א. ועוד שינים מי כתיבי. לעיל נקט ותו ועכשיו ועוד. ייתכן משום דמקודם זו שאלה נוספת שהכלל לא נכון, וזו שאלה מסוג אחר שמה טעם בכלל בכלל שכזה, כמו שפירש"י, דהא משמע כאילו יש ענין לדעת בעצמותו אם יש שיניים או לא, והמעלה גרה מסייע לברר זאת, והרי אין בזה ענין עצמי כלל, ולכן מיישב שאדרבא השיניים הן סימן עבורינו לדעת שמתקיים בו סימן טהרה דמעלה גרה.

ב. וליבדוק בפרסותיה. כלומר הא ניחא דבעינן סימן למעלי גרה, כמ"ש רש"י דצריך זמן להמתין ולראות אם היא מעלת גרה, אבל הרי יכול להשתמש בסימן דאורייתא, וכל שפרסותיה סדוקות טהורה חוץ מחזיר, וא"כ אם מכיר חזיר, יבדוק בפרסות.

ג. פרסותיה חתוכות יבדוק בשיניה. משמע לכתחילה יבדוק בפרסות. אולי מפני שזה יותר קל מלפתוח את פיה, ואולי מפני שזה הסימן בעצמותו מן התורה ולא סימן לסימן. אמנם עי' להלן אות ה.

ד. אין לך דבר מעלה גרה טמא. יש להעיר דהרי מדברים כאן בלי לבדוק העלאת גרה, אלא שיניים. אלא זה בנוי על שילוב של ידיעת חז"ל מסברא דאם אין שיניים ע"כ היא מעלת גרה, דא"א לחיות בלי ללעוס בשיניים אם אין כרס המעלה גרה וממלאת את מקום הלעיסה, ולזה אין שום יוצא מהכלל (שפן וארנבת הן היוצאין מן הכלל ההפוך דיש להן שיניים למרות שהן מעלי גרה), וכעת באה הידיעה מהפסוק, דכל מעלה גרה טהור מפני שהוא גם מפריס פרסה חוץ מגמל.
ורש"י ותוס' כתבו חוץ מגמל וחברותיה דהיינו שפן וארנבת. אמנם יש ליישב שכוונת הגמרא שמצא בהמה גדולה, לא בעל חי קטן. וגם לדברינו כוונת הגמרא לאחר שבדק דאין שיניים ומזה יודע שהיא מעלת גרה, וזה רק גמל, כי שפן וארנבת בעלות שיניים הן.

ה. מצא שפיה גמום יבדוק בפרסותיה. כאן משמע דטפי עדיף לבדוק שיניים מאשר פרסות. ולעיל קאמר להיפך. ועכצ"ל דזה גופא אמר ר' חסדא, מעלי גרה (הידוע לן משיניים) מגלה על פרסות ופרסות מגלה על מעלי גרה, ולא בא לומר סדר בדוקא, אלא לרמז לדרשת רי"ש דיש רק ד' יוצאין מהכלל. ובמימרא השלישית דבודק בבשרא באמת אין פסוק אלא רק גמירי, דשתי וערב יש רק לטהורות חוץ מערוד. והיינו מסוד ה' (דשליט בעולמו) ליריאיו.

ו. (נט:) לפסקי רש"י. בד"ה והרי צבי. דן מהמציאות דצבי שלנו קרניו מפוצלות, ומחדש דכוונת התורה לבעל חי אחר, וזה נפ"מ לדינא אי חלבו מותר. ובד"ה חדורות מכריע נגד שמועת רבותיו בביאור חדורות.