א. הבשר מגע נבילה. רש"י כתב אצלינו בשר העובר, ולעיל ריש סח: כתב העובר והבהמה. ויל"ע.

ב. (עב:) ונחלק. עי' רש"י והגהת מהר"ב רנשבורג. זו התשובה לחידת הגר"ח מבריסק איך יתכן דישב אדם בסוכה כשירה וקיבל איזה מברק המודיעו איזו ידיעה ובזה נפסלה סוכתו (או להיפך), ואין הידיעה קשורה באופן ישיר לסוכה ולחומריה.

ג. אלא שאם נגע בו זב. עי' תוס' דלכ' הוי שבע ליה טומאה. דאין דבר הטמא טומאה חמורה מקבל טומאה קלה באותו זמן. וארשום למזכרת מה ששמעתי בצעירותי מהגר"י ברטלר שליט"א, כשחיפשתי היכי תימצי שדבר יהא מונח ברשות הרבים ויהא ספק אם נגע בו טמא, וכשהשאלה תבוא לפנינו המצב מתהפך, כלומר אם הטמא נגע הכלי שלפנינו טהור, ואם לא נגע, הכלי שלפנינו טמא (זה היה נחוץ לי בתור נפ"מ לאיזו חקירה) ולא מצאתי ציור. ואמר לי הגאון הנ"ל על אתר כמה אופנים וא' מהם על פי דין זה, דהיה מדרס ברשות הרבים ועבר זב וספק דרסו, ושוב נגע בו זב בוודאות, ואז נחלק הכלי ואינו ראוי למדרס, אבל יש בו שיעור כלי לטומאה רגילה. להצד שהזב דרס, אזי לא קיבל את מגע הזב, משום שבע ליה טומאה, ואז כשנחלק ואינו מדרס הרי הוא טהור לגמרי, ואם הזב לא דרס הרי קיבל את מגע הזב, ונשאר בטומאתו.

ד. בשעת פרישתן מאבר. לפי זה עצה טובה לא לחתוך את האבר, אלא יבשל העובר שלם ויאכלנו מהצד השני. כי ברגע שיחתוך לר' יוסי ייטמא בשעת החיתוך וכל זמן שלא נחתך הוא מגע בית הסתרים. אלא דיש לעיין האם דוקא חיתוך במקום הגבול בין היוצא לנשאר הוא המטמא, או גם אם יחתוך במקום רחוק משם תיכף יהא נטמא הנחתך (ודוק בצדדי הספק). ואם כן אין שום עצה.