרב נגד ר' ששת אין לנו כלל ברור כמי הלכה, וסגי להקשות מספק דאורייתא. אבל כאן מקשה מר' שמעון נגד רבים, ולזה הדגיש דחמירא סכנתא מאיסורא ויש לחוש גם לדעת יחיד.